אם התחושה הפנימית שלך לאורך זמן
היא שמקום אחר יותר מתאים לכם, ואת מרגישה שאת צריכה את הפוש הקטן אז תמצאי אותו בתוכך. מקורות חיצוניים לא יעזרו לא לכאן ולא לשם כי ברגעים קשים מאוד - תצטרכי למצוא את הכוחות בתוכך. ויהיו כאלה. הגירה לבד היא מעשה קשה, גם אם יהיה מוצלח בטווח הארוך והלוואי אם לשם את מכוונת אבל קשה מאוד לתקופה ממושכת. את מתארת מצב שבו את לבד ואחיך אם יעבור יגיע מאוחר יותר וגם לא יהווה משענת.
נכון שבארץ את גם לבד, אבל זה כל כך שונה להיות :לבד" במסגרת ובמערכות ובתרבות ובעבודה שאת צומחת לתוכם. את בונה את עצמך לאט, שם זה יהיה מטורף. יהיו גם קשיים ייחודיים שלא נתקלת בהם קודם מעולם עם שני פעוטות.
זה לא צריך לרפות ידיים אבל זה לא הולך להיות פשוט ולמשך זמן רב. מצד שני בעידן הפייסבוק והטלפונים הניידים, כן יש אפשוריות להלק ולקצר דרכים ולהיתמך ולהעזר.
אגב זה שאת כותבת שאת לא נעזרת באף אחד מלבד מה שאפשר לקנות בכסף - זו בעיה גדולה. מצד אחד זה כח גדול אבל גם חולשה. לי יש עזרה ממשפחה שמשתנה בתדירות שלה, אבל לנוכח כמויות העזרה שאני צריכה ולנוכח נסיבות שונות (דירה בקומה גבוהה עם שני תינוקות וכו') למדתי להעזר גם הרבה באנשים אקראיים כל הזמן. זו מיומנות שמפתחים וזה לא פשוט. נשמע שלבד במדינה זרה תצטרכי לפתח מיומנויות שלא פיתחת עד עכשיו. שזה קושי לא מבוטל (והזדמנות).
הספקתי מעט מעט להכיר אותך מכאן ואני יודעת שאת מחוברת לקרקע בהתנהלות שלך, את לא שוגה באשליות מבחינה כלכלית
אבל כמו כולנו את אנושית וכן יש מימד חזק של רצון לעזוב מסיבות לא ריאליות שאת מפרשת באופן מוטה. כל התיאורים שנתת על פגיעות וכאבים ממערכת החינוך, ערסים וכו'- זה קיים בכל מקום.
בוודאי שבקנדה.
יש לי שתי חברות שחיות שם. בת דודה שחזרה משם ויש בלוג של רופא פלסטיקאי שכותב מופלא על החיים שם כמהגר. הוא שונא את המקום עד אימה רק בגלל האנשים. לא מחייב שגם את ומאותן סיבות, כי יש כאלה שמהללים ומשבחים אבל
זה תלוי בעיקר במי שנוסע ופחות במקומיים.
בתור אחת שמגדלת את הבנים בבית (!) בניגוד לכל הסיכויים, ובניגוד לכל "היגיון" מי כמוני מתקשה לסמוך על מערכת החינוך.
מצד שני שורש הבעיות לא נעוץ רק במדיניות או בתרבות המקומית שלנו, אלא בקונפסט המערבי שקיים גם בקנדה, שבו הורים עובדים עד העצם והילדים חנוקים רוב שעות היממה בכיתות ענק עם מעט מדי מטפלות/גננות/אנשי חינוך. טוב לא יכול לצאת מזה.
אז אולי יש מעט יותר סובלנות, או הכשרות טובות יותר, או פיקוח הדוק, או מוסדות פרטיים. אולי שם נדמה שהמרחב הכללי שלא עוסק בשיח בטחוני או כל מיני - מייצרים הבדל גדול בואוירה שלתוכה אתה גדל, אבל נגד חרמות עוד לא קמה תרופה, ונגד צלקות שאנשי חינוך גורמים לילדים בכלל ובוודאי כשהם במסה - אין שום אפשרות להתגונן, ונגד תחושת זרות וחוסר שייכות עוד פי כמה וכמה. כשאתה מקומי ובוודאי כשאתה לא.
ודבר נוסף.
כתבת משפט על זה שהדברים שמפריעים לך מפריעים לכולנו. אם קראתי נכון. אז זו שוב ההרגשה שלך שהדברים הלא חיוביים במדינה הם לא חיוביים אבסולוטית במקום סובייקטיבית.
אני לא מבינה את המושג ערסים למשל בגילנו. גדלתי באחת הערים הכי "ערסיות" כביכול ואני משוגעת על העיר הזו, הלוואי ויכולתי לחזור אליה כרגע ורק בגלל הקירבה למשפחה שאיכשהו עם השנים הגיעה לאזור הנוכחי אני תקועה באחת הערים הכי פלצניות ולא "ערסיות". אין לך מושג כמה חוסר רגישות אני נתקלת כל הזמן, כל הזמן מהורים לילדים רכים כאן בעיר הקשובה והנעימה... כביכול. כמה פעמים ילדים קפצו על מתקן בשעה שהתאומים שלי בני שנה וקצת נמצאים עליו וההורים יושבים מנגד ולא עושים כלום. כמה פעמים אני נאלצת בגימבורי לבקש מאמא שטרודה בטלפון להשתלט על הבן שלה שמעשית קופץ על הראש של הבנים שלי והיא בלי להסיר מבט מהנייד שלה עונה שאני יכולה להוציא את הבנים אם אני לא רוצה.
אני עוד זוכרת שחזרתי מאוחר בערב והיה חשוך בחוץ, הניד שלי שבק וביקשתי לבצע שיחה ממישהו כדי לקרוא לשכנה בקומה 3 שתעזור לי להעלות את התאומים בני הכמ החודשים לדירה והאיש שפניתי אליו, ענה לבקתשי "לא" בשיא האדישות. ממושקף וחנון אמיתי כן? ואת כמויות הכלבים ששועטים לעבר הבנים שלי כשהם בני כמה חודשים ואני מתחננת בפארק שיקשרו אותם כחוק ואנשים צועקים לי, "למה מה בואי תקראי לפיקוח גם כן... " כולם ככולם רחוקים מהגדרות ה"ערס" שאת מדברת עליהן. ואחת אשת מחשבים ממושקפת סנובית מהסרטים, שבהריון הטריפה לנו חדר שלם בהריון בסיכון כשביקשה שכולנו נכבה את האור, לא להכניס אוכל, לא לארח בחדר, סירבה לשכב ליד זו ולא ליד אחרת, ייללה כל הלילות לבעלה 5 שעות על מר גורלה כי אם הי אלא שינה אף אחת לא תךישן, ופתחה בכל רג ענתון - ג'ורה שאין לתאר. היא דוקטור במדעי הרוח.
וכולם כולם אנשים שבמבט ראשון היו נחשבים מהוגנים ונעימים. משכילים, לא "ערסים" בשום קנה מידה. כמובן שיש הרבה טוב בעיר שאני חיה בה וכן קהילה מקסימה ומחבקת. ואנשים משכמם ומעלה אבל לא רק, וכן כי אני בוחרת לראות את אלו וגם את אלו.
לעומת זאת ה"ערסים" שאת מדברת עליהם - חילצו אותי מכל כך הרבה בעיות שאין לתאר. נהג משאית מעם ריח אלכוהול וסיגריות שירד מהמשאית באמצע כביש סואן כדי לחלץ את העגלת תאומים מבוץ שנתקענו בו למקום בטוח והציע לי מטריה על הדרך לקחת איתי וסירב לשמוע לא. ו"ערס" אחר שעצר לי בהריון כשכמעט התעלפתי בתחנת אוטובוס והסיע אותי חינם לבית החולים בלי שביקשתי. וערסית שהרימה חצי מיון כדי שיארגנו לבנות אוכל
נכון ש יש תופעות "ערסיות" לא נעימות. אבל רובינו לא חיים במקומות קיצוניים לכאן או לשם. ושום דבר מההתנהגויות האלה לא עומד בבסיס של חוויה טובה מאוד או רעה מאוד שאת חווה לגבי המדינה או החברה או מערכת החינוך. יכול להיות שבמקום אחר יהיה הרבה יותר טוב אבל לא בגלל זה.
דיברת על חרדים. אני גרתי כמה שנים בעיר חרדית מובהקת. אחת החוויות הטובות בחיי (אני חילונית אבל מגיעה מבית דתי). גרתי שם כשהיתי רווקה, חילונית, והיה נהדר. שכרתי מסיבות כלכליות, היה שם זול יותר מהעיר החילונית הנושקת. היה אוכל ביתי מעולה במכולת למטה, היו שכנים מקסימים. נשים שהם מקור להשראה, מגדלות ילדים רבים ועובדות במקביל, גברים שמנסים את כוחם בעבודות שחורות ואפורות בגלל עניינים יותר פוליטיים מאשר בחירה. משעה שמונה בערב היה שקט מוחלט ברחוב, אין טלויזיות הרי וילדים ישנים מוקדם.
מצידי הקשבתי לטלויזיה ומוזיקה באוזניות בסופי שבוע למרות שאף אחד לא ביקש. השכנים מעולם אבל מעולם אל התלוננו על בעלי החיים שגידלתי, וגידלתי המון - שגרמו להרבה רעש, ושבעיר המפונפנת בה אני נמצאת היום הוציאו לי את הנשמה בכפית בגלל זה.
השכנים גם מעולם לא העירו לי על דבר בעצם, לא על איחור מקרי בתשלומי הועד, לא על לכלוך שמהובילים יצרו, לא על בלנדר בשש בבוקר כשקרה... לא על כביסה רטובה, לא על שום דבר אנושי. ודווקא בערים החילוניות המפונפנות שאני חיה בהן בשנים האחרונות אני נתקלת בהתנהגויות חסרות כבוד, נימוס בסיסי ואנושיות. היה לי שכן שבהריון דפק לי במטאטא על הקיר בשלוש בבוקר כשאני בשמירה עם בטן ענקית, הבחור לומד דוקטורט כן? בכיר בתחום המחשבים. רק כי הוא החליט שיש בדירה שלי רעשים. שכנה שצרחה עלי במדרגות כשאני יורדת עם שני תינוקות על רעש בעשר בבוקר בשבת ושלא מעניין אותה שיש לי תינוקות (כן עשר בבוקר, עשר בבוקר!). שכן שמעשן מתחת לחלון במשך שנה ולא משנה כמה אני מבקשת שוב ושוב ושוב לעשן שלא מתחת לחלון של הילדים.
עכשיו, אני לא מחלקת לקבוצות, יש רע בכל מקום ובכל קבוצה כמו שיש גם טוב. אני כן אומרת שיש לך נטיי החזהק לשייך התהנגויות אנוישות לקבוצות - לישראלים, לאנשי חינוך, לערסים לחרדים. זו טעות ואני חוששת שתיתקלי בהתנהגויות דומות ואפילו זהות רק בגלימה אחרת - גם בקצה השני של העולם.
ייתכן שתחווי אכזבה דווקא במקום שבו הציפיות הכי גדולות.
יש היגיון בלחיות בשלווה יחסית במקום שבו אין טרור ואיום בטחוני שוטף. זה כן. גם כלכלית אם יש אפשרויות טובות יותר, גם תרבותית או משפחתית אם יש בך אהבה גדולה לתרבות האחרת, אבל אל תסעי אם זה מגיע לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן
זה פשוט מתכון לאכזבה קשה.
זה יהיה נכון לדעתי ליסוע אם יש שם יתרונות שעומדים בפני עצמם.
אם למשל כל הסיטואציות השליליות שתיארת היו קורים גם שם לאחד מילדייך האם עדיין לאור היתרונות האחרים- המקום היה נחשב טוב יותר בעינייך? אם התשובה חיובית כנראה שמקומכם שם. אם לא- אז כדאי לחשוב שוב.
