הגיע הזמן שנדבר על פורנוגרפיה, לא?

[דאגרוטיפ]

מתנצלת לא חשבתי שזה כרוך במחשבה כה מעמיקה.
אל תרגיש חובה חלילה, רק אם זה מעורר בך מחשבה
או רצון לומר את דעתך בנושא.

 

[קפצילי]

זה מזכיר לי את יום שבת האחרון

שהיה כזה חורפי וגשום

, מה שלא הותיר לנו הרבה אופציות, מלבד לרבוץ מול המסך. ובעודי מזפזפת, גיליתי שהאופציות שמוצעות לי הן או סרט אלים אחד, או סרט אלים שני, או דורין אטיאס משתלחת בכל מי שלובש משהו, או מנחם בן בוכה מעל הקבר של ביתו שהתאבדה או צילומי "לסבו שיק" של ריהאנה וקייט מוס.

ואז,הרגשתי שאין לי אויר, פשוט אין לי אויר - מילולית - (ולא, נשבעת שזה לא בגלל בעלי המרייר לצידי ...) וכיביתי את הטמבלויזיה הזאת. הגיעו מים עד נפש.

אני חושבת שהגעתי לאיזושהי מסקנה, וממה שאני קוראת פה - אני לא היחידה.
אז מסתבר, שגם לפורנוגרפיה מהסוג הנלוז ביותר, יש צדדים חיוביים.

 

[poseidon111]

הבעיה היא לא הטלוויזיה. הבעיה היא שלא היתה

לך אלטרנטיבה לטלוויזיה.

 

[קפצילי]

קלעת בול !

לקרוא לא התחשק לי. האמת, שכבר הרבה מאוד מאוד מאוד זמן שלא מתחשק לי.

לשבת על כוס קפה עם השכנה לא התחשק לי. אמרתי שאני לא מרגישה טוב.

עם בעלי הייתי ברוגז (אני עדיין....)

עם הילדים כבר שיחקתי מונופול, מנקלה וגם הרכבנו פאזל ו... נמאס לי. בסוף שלחתי אותם לריב על המחשב.

ירד גשם והיה קר, אז לא התחשק לי לצאת לסיבוב.

ואם נחזור לטלויזיה, אז ערוץ 66 שידר תוכניות בשידור חוזר בפעם המיליון וערוץ 97 לא היה כי שבת.

אז, זהו. היו עוד אופציות שלא חשבתי עליהן ?

 

[poseidon111]

אני מדבר באופן פרקטי ואת צינית. דיברתי על

התפקיד המרכזי בחיינו שתופסת הטלוויזיה, ועל כך שאנו באים בטענות למשהו פאסיבי שלא ממלא את תפקידו, כפי שאנו בטעות מצפים, שיעניק
עניין לאותם זמנים שאנו לא עושים זאת בעצמנו.
אם אנחנו לא מצליחים, למה אנו באים בתלונות לקופסא שמחוברת לחשמל?

 

[קפצילי]

לשמחתי עדיין לא יצא לי לבוא בטענות לקופסא

שמחוברת לחשמל.

הטענות הי מופנות כלפינו, קהל הצופים, כולל אותי.

 

[poseidon111]

"הטמבלויזיה".

 

[קפצילי]

 

[יחפהבפארק]

בדיוק לזה התכוונתי

הגיעו מים עד נפש ואז כיבית את הטלוויזיה.
כולנו יודעים שקיים מוות בעולם כמו שאנחנו יודעים איך גבר ואישה עושים אהבה וסקס. אבל אנחנו רוצים רק לדעת על זה. אנחנו לא חייבים לקבל את זה כל יום, כל היום, במנות מרוכזות כל כך.
אני מוצאת את עצמי מזפזפת בערוצים ומחפשת את ערוץ הסרטים הרומנטיים, האוויליים, אלו שעוסקים בשטויות של נעורים... אני כבר לא מסוגלת לראות סדרות אלימות באופן הכי בוטה וריאליטיסטי. כל עורקיי רוויים באלימות ויזואלית ומילולית. אי אפשר להכיל יותר. נכון שהצעירים והנערים עדיין לא רוו מספיק ועדיין לא חוו מספיק זוועות בימי חייהם הקצרים, והם דורשים עוד ועוד מהאדום והכחול הזה, אבל מה איתנו המבוגרים, הבוגרים, אשר שבענו את כל האלימות הזאת משנות החמישים ועד היום? בא לי לפעמים לנפץ את הטלוויזיה. ואחר כך אני עוד צריכה להצטדק על כי אני צופה בסרטים מטופשים. לכי תספרי להם שקראתי וראיתי סרטי מופת וספרי מופת בשביל כל החיים. די. אני רוצה קצת לנוח.
דרך אגב, אני זוכרת את התוכנית הזאת שדיברת עליה, על התיעוד של הגבר הגוסס מסרטן. כמובן שהעדפתי לא לראות זאת. אין לי צורך שיראו לי איך נראה המוות בשידור חי. הספיק לי לראות את אחי מוטל על הדשא לאחר שקפץ אל מותו מהקומה השביעית. ראיתי אותו מת כשפניו שלוות כפי שלא היו מעולם. יש פה גברים שראו את חבריהם מתבוססים בדמם בשדה הקרב. יש אנשים שראו את קרוביהם נהרגים בפיגוע מחריד או בטיל שהרס את ביתם. לא רוצה לראות את זה גם בטלוויזיה כאילו וזה היה שידור פרפראות.
לכן אני מתקוממת כאשר אני רואה תוכנית מאסטר שף שאמורה לעסוק בכיף של הקולינריה, מתעסקת שוב ושוב בטרגדיות האישיות של המשתתפים והמשתתפות. נו, ועכשיו זה פלא שאני מעדיפה לראות משחקי כדורסל? אפילו משחק כדורגל בליגה האירופאית מהנה אותי יותר.

 

[קפצילי]

יחפה, מה אני יכולה לענות אחרי פוסט כזה ?

 

[יחפהבפארק]

את רואה?

לא התכוונתי לגרום לך להזיל דמעות ואני מצטערת על כך. אבל לפעמים כדי להבהיר נקודה אני חייבת להשתמש בדיוק באותם האלמנטים בהם משתמשים אלה שאני יוצאת נגדם.
היום, עדיין סף הרגישות שלנו יכול איכשהו להכיל סיפורים ולגרום לנו לדמוע. בשלב מסויים כשהרף הזה יעלה, נצטרך הרבה יותר מזה כדי להזיל דמעה כלשהי. ליבנו יהפוך לאבן.

 

[קפצילי]

או שלחילופין, נבין שאנחנו נמצאים בדרך

הלא נכונה.

התגובות בשרשור הזה מוכיחות, שדווקא האובר פורנוגרפיה, כביכול משהו שאמור להיות "שלילי", הוא זה שמעורר אותנו. זה גורם לנו להבין ממה אנחנו ניזונים, מה זה אומר עלינו, והאם ככה אנחנו מעוניינים להמשיך. בן אדם חייב להכיר קודם כל את עצמו, כדי לשנות ולהשתנות.

 

[יחפהבפארק]

ברור שאנחנו בדרך הלא נכונה

אבל האם זה יגרום לנו להתבונן בעצמנו פנימה ולחשוב - למה לעזאזל אנחנו צריכים את זה כל כך? האם זה יעזור לנו להכיר את עצמנו טוב יותר? האם זה יגרום לנו לשנות ולהשתנות? מסופקני.

 

[קפצילי]

בהחלט כן

זה גורם להרבה מאוד אנשים להחליט שדי, שנמאס להם ושהם רוצים חיים אחרים.

זה אגב בא לידי ביטוי לא רק בהיבטים נפשיים של "התבוננות פנימה", אלא גם בתחומים הכי "חיצוניים" שיש - כמו האוכל שאנחנו אוכלים, האויר שאנחנו נושמים והאופן שבו אנחנו מתייחסים לכדוה"א.

 

[יחפהבפארק]

זה נכון מה שאת אומרת

אבל זה לא קשור לצריכה שלנו את הפורנוגרפיה. אם אנחנו ערים יותר לאיכות החיים, לבריאות שלנו, לאקולוגיה ולהתייחסות שלנו לכדור הארץ, זה בגלל סרטים, הרצאות, תוכניות כמו נשיונל גיאוגרפיק, הרצאות ועוד אשר מעוררים את המודעות שלנו לנושאים שונים. אז התפתחות הטכנולוגיה הביאה דברים טובים וגרמה לאנשים להיות מודעים יותר לעצמם ולסביבתם, אך בכל הקשור לפורנוגרפיה המילולית והוויזואלית, אני חושבת שעברנו את הסף והיא לא זאת שתורמת למודעות שלנו. היא פשוט הופכת לסם.

 

[קפצילי]

ומה הביא לעלייה בכמות הסרטים וההרצאות

שמעוררים את המודעות שלנו לנזקים שאנחנו גורמים לעצמנו, אם לא ה... נזקים עצמם ?

כלומר, אם לא היינו מגיעים לנקודה מסויימת של הגזמה בריסוס של הפירות והירקות, בזיהום כדוה"א, באלימות... האם היינו מתעוררים ? אני מניחה שלא. כל עוד לא כואב לנו, כל עוד טוב לנו, כל עוד הכל "בסדר" - אנחנו לא זזים. לא משנים ולא משתנים.

האם נהפוך את הג'אנק על שלל צורותיו לסם, או שמא נשתמש בו ככלי לעורר ולהתעורר - זאת כבר הבחירה שלנו. איש איש והבחירה שלו.

 

[יחפהבפארק]

כאן אני מסכימה איתך

"האם נהפוך את הג'אנק על שלל צורותיו לסם, או שמא נשתמש בו ככלי לעורר ולהתעורר - זאת כבר הבחירה שלנו. איש איש והבחירה שלו."

האם כולם אוכלים נכון? האם כולם פועלים למען שימור כדור הארץ?
נכון. המודעות עלתה, אבל עדיין רבים המיליונים שלא שומרים על עצמם או על סביבתם. מגיפת ההשמנה, מגיפת הסכרת, מגיפת הסרטן, אלו המגיפות של המאה הנוכחית. כמות האנשים אשר עושים את הבחירה הנכונה היא כל כך מזערית עד כי היא בטלה בשישים. כך גם עם שאר הקטגוריות שדיברנו עליהן. אוליי באמת כמו שפומה אמרה, כדאי לחכות ל-12/12 אוליי משהו ימחק את הקיים ויתחיל הכל מהתחלה

 

[דאגרוטיפ]

גרציה, פומה. מאוד מחמיא.

אני מסכימה עם היתרון שהעלת, אכן בבסיס הפורנוגרפיה
קיים אלמנט העלאת המודעות. המחלוקת כנראה או ההבדל
בין הצורך למודעות לבין הפיכת הנושא לפורנוגרפי היא במידת החשיפה
ובתיאור פרטיה, בצילומה. המינון הוא המשנה הכל.
-
אני אוסיף אולי יתרון נוסף שנדמה לי שגם הוא יהיה במחלוקת
המטרה מקדשת את האמצעים. כלומר, אם מדובר בתשדירי התרמה למינהם
אזי, צילומי המקרר הריק, המיטות הרעועות והמזרונים הקרועים של הילדים
יש בהם גם כדי לעורר את הרגש שעליו דברת, כדי לגבור על קהות החושים שלנו
ובעצם להתרים כסף למען אותן משפחות עניות. פורנוגרפית העוני מוכשרת
למען ארוחה אחת למשפחה בחג.

 

[לילוש באה לביקור]

לשאלתך- כן.

ובדיוק כמו שסרט פורנוגרפי מעלה את סף הריגוש שלנו, הופך אותנו לקהי-חושים, ככה בדיוק היא הפורנוגרפיה של הנפש, של הכאב ושל הטרור.
כאשר מוזילים ומנגישים רגעים כואבים וקורעי-לב, הם הופכים לטריוויאליים ומשמעותם מוזלת, ואז אנחנו חייבים טרגדיה גדולה יותר כדי לפרוץ את מחסום הציניות.
יחד עם זאת, למה בעצם אנחנו מחפשים את זה ונמשכים לזה את שואלת? כי עצם ההזדהות עם הדמות, כשאנחנו רואים את הדמעות זולגות מהלבן של העין (או חומר לבן אחר זולג) אנחנו חווים את ההתרגשות באסקפיזם של כניסה לנעלי הדמות, וחווים רגעים קטנים של קתרזיס וריגוש במציאות אפרורית, שגרתית ומדכאת.
ובנימה אישית, לילות רדפו אותי סיוטים על גופות ילדים קטנים, אנשים שנתלים, היום הפחד מהמוות חזק מתמיד, ולא לא מתאונה או משהו טריוואלי שכזה. אני צורכת את הסרטים הכי מזעזעים ובוטים, וככה אני גם מתה בחלומות שלי. מה שכל החיים שלנו אנחנו נמנעים מלחשוב עליו, הפחד מן המוות, אנחנו מכחישים אותו, מוצג לפנינו בשיא הגרפיות שלו, חי ומציאותי, בריאליטי, דם אמיתי.

 

[דאגרוטיפ]

גרציה לילושה שהבאת מנסיונך האישי,

נהנתי לקרוא אותך כתמיד.
תגידי, למה את חושבת שקיים בנו הצורך הזה להחשף לפורנוגרפיה
כל כך ברוטאלית שמשפיעה גם על חלומותינו ומהווה אפילו גורם לסיוטים?
למה אנחנו זקוקים לזה את חושבת?