אנחנו ממש לא גרנו בפאלו אלטו ולא בשום מקום בסדר גודל הזה.
גרנו בפרימונט, שבאיסט ביי, שנחשבת לעיר יחסית זולה על גבול עמק הסיליקון. אלא שכיום "זולה" זה מונח מאוד יחסי, וגם שם כבר מאוד מאוד יקר. להפך, התרחקנו במכוון מהמקומות היקרים יותר, ובפרט כאלה שיש בהם ישראלים. גם משיקולי עלות, אך גם משיקולים אחרים. הדבר היחיד שלא התפשרנו עליו זה איכות בית הספר, אך אני מניחה שזה רלוונטי גם לאחרים.
אנחנו גם לא נוסעים לארץ כל שנה. בכל התקופה הזו נסענו רק פעם אחת, וגם זה כי היינו חייבים לעזור לבן הבכור שלנו לעשות סדר בדברים ולעבור דירה לעיר אחרת אחרי שמכרנו את שלנו.
אנחנו מטיילים, אך רק ברכב ועם לינה במוטלים הכי זולים שיש, כמו מוטל 6. לא טסנו לטיול בחו"ל אפילו פעם אחת מאז שהגענו.
מה שכן - לא היינו מוכנים לשרוף חסכונות או לרדת משמעותית ברמת החיים. רצינו ללכת קדימה ולא אחורה, אחרת מבחינתנו לא היה שום יתרון לצעד הזה, של לעזוב אנשים קרובים ומקום שאנחנו אוהבים ורגילים אליו ושבו היינו מסודרים מספיק טוב.
לא צריך להגדיר רמת חיים גבוהה מדי. צריך פשוט לרצות לא להפסיד כסף ואם אי אפשר לעבוד - לפחות ללמוד, ואפילו רק לדברים האלה הסכומים האלה לא מספיקים. ולא מדובר כאן בשום פאר והדר.
צריך גם לקחת בחשבון שאם פעם תוך שנה-שנתיים אפשר היה לקבל גרין קארד ולהתקדם בחיים, כיום זה פשוט בלתי אפשרי, אפילו אם מגישים מיד. כיום אי אפשר לנבא אפילו כמה זמן זה עלול לקחת, ובקלות יכול לקחת כמה וכמה שנים טובות, ככה שאי אפשר לתכנן ולבנות על כך שיהיו יותר הזדמנויות ואפשרויות בעתיד הנראה לעין.