הגירה
הרבה זמן לא כתבתי כאן איזה פוסט כבד אז החלטתי שעכשיו הגיע הזמן
זה זמן רב שאני שוקלת לעזוב את ישראל, לארוז את עצמי ולפתוח בחיים חדשים מעבר לים.
לא מזמן האפשרות הזו הפכה מרעיון תיאורטי למציאות כאשר קיבלתי תושבות קבע לאחת למדינה רחוקה וקולטת הגירה, מהמדינות המעטות שעוד קולטות הגירה. התהליך היה ארוך והצריך זמן רב וגם כסף אבל בסופו של דבר מאמציי נשאו פרי.
לא אלאה אתכן ברשימה הארוכה של הסיבות שבגללן אני חושבת לעזוב אבל לישראל יש המון בעיות שלא נראה שייפתרו בשנים הקרובות ואני מעוניינת להעניק לילדיי סביבה אחרת מזו שאני גדלתי בה, בעיקר כזו המחנכת לסובלנות
העניין היחיד שבו אני מצלבטת הוא בעצם המבנה הייחודי של המשפחה שלנו כאשר אני לבד ומפרנסת יחידה. ברב המקרים אצל אלה שעוברים מדובר בהרכב משפחתי של זוג הורים + ילדים מה שמקל מאד במישור הכלכלי והלוגיסטי
האמת היא שעשיתי ועדיין אני עושה דברים בחיי שייחשבו ע"י רבים וטובים, אם לומר בעדינות, "מטורפים" (אני גרה בנתניה ונוסעת הלוך וחזור לאשדוד כי שם אני עובדת, בגלל שאין לי רכב אני הולכת כמעט מדי יום מרחק של 5 ק"מ במצטבר ולפעמים קצת יותר). ועדיין תהליך של עקירה מן השורש של כל החיים וכל מה שהכרתי ומעבר למדינה אחרת עם שפה שונה (שאותה אני דוברת מצויין אבל עדיין שפת אם יש רק אחת) וסדרי חיים אחרים ובירוקרטיה אחרת שאין לי מושג בה, זה משהו שנראה לי כמו ליגה אחרת של טירוף ושמחייב תעוזה רבה ואני תובב אם אני לא הולכת רחוק מדי. מאידך, אחרי מה שאני ראיתי ורואה בישראל, אני ממש לא רוצה שילדיי יגדלו כאן וחשוב לי לתת להם הזדמנות אחרת ממה שלי הייתה בעיקר עכשיו כשהם עוד קטנים מאד. חשוב לי להוסיף שהסטטוס תושבי קבע הוא משהו מוגבל בזמן ואם אמתין יותר מדי, אני עלולה לאבד אותו.
מה דעתכן? האם אתן במקומי הייתן הולכות על זה למרות כל מה שיכול לקרות בדרך?
הרבה זמן לא כתבתי כאן איזה פוסט כבד אז החלטתי שעכשיו הגיע הזמן
זה זמן רב שאני שוקלת לעזוב את ישראל, לארוז את עצמי ולפתוח בחיים חדשים מעבר לים.
לא מזמן האפשרות הזו הפכה מרעיון תיאורטי למציאות כאשר קיבלתי תושבות קבע לאחת למדינה רחוקה וקולטת הגירה, מהמדינות המעטות שעוד קולטות הגירה. התהליך היה ארוך והצריך זמן רב וגם כסף אבל בסופו של דבר מאמציי נשאו פרי.
לא אלאה אתכן ברשימה הארוכה של הסיבות שבגללן אני חושבת לעזוב אבל לישראל יש המון בעיות שלא נראה שייפתרו בשנים הקרובות ואני מעוניינת להעניק לילדיי סביבה אחרת מזו שאני גדלתי בה, בעיקר כזו המחנכת לסובלנות
העניין היחיד שבו אני מצלבטת הוא בעצם המבנה הייחודי של המשפחה שלנו כאשר אני לבד ומפרנסת יחידה. ברב המקרים אצל אלה שעוברים מדובר בהרכב משפחתי של זוג הורים + ילדים מה שמקל מאד במישור הכלכלי והלוגיסטי
האמת היא שעשיתי ועדיין אני עושה דברים בחיי שייחשבו ע"י רבים וטובים, אם לומר בעדינות, "מטורפים" (אני גרה בנתניה ונוסעת הלוך וחזור לאשדוד כי שם אני עובדת, בגלל שאין לי רכב אני הולכת כמעט מדי יום מרחק של 5 ק"מ במצטבר ולפעמים קצת יותר). ועדיין תהליך של עקירה מן השורש של כל החיים וכל מה שהכרתי ומעבר למדינה אחרת עם שפה שונה (שאותה אני דוברת מצויין אבל עדיין שפת אם יש רק אחת) וסדרי חיים אחרים ובירוקרטיה אחרת שאין לי מושג בה, זה משהו שנראה לי כמו ליגה אחרת של טירוף ושמחייב תעוזה רבה ואני תובב אם אני לא הולכת רחוק מדי. מאידך, אחרי מה שאני ראיתי ורואה בישראל, אני ממש לא רוצה שילדיי יגדלו כאן וחשוב לי לתת להם הזדמנות אחרת ממה שלי הייתה בעיקר עכשיו כשהם עוד קטנים מאד. חשוב לי להוסיף שהסטטוס תושבי קבע הוא משהו מוגבל בזמן ואם אמתין יותר מדי, אני עלולה לאבד אותו.
מה דעתכן? האם אתן במקומי הייתן הולכות על זה למרות כל מה שיכול לקרות בדרך?
