הגיגים של מאומצת בוגרת
- פותח הנושא למהלא11
- פורסם בתאריך
אימוץ עם שלט חייב להגיע מתוך מודעות לשלט
מי שמאמץ ילד שונה ממנו צריך להיות מוכן מראש לכך שהסביבה תסתכל, תבחין, ויהיה לה מה לומר. בישראל בוודאי. מי שקשה לו שמתערבים לו, מי שמתקשה עם שאלות ישירות של כל העולם ואשתו (כולל זרים גמורים בתחנת הרכבת) עדיף שיבחר באימוץ שאיננו מכריז על עצמו בקולי קולות. לנו פשוט לא הזיז שהבן שלנו נראה אחרת, והיה לנו ברור מראש שהוא ייראה שונה.
אנחנו תמיד התיחסנו בהומור. על כל שאלה ענינו בבטחון ובשלווה, כשמידת הפירוט- תלויה בקרבה של השואל. משפטים כמו: הוא בכלל לא דומה לך; איך זה שאת כל כך בהירה והוא כל כך כהה (או בסדר הפוך); בעלך אתיופי/יפני/תאילנדי? וכו'. בשום אופן לא התחמקנו מתשובה.
כשכתב עבודת שרשים שאלתי אותו אם יעדיף לכתוב על גוואטמלה- בה נולד. הוא התבונן בי בהשתאות וענה בבטחון שיכתוב על משפחתנו. על שאלות כמו "למי מבני משפחתך אתה דומה" ענה בטבעיות "לאף אחד". על הרגלים ותכונות אופי דומות? זה ממש פשוט. יתרה מזו היה פרק בעבודה בה היו צריכים לתאר על מה מחיי המשפחה ניתן היה לכתוב תסריט או סיפור. הייתי בטוחה שיבחר בסיפור הקשה של משפחת הסבים מצד אחד- ניצולי שואה שאיבדו תינוקת במחנה עבודה ובנו חיים בארץ, או של הסבים החלוצים מצד שני שממש השתתפו בהקמת המדינה מהיסודות, או אולי אפילו באחת מהעלילות הצבאיות של אבא שלו (שעשה שירות צבאי מאד לא רגוע). הוא לא חשב שניה לפני שכתב את הפרק הזה, ובחר לתמצת את הסיפור שלו: טלנובלה על אישה שלא יכלה לגדל תינוק שילדה, תינוק שהיה זקוק למשפחה, משפחה שנכספה לילד.
אז כן, הבטחון המלא שלנו בכך שאנחנו משפחתו- עבר אליו.
עם זאת אני לגמרי מודעת לכך שיש ילדים שהנתק מהמשפחה הביולוגית פוגע בהם. אפילו פוגע מאד. כאלה שכל האהבה, המסירות, הבטחון שהוריהם משדרים לא מספיק עבורם. לפני מספר חדשים כתבה כאן אם הודעה כואבת שתיארה מצב כזה. והיתה עוד אם שתיארה כיצד בנה (הכל כך שונה ממנה שלקח קשה את השוני הזה) הגיע להתנהגות כל כך קיצונית עד שהועבר למוסד לעבריינים צעירים.
אני שמחה שאצלך ואצל הוריך המצב היה אחר, מצב אליו כל הורה מאמץ שואף. נהניתי לקרוא אותך.
מי שמאמץ ילד שונה ממנו צריך להיות מוכן מראש לכך שהסביבה תסתכל, תבחין, ויהיה לה מה לומר. בישראל בוודאי. מי שקשה לו שמתערבים לו, מי שמתקשה עם שאלות ישירות של כל העולם ואשתו (כולל זרים גמורים בתחנת הרכבת) עדיף שיבחר באימוץ שאיננו מכריז על עצמו בקולי קולות. לנו פשוט לא הזיז שהבן שלנו נראה אחרת, והיה לנו ברור מראש שהוא ייראה שונה.
אנחנו תמיד התיחסנו בהומור. על כל שאלה ענינו בבטחון ובשלווה, כשמידת הפירוט- תלויה בקרבה של השואל. משפטים כמו: הוא בכלל לא דומה לך; איך זה שאת כל כך בהירה והוא כל כך כהה (או בסדר הפוך); בעלך אתיופי/יפני/תאילנדי? וכו'. בשום אופן לא התחמקנו מתשובה.
כשכתב עבודת שרשים שאלתי אותו אם יעדיף לכתוב על גוואטמלה- בה נולד. הוא התבונן בי בהשתאות וענה בבטחון שיכתוב על משפחתנו. על שאלות כמו "למי מבני משפחתך אתה דומה" ענה בטבעיות "לאף אחד". על הרגלים ותכונות אופי דומות? זה ממש פשוט. יתרה מזו היה פרק בעבודה בה היו צריכים לתאר על מה מחיי המשפחה ניתן היה לכתוב תסריט או סיפור. הייתי בטוחה שיבחר בסיפור הקשה של משפחת הסבים מצד אחד- ניצולי שואה שאיבדו תינוקת במחנה עבודה ובנו חיים בארץ, או של הסבים החלוצים מצד שני שממש השתתפו בהקמת המדינה מהיסודות, או אולי אפילו באחת מהעלילות הצבאיות של אבא שלו (שעשה שירות צבאי מאד לא רגוע). הוא לא חשב שניה לפני שכתב את הפרק הזה, ובחר לתמצת את הסיפור שלו: טלנובלה על אישה שלא יכלה לגדל תינוק שילדה, תינוק שהיה זקוק למשפחה, משפחה שנכספה לילד.
אז כן, הבטחון המלא שלנו בכך שאנחנו משפחתו- עבר אליו.
עם זאת אני לגמרי מודעת לכך שיש ילדים שהנתק מהמשפחה הביולוגית פוגע בהם. אפילו פוגע מאד. כאלה שכל האהבה, המסירות, הבטחון שהוריהם משדרים לא מספיק עבורם. לפני מספר חדשים כתבה כאן אם הודעה כואבת שתיארה מצב כזה. והיתה עוד אם שתיארה כיצד בנה (הכל כך שונה ממנה שלקח קשה את השוני הזה) הגיע להתנהגות כל כך קיצונית עד שהועבר למוסד לעבריינים צעירים.
אני שמחה שאצלך ואצל הוריך המצב היה אחר, מצב אליו כל הורה מאמץ שואף. נהניתי לקרוא אותך.
שלום נתנאלה, תודה על תגובתך
השאלה שאת שואלת קשה, והיא שאלה שהתחבטתי בה הרבה, מן הסתם, לאורך הזמן. כן, חייבת להודות שלפעמים הייתי רוצה להיות יותר דומה להורי (אולי מכיוון שגדלתי בסביבה כמעט לגמרי אשכנזית, כדי להרגיש פחות שונה), וכן לפעמים הייתי רוצה שהם יהיו יותר דומים לי. אבל כשאני חושבת על זה באמת ולעומק, לא נראה לי שהייתי משנה משהו. גם אם הייתי דומה להורי או הם לי, אני לא חושבת שהקשר היה יכול להיות טוב יותר. ודווקא לפעמים כיף לי להיות שונה מסביבתי, מיוחדת, אקזוטית (וסליחה על חוסר הצניעות
). זה אמנם לא תמיד קל, אבל זה גם נחמד. אני חושבת שבמובן מסוים נגעת בשורש העניין. עד היום לפעמים קשה לי כשאנשים בוהים בי (בטח מנסים לתהות מאיזו עדה אני, תמיד חברים חדשים מנסים לנחש, וכשאומרת שאני מאומצת אז אוטומטית שואלים מאיזו מדינה, כשאני עונה שנלדתי בארץ בכלל מופתעים). זה לא נעים להיות כל כך שונה ואחר, אבל אני לאט לאט לומדת עם השנים להתמודד עם זה, מתרגלת (וגם אומרת לעצמי שחלקם בוהים בי כמו שהיו בוהים בכל אחד אחר, או כי חושבים שאני מיוחדת, לא צריך להיות פרנואיד ותמיד לחשוב שזה מסיבה שלילית). אני גם לומדת לקבל את זה שכנראה שתמיד יבהו בי, וזה בסדר. אני לומדת לפתח בטחון עצמי, שזה לטעמי החלק הכי קשה. כי כשאתה מרגיש שאחרים חושבים שאתה פחות טוב מהם, אתה מתחיל לחשוב ולשדר שאתה באמת פחות טוב. אבל אני יודעת שזה לא כך.
אני חושבת שאני תוהה על המראה שלי בדיוק כמו כל אחד אחר (מי מאתנו לא חושבת לפעמים שהלוואי והייתה יותר גבוהה, רזה, מתולתלת, שזופה, לבנה, דוגמנית, כוכבת וכו). אבל בשורה התחתונה, אני לא חושבת שהייתי משנה שום דבר. אני לומדת לאהוב את עצמי קצת יותר בכל יום, ומי שזה לא בא לו בטוב - זו לגמרי בעיה שלו
השאלה שאת שואלת קשה, והיא שאלה שהתחבטתי בה הרבה, מן הסתם, לאורך הזמן. כן, חייבת להודות שלפעמים הייתי רוצה להיות יותר דומה להורי (אולי מכיוון שגדלתי בסביבה כמעט לגמרי אשכנזית, כדי להרגיש פחות שונה), וכן לפעמים הייתי רוצה שהם יהיו יותר דומים לי. אבל כשאני חושבת על זה באמת ולעומק, לא נראה לי שהייתי משנה משהו. גם אם הייתי דומה להורי או הם לי, אני לא חושבת שהקשר היה יכול להיות טוב יותר. ודווקא לפעמים כיף לי להיות שונה מסביבתי, מיוחדת, אקזוטית (וסליחה על חוסר הצניעות
). זה אמנם לא תמיד קל, אבל זה גם נחמד. אני חושבת שבמובן מסוים נגעת בשורש העניין. עד היום לפעמים קשה לי כשאנשים בוהים בי (בטח מנסים לתהות מאיזו עדה אני, תמיד חברים חדשים מנסים לנחש, וכשאומרת שאני מאומצת אז אוטומטית שואלים מאיזו מדינה, כשאני עונה שנלדתי בארץ בכלל מופתעים). זה לא נעים להיות כל כך שונה ואחר, אבל אני לאט לאט לומדת עם השנים להתמודד עם זה, מתרגלת (וגם אומרת לעצמי שחלקם בוהים בי כמו שהיו בוהים בכל אחד אחר, או כי חושבים שאני מיוחדת, לא צריך להיות פרנואיד ותמיד לחשוב שזה מסיבה שלילית). אני גם לומדת לקבל את זה שכנראה שתמיד יבהו בי, וזה בסדר. אני לומדת לפתח בטחון עצמי, שזה לטעמי החלק הכי קשה. כי כשאתה מרגיש שאחרים חושבים שאתה פחות טוב מהם, אתה מתחיל לחשוב ולשדר שאתה באמת פחות טוב. אבל אני יודעת שזה לא כך. אני חושבת שאני תוהה על המראה שלי בדיוק כמו כל אחד אחר (מי מאתנו לא חושבת לפעמים שהלוואי והייתה יותר גבוהה, רזה, מתולתלת, שזופה, לבנה, דוגמנית, כוכבת וכו). אבל בשורה התחתונה, אני לא חושבת שהייתי משנה שום דבר. אני לומדת לאהוב את עצמי קצת יותר בכל יום, ומי שזה לא בא לו בטוב - זו לגמרי בעיה שלו
וואוו, את עוברת תהליך שמעטים
זוכים לו, אם בכלל
תהליך של למידת הנפש,
אהבה עצמית,
הכרות עם האני,
ביטחון עצמי.
תראי שעם השנים את תתעצמי, ותרגישי הכי יפה ומיוחדת שבעולם, כי עם השנים, ועם עליית הביטחון העצמי,
האחרים וכיצד הם רואים אותנו, הופכים לפחות משמעותים עבורנו.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היתה, אני רוצה ילד שונה, שידעו שאימצתי, אני גאה! כששמעתי שניתן לאמץ מגוואטמלה חייכתי,
אוהבת את המראה האקזוטי, את האוכלוסיה החמה.
ופתאום, כשקראתי מנסיונם של אנשים, חשבתי על השונות, והסביבה שלנו, על הילד שלי, שיצטרך להתמודד עםהמבטים והשאלות,
ובעצם עם תגית, אני מאומץ!
לפעמים יש דברים, שהיינו מעדיפים שישארו אצלנו ומבלי שנסתובב עם שלט שמתייג אותנו,
בכל אופן ירדתי מהעניין מכיוון שההליך ארוך ועדיין אינו דבר שבשגרה.
אך, כמה שאנחנו חברה שופטת ומתערבת.
זוכים לו, אם בכלל
תהליך של למידת הנפש,
אהבה עצמית,
הכרות עם האני,
ביטחון עצמי.
תראי שעם השנים את תתעצמי, ותרגישי הכי יפה ומיוחדת שבעולם, כי עם השנים, ועם עליית הביטחון העצמי,
האחרים וכיצד הם רואים אותנו, הופכים לפחות משמעותים עבורנו.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היתה, אני רוצה ילד שונה, שידעו שאימצתי, אני גאה! כששמעתי שניתן לאמץ מגוואטמלה חייכתי,
אוהבת את המראה האקזוטי, את האוכלוסיה החמה.
ופתאום, כשקראתי מנסיונם של אנשים, חשבתי על השונות, והסביבה שלנו, על הילד שלי, שיצטרך להתמודד עםהמבטים והשאלות,
ובעצם עם תגית, אני מאומץ!
לפעמים יש דברים, שהיינו מעדיפים שישארו אצלנו ומבלי שנסתובב עם שלט שמתייג אותנו,
בכל אופן ירדתי מהעניין מכיוון שההליך ארוך ועדיין אינו דבר שבשגרה.
אך, כמה שאנחנו חברה שופטת ומתערבת.
ביצית מקושקשת
New member
הי לך למהלא,
בזכות הפוסט שלך יצאתי מהצללים (אני לא כותבת בפורום בד"כ). את כותבת מקסים!
עלו לי כמה שאלות, ואם מתאים לך לענות, אשמח.
אני סקרנית לדעת באיזה גיל אומצת, והאם את זוכרת משהו מהמקום בו שהית לפני האימוץ.
וגם, האם ברגעים של משבר מול ההורים (לכולנו יש כאלה - ריבים, התפרצויות, ויכוחים) - עלו בראשך מחשבות על המשפחה הביולוגית? פינטזת על זה? דיברת על זה? או שזה אף פעם לא עבר לך בראש?
אגב, מערכת יחסים מוצלחת עם ההורים כמו שאת מתארת זה דבר די נדיר (בלי שום קשר לאימוץ), כך שאין ספק שהצליח לכם בגדול...
תודה לך!
בזכות הפוסט שלך יצאתי מהצללים (אני לא כותבת בפורום בד"כ). את כותבת מקסים!
עלו לי כמה שאלות, ואם מתאים לך לענות, אשמח.
אני סקרנית לדעת באיזה גיל אומצת, והאם את זוכרת משהו מהמקום בו שהית לפני האימוץ.
וגם, האם ברגעים של משבר מול ההורים (לכולנו יש כאלה - ריבים, התפרצויות, ויכוחים) - עלו בראשך מחשבות על המשפחה הביולוגית? פינטזת על זה? דיברת על זה? או שזה אף פעם לא עבר לך בראש?
אגב, מערכת יחסים מוצלחת עם ההורים כמו שאת מתארת זה דבר די נדיר (בלי שום קשר לאימוץ), כך שאין ספק שהצליח לכם בגדול...
תודה לך!
שלום מקושקשת
תודה רבה על תגובתך, שמחה לראות אותך יוצאת מהצללים
לשאלותייך, אמצו אותי בגיל ארבע ואני לא זוכרת כלום מלפני האימוץ (אני זוכרת די בבהירות את יום האימוץ עצמו ואת ההורים שלי באים לקחת אותי, אבל לא לפני). מניחה שזה מודחק בתת מודע. מחשבות על המשפחה הביולוגית עולות לפעמים, ולא רק ברגעי משבר. לפעמים אני חושבת על האחים, איפה הם היום, מה הם עושים, האם גרים קרוב אלי, האם חלפתי על פניהם ברחוב. על ההורים הביולוגים אני כמעט ולא חושבת. על כל המחשבות אני מדברת עם ההורים, בעיקר עם אמא, משתפת ושומעת מה דעתה. שניהם תומכים בי ותמיד אומרים שאם ארצה לפתוח את תיק האימוץ הם ישמחו לבוא איתי ולהיות שם בשבילי. אני תמיד הנחתי שברגע שאתכונן להקים משפחה משלי, ולהיות הורה, כנראה והרצון לחקור יצוץ בצורה הרבה יותר חזקה. מקווה שעניתי לשאלתך, אשמח לענות על עוד במידה ויש.
תודה רבה על תגובתך, שמחה לראות אותך יוצאת מהצללים
לשאלותייך, אמצו אותי בגיל ארבע ואני לא זוכרת כלום מלפני האימוץ (אני זוכרת די בבהירות את יום האימוץ עצמו ואת ההורים שלי באים לקחת אותי, אבל לא לפני). מניחה שזה מודחק בתת מודע. מחשבות על המשפחה הביולוגית עולות לפעמים, ולא רק ברגעי משבר. לפעמים אני חושבת על האחים, איפה הם היום, מה הם עושים, האם גרים קרוב אלי, האם חלפתי על פניהם ברחוב. על ההורים הביולוגים אני כמעט ולא חושבת. על כל המחשבות אני מדברת עם ההורים, בעיקר עם אמא, משתפת ושומעת מה דעתה. שניהם תומכים בי ותמיד אומרים שאם ארצה לפתוח את תיק האימוץ הם ישמחו לבוא איתי ולהיות שם בשבילי. אני תמיד הנחתי שברגע שאתכונן להקים משפחה משלי, ולהיות הורה, כנראה והרצון לחקור יצוץ בצורה הרבה יותר חזקה. מקווה שעניתי לשאלתך, אשמח לענות על עוד במידה ויש.
שלום וחג שמח למהלא
קראתי בהתרגשות את הפוסט שלך ואת התשובות לשאלות שנשאלת. חשים את האהבה הגדולה בינך לבין הוריך. האם היו לך קשיים מיוחדים בגיל ההתבגרות, בגיל בו הגוף משנה את צורתו , כאשר ישנם מצבי רוח ותהיות למי אני דומה פיזית? שאלה נוספת : כיצד חברותייך התייחסו לעובדת האימוץ? האם עלו לך מחשבות כיצד היו נראים חייך לולא אומצת?
תודה רבה ששיתפת אותנו במחשבותיך, עשית שירות נהדר לקהילת ההורים המאמצים. אנחנו הורים מאמצים למקסימה בת תשע וחצי, שאוטוטו נכנסת לגיל ההתבגרות, עד כה הכל הלך חלק, ילדה מקסימה, נוחה, מאושרת , חייכנית. בעקבות הפוסטים בפורום אני תוהה כיצד יראה גיל ההתבגרות שלה ואשמח לשמוע ממך. תודה רבה!
קראתי בהתרגשות את הפוסט שלך ואת התשובות לשאלות שנשאלת. חשים את האהבה הגדולה בינך לבין הוריך. האם היו לך קשיים מיוחדים בגיל ההתבגרות, בגיל בו הגוף משנה את צורתו , כאשר ישנם מצבי רוח ותהיות למי אני דומה פיזית? שאלה נוספת : כיצד חברותייך התייחסו לעובדת האימוץ? האם עלו לך מחשבות כיצד היו נראים חייך לולא אומצת?
תודה רבה ששיתפת אותנו במחשבותיך, עשית שירות נהדר לקהילת ההורים המאמצים. אנחנו הורים מאמצים למקסימה בת תשע וחצי, שאוטוטו נכנסת לגיל ההתבגרות, עד כה הכל הלך חלק, ילדה מקסימה, נוחה, מאושרת , חייכנית. בעקבות הפוסטים בפורום אני תוהה כיצד יראה גיל ההתבגרות שלה ואשמח לשמוע ממך. תודה רבה!
שלום תוליקה, בוקר טוב
אני חושבת שאכן תקופת ההתבגרות לוותה בקשיים. זו התקופה שבה, כמו כולם, התחלתי להיות הרבה יותר ערה לסביבה, למבטים של אנשים וכו. היה לי קשה ולפעמים לא נעים להסתובב עם ההורים, מחשש שיבהו בנו. בעיקר זכור לי שלא אהבתי ללכת לימי הורים בבית הספר, כי תמיד המורים והתלמידים האחרים היו בהלם בהתחלה כשראו את ההורים (על אף שהייתי תלמידה מעולה, היה לי קשה להתמודד עם זה). החברות תמיד היו תומכות, מי שגדלו איתי וגם מי שלא התרגלו מאוד מהר, זה אף פעם לא הפריע להן. לפעמים הן שאלו שאלות ותמיד עניתי. לגבי צורת הגוף, כן ברור שלפעמים אני תוהה למי אני דומה, האם יש לי את אותו שיער, מבנה גוף וכו. לא זכור לי שחשבתי על איך חיי היו נראים ללא האימוץ, אבל לפעמים אני חושבת איך היו נראים עם הורים אחרים. זה די מוזר ההרגשה שברגע אחד, לו הייתי נמסרת למישהו אחר, חיי היו שונים לגמרי. אני חושבת שכל המחשבות של המאומצים על המשפחה הביולוגית הן מאוד טבעיות. אני אישית זכיתי בכך שההורים שלי תמיד שמחים להקשיב ולתת את דעתם בנושא. נראה לי שדווקא הפתיחות הזו היא מה שמחבר אותנו. כשהשתתפתי בסדנא של השירות למען הילד ההורים המאמצים (בדרך) שאלו אותי מה לטעמי הכי חשוב מבחינתי בצורה שבה ההורים שלי גידלו אותי. עניתי להם שהפתיחות הזו מאוד חשובה, ההרגשה שיש למי לפנות ושלא מפנים עורף לעבר (כמובן במידה והמאומץ רוצה בכך), ותחושבת הבטחון שנסכו בי בכך שמקומי איתם.
אני חושבת שאכן תקופת ההתבגרות לוותה בקשיים. זו התקופה שבה, כמו כולם, התחלתי להיות הרבה יותר ערה לסביבה, למבטים של אנשים וכו. היה לי קשה ולפעמים לא נעים להסתובב עם ההורים, מחשש שיבהו בנו. בעיקר זכור לי שלא אהבתי ללכת לימי הורים בבית הספר, כי תמיד המורים והתלמידים האחרים היו בהלם בהתחלה כשראו את ההורים (על אף שהייתי תלמידה מעולה, היה לי קשה להתמודד עם זה). החברות תמיד היו תומכות, מי שגדלו איתי וגם מי שלא התרגלו מאוד מהר, זה אף פעם לא הפריע להן. לפעמים הן שאלו שאלות ותמיד עניתי. לגבי צורת הגוף, כן ברור שלפעמים אני תוהה למי אני דומה, האם יש לי את אותו שיער, מבנה גוף וכו. לא זכור לי שחשבתי על איך חיי היו נראים ללא האימוץ, אבל לפעמים אני חושבת איך היו נראים עם הורים אחרים. זה די מוזר ההרגשה שברגע אחד, לו הייתי נמסרת למישהו אחר, חיי היו שונים לגמרי. אני חושבת שכל המחשבות של המאומצים על המשפחה הביולוגית הן מאוד טבעיות. אני אישית זכיתי בכך שההורים שלי תמיד שמחים להקשיב ולתת את דעתם בנושא. נראה לי שדווקא הפתיחות הזו היא מה שמחבר אותנו. כשהשתתפתי בסדנא של השירות למען הילד ההורים המאמצים (בדרך) שאלו אותי מה לטעמי הכי חשוב מבחינתי בצורה שבה ההורים שלי גידלו אותי. עניתי להם שהפתיחות הזו מאוד חשובה, ההרגשה שיש למי לפנות ושלא מפנים עורף לעבר (כמובן במידה והמאומץ רוצה בכך), ותחושבת הבטחון שנסכו בי בכך שמקומי איתם.
באמת למה לא
הסיפור שלך והאופן שבו את כותבת נגע כמו שאת רואה בהרבה מחברי הפורום המאמצים. אני דווקא מהצד השני של האימוץ ואם זה בסדר יש לי כמה שאלות.
את אומרת שאת "כבר זמן רב קוראת הודעות פה בפורום, עוקבת, מסתכלת, מתרגשת, מתעצבנת". אני סקרן לדעת מה היו הדברים שריגשו אותך וגם מה עצבן אותך כאן בפורום?
אם הבנתי נכון אומצת בארץ בגיל ארבע. את מתארת את הבית שנולדת אליו כאלים למרות שבאותה נשימה את אומרת שאת לא זוכרת כלום משם והזכרונות מתחילים מיום המסירה בערך. האם קיבלת את המידע על הבית אליו נולדת מתיק האימוץ? או מהורייך? בעצם השאלה היא האם פתחת את תיק האימוץ או שקיבלת את המידע מההורים?
נשמע לאורך כל הסיפור והתגובות שלך שאת מרגישה שההורים שלך בעצם הצילו אותך ונתנו לך צ'אנס לחיים אחרים הרבה יותר טובים ממה שהיו יכולים להיות לך אם היית נשארת בבית אליו נולדת. האם זה נכון לתאר את זה כך? מבחינתך החיים התחילו בגיל ארבע כשאומצת אל הבית בו גדלת?
אשמח לשמוע ככל שתבחרי לשתף
הסיפור שלך והאופן שבו את כותבת נגע כמו שאת רואה בהרבה מחברי הפורום המאמצים. אני דווקא מהצד השני של האימוץ ואם זה בסדר יש לי כמה שאלות.
את אומרת שאת "כבר זמן רב קוראת הודעות פה בפורום, עוקבת, מסתכלת, מתרגשת, מתעצבנת". אני סקרן לדעת מה היו הדברים שריגשו אותך וגם מה עצבן אותך כאן בפורום?
אם הבנתי נכון אומצת בארץ בגיל ארבע. את מתארת את הבית שנולדת אליו כאלים למרות שבאותה נשימה את אומרת שאת לא זוכרת כלום משם והזכרונות מתחילים מיום המסירה בערך. האם קיבלת את המידע על הבית אליו נולדת מתיק האימוץ? או מהורייך? בעצם השאלה היא האם פתחת את תיק האימוץ או שקיבלת את המידע מההורים?
נשמע לאורך כל הסיפור והתגובות שלך שאת מרגישה שההורים שלך בעצם הצילו אותך ונתנו לך צ'אנס לחיים אחרים הרבה יותר טובים ממה שהיו יכולים להיות לך אם היית נשארת בבית אליו נולדת. האם זה נכון לתאר את זה כך? מבחינתך החיים התחילו בגיל ארבע כשאומצת אל הבית בו גדלת?
אשמח לשמוע ככל שתבחרי לשתף
שלום גלעד
"מהצד השני", כלומר, אתה מאומץ?
ולשאלותייך, ריגשו אותי בעיקר סיפורים של הורים על דרך ההתבטאות של הילדים כאשר מישהו התעניין בקשר שלהם. התום של הילדים, החוכמה והצורה שבה חלק מההורים תיארו את תשובת הילדים נגעו בי מאוד. גם כל מיני "פניני חוכמה" (יש אפילו עכשיו אני רואה שרשור שמתגבש בנושא) של הילדים, וכמובן שכל סיפור שסופר נוגע בצורה כזו או אחרת. מה עצבן? לפעמים עצוב לשמוע על תגובות של החברה או על דברים שנאמרו וגרמו לילדים או להורים להרגשה לא נעימה.
אני אישית לא פתחתי את תיק האימוץ, אולם סיבת מסירתי לאימוץ ידועה לנו מהעו"ס שטיפלה בנו. את המידע היא מסרה להורים עוד בזמן תהליך האימוץ, ועם הזמן, כשהרגישו שאני מספיק בוגרת כדי להבין הם סיפרו לי.
לגבי איכות החיים, במקרה של אלימות במשפחה (כמו במקרה זה) אני בטוחה שחיי טובים בהרבה ממה שהיו לו הייתי נשארת במשפחה הביולוגית. אני לא יכולה להגיד שחיי התחילו בגיל ארבע (כי היו בכל זאת ארבע שנים לפני), אבל בהחלט יכולה לומר שמבחינתי החיים שלי הם החיים שלי כפי שהם היום, עם ההורים שלי והמשפחה שלי.
"מהצד השני", כלומר, אתה מאומץ?
ולשאלותייך, ריגשו אותי בעיקר סיפורים של הורים על דרך ההתבטאות של הילדים כאשר מישהו התעניין בקשר שלהם. התום של הילדים, החוכמה והצורה שבה חלק מההורים תיארו את תשובת הילדים נגעו בי מאוד. גם כל מיני "פניני חוכמה" (יש אפילו עכשיו אני רואה שרשור שמתגבש בנושא) של הילדים, וכמובן שכל סיפור שסופר נוגע בצורה כזו או אחרת. מה עצבן? לפעמים עצוב לשמוע על תגובות של החברה או על דברים שנאמרו וגרמו לילדים או להורים להרגשה לא נעימה.
אני אישית לא פתחתי את תיק האימוץ, אולם סיבת מסירתי לאימוץ ידועה לנו מהעו"ס שטיפלה בנו. את המידע היא מסרה להורים עוד בזמן תהליך האימוץ, ועם הזמן, כשהרגישו שאני מספיק בוגרת כדי להבין הם סיפרו לי.
לגבי איכות החיים, במקרה של אלימות במשפחה (כמו במקרה זה) אני בטוחה שחיי טובים בהרבה ממה שהיו לו הייתי נשארת במשפחה הביולוגית. אני לא יכולה להגיד שחיי התחילו בגיל ארבע (כי היו בכל זאת ארבע שנים לפני), אבל בהחלט יכולה לומר שמבחינתי החיים שלי הם החיים שלי כפי שהם היום, עם ההורים שלי והמשפחה שלי.
את צודקת
לכל אחד מילדינו יש תקופה של לפני המשפחה שלנו. גם אם הגיע למשפחתו בגיל ימים ספורים יש לו קטע של הווצרות, לידה וניתוק מיולדתו. בוודאי כשמדובר בכאלה שעברו תקופה ממושכת יותר עד לאימוצם. התעלמות מהקטע הזה או הכחשתו יגרמו לתחושה שיש ברקע משהו פגום. לא טוב לחיות עם תחושה כזו, גם אם היא תת הכרתית ולא מודעת.
לכל אחד מילדינו יש תקופה של לפני המשפחה שלנו. גם אם הגיע למשפחתו בגיל ימים ספורים יש לו קטע של הווצרות, לידה וניתוק מיולדתו. בוודאי כשמדובר בכאלה שעברו תקופה ממושכת יותר עד לאימוצם. התעלמות מהקטע הזה או הכחשתו יגרמו לתחושה שיש ברקע משהו פגום. לא טוב לחיות עם תחושה כזו, גם אם היא תת הכרתית ולא מודעת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.