Silver Spiderweb
New member
הדגל
הייתי רוצה לפתוח שרשור נוסף, בנוגע למה המסע הזה עשה לכם בכל הקשור לגאווה בארץ ישראל ובעם היהודי. האם היו לכם רגעים כאלה, שפשוט הרגשת גאווה עצומה? האם הסקתם איזושהי מסקנה לחיים, שקשורה בעניין זה? האם המסע שינה אצלכם את היחס למדינה, או לעם, או את החשיבות של הנושא, בעיניכם? לי היו כמה רגעים של גאווה. את חלקם אני אפילו לא יכולה להסביר... בפעם הראשונה, אני חושבת, זה היה במאידאנק, שהיה המחנה הראשון שהגענו אליו. כמו שרשמתי בהודעות קודמות, המחנה בו נשברתי ובכיתי היה בירקנאו, ובמאידאנק היו לי רגשות הרבה פחות חזקים. אבל עדיין הייתה לי, באיזשהו שלב, הרגשה ממש נוראית. התחלתי, בקטן-קטן, להבין את המשמעות של הניסיון להשמדת העם היהודי. התחלתי לחשוב, שאם הם היו מצליחים, אז לא הייתה לנו מדינה, ולא היה לנו עם, ולא היו לי את החברים האלו, אם בכלל הייתי נולדת(!)... הרגשתי לא בטוחה ומבולבלת. הייתי צריכה משהו להאחז בו. משהו חזק ויציב. חשבתי להחזיק באיזה קיר של אחד הביתנים, אבל לא רציתי לגעת בהם, כאילו זה מקולל - למרות שאני ממש ממש ממש לא מאמינה בדברים האלה. חשבתי למצוא מישהו ולחבק אותו, אבל זה לא הספיק לי. חשבתי מה אני צריכה. ואז חשבתי על הדגל. הייתי צריכה להחזיק דגל. להחזיק אותו חזק. לחבק אותו. לדעת שיש לי גב ושאני בטוחה. ביקשתי ממישהו דגל גדול, וככה הלכתי איתו והחזקתי את המקל צמוד לגוף, במשך כרבע שעה, עד שהתחושה הנוראית הזו קצת עברה לי. פעם שנייה, אני חושבת, היה בבירקנאו, איפה שיש את התמונות של כל מני אנשים ומשפחות. הסתכלתי על אנשים שיש להם חיים נורמאליים, ופתאום קוטעים להם את החיים בצורה כל כך אכזרית, מכניסים אותם לגטאות, ומשם רק מתחיל העינוי. ואז נזכרתי בתמונות של אנשים שהעידו במשפט אייכמן שראינו במשואה, בהכנה למסע. האנשים האלה שרדו את הזוועות, לקחו את החיים שהיו להם, והמשיכו אותם. או שהתחילו חיים חדשים (לחלק לא הייתה ברירה). אבל בכל אופן, הם חזרו לחיים פחות או יותר רגילים, למרות שכל רצף החיים שלהם נקטע והיה משובש בצורה מוחלטת ומזעזעת. הם היו מלאים (כלומר היה להם אוכל טוב), לבושים יפה, הייתה להם משפחה ועבודה. למרות שפעם לא היה להם אפילו חלק קטן מזה. ואלו היהודים, שהקימו את מדינת ישראל, שפיתחו אותה. זה העם שלי. אלו האנשים שלו. הרגשתי פשוט ממש ממש גאה להיות חלק מעם כזה, שיש בו אנשים כל כך נפלאים. פעם נוספת הייתה במצעד החיים. הייתה אווירה ממש טובה. בכלל לא אווירה של יום השואה. הרבה יותר אווירה של יום העצמאות. הייתי שמחה! מאושרת! ראיתי כל כך הרבה ישראלים ויהודים מסביבי, וכל כך הרבה דגלים! הנפתי את הדגל גבוה גבוה בגאון ובגאווה! והייתי עוד יותר שמחה! כמובן שגם ברוב הפעמים ששרנו את התקווה, ובעיקר בטקס בערב יום השואה (שבו נכנסתי קצת להסטריה של בכי, ופשוט לא יכולתי להפסיק) הייתי נורא גאה במדינה. בטקס האמור, כל כך בכיתי, וניסיתי לשיר את התקווה, אבל לא יכולתי, כי כל פעם שהגברתי קצת את הקול הגיע גל חדש של בכי בלתי נשלט. אני לא זוכרת על מה בדיוק חשבתי, ואלו לא היו מחשבות טובות, אבל אני זוכרת שבין השאר הרגשתי גאווה, שיש לנו מדינה, ולמדינה הזו יש המנון ודגל והכל. שיש אנשים ששרים את ההמנון הזה ומניפים את הדגל. אבל היו המון המון שנרצחו, ולא זכו לכך... אני חושבת שהיו עוד כמה פעמים, רק שאני לא זוכרת אותם. מצד שני, זה לא נתן לי איזושהי הבנה פוליטית ו/או צבאית-בטחונית או כל דבר אחר שנוגע למדינה. לא קיבלתי עודף רצון לשרת בצה"ל ואין לי שנאה/פחד מיוחדים מהערבים סביבנו בעקבות המסע. מהבחינה הזו זה בכלל לא נראה לי קשור. למרות שאם מישהו מוכן להסביר לי, אני מבטיחה לקרוא בעיון ובתשומת לב, ואף להתייחס. אשמח לשמוע איך זה היה אצלכם...
הייתי רוצה לפתוח שרשור נוסף, בנוגע למה המסע הזה עשה לכם בכל הקשור לגאווה בארץ ישראל ובעם היהודי. האם היו לכם רגעים כאלה, שפשוט הרגשת גאווה עצומה? האם הסקתם איזושהי מסקנה לחיים, שקשורה בעניין זה? האם המסע שינה אצלכם את היחס למדינה, או לעם, או את החשיבות של הנושא, בעיניכם? לי היו כמה רגעים של גאווה. את חלקם אני אפילו לא יכולה להסביר... בפעם הראשונה, אני חושבת, זה היה במאידאנק, שהיה המחנה הראשון שהגענו אליו. כמו שרשמתי בהודעות קודמות, המחנה בו נשברתי ובכיתי היה בירקנאו, ובמאידאנק היו לי רגשות הרבה פחות חזקים. אבל עדיין הייתה לי, באיזשהו שלב, הרגשה ממש נוראית. התחלתי, בקטן-קטן, להבין את המשמעות של הניסיון להשמדת העם היהודי. התחלתי לחשוב, שאם הם היו מצליחים, אז לא הייתה לנו מדינה, ולא היה לנו עם, ולא היו לי את החברים האלו, אם בכלל הייתי נולדת(!)... הרגשתי לא בטוחה ומבולבלת. הייתי צריכה משהו להאחז בו. משהו חזק ויציב. חשבתי להחזיק באיזה קיר של אחד הביתנים, אבל לא רציתי לגעת בהם, כאילו זה מקולל - למרות שאני ממש ממש ממש לא מאמינה בדברים האלה. חשבתי למצוא מישהו ולחבק אותו, אבל זה לא הספיק לי. חשבתי מה אני צריכה. ואז חשבתי על הדגל. הייתי צריכה להחזיק דגל. להחזיק אותו חזק. לחבק אותו. לדעת שיש לי גב ושאני בטוחה. ביקשתי ממישהו דגל גדול, וככה הלכתי איתו והחזקתי את המקל צמוד לגוף, במשך כרבע שעה, עד שהתחושה הנוראית הזו קצת עברה לי. פעם שנייה, אני חושבת, היה בבירקנאו, איפה שיש את התמונות של כל מני אנשים ומשפחות. הסתכלתי על אנשים שיש להם חיים נורמאליים, ופתאום קוטעים להם את החיים בצורה כל כך אכזרית, מכניסים אותם לגטאות, ומשם רק מתחיל העינוי. ואז נזכרתי בתמונות של אנשים שהעידו במשפט אייכמן שראינו במשואה, בהכנה למסע. האנשים האלה שרדו את הזוועות, לקחו את החיים שהיו להם, והמשיכו אותם. או שהתחילו חיים חדשים (לחלק לא הייתה ברירה). אבל בכל אופן, הם חזרו לחיים פחות או יותר רגילים, למרות שכל רצף החיים שלהם נקטע והיה משובש בצורה מוחלטת ומזעזעת. הם היו מלאים (כלומר היה להם אוכל טוב), לבושים יפה, הייתה להם משפחה ועבודה. למרות שפעם לא היה להם אפילו חלק קטן מזה. ואלו היהודים, שהקימו את מדינת ישראל, שפיתחו אותה. זה העם שלי. אלו האנשים שלו. הרגשתי פשוט ממש ממש גאה להיות חלק מעם כזה, שיש בו אנשים כל כך נפלאים. פעם נוספת הייתה במצעד החיים. הייתה אווירה ממש טובה. בכלל לא אווירה של יום השואה. הרבה יותר אווירה של יום העצמאות. הייתי שמחה! מאושרת! ראיתי כל כך הרבה ישראלים ויהודים מסביבי, וכל כך הרבה דגלים! הנפתי את הדגל גבוה גבוה בגאון ובגאווה! והייתי עוד יותר שמחה! כמובן שגם ברוב הפעמים ששרנו את התקווה, ובעיקר בטקס בערב יום השואה (שבו נכנסתי קצת להסטריה של בכי, ופשוט לא יכולתי להפסיק) הייתי נורא גאה במדינה. בטקס האמור, כל כך בכיתי, וניסיתי לשיר את התקווה, אבל לא יכולתי, כי כל פעם שהגברתי קצת את הקול הגיע גל חדש של בכי בלתי נשלט. אני לא זוכרת על מה בדיוק חשבתי, ואלו לא היו מחשבות טובות, אבל אני זוכרת שבין השאר הרגשתי גאווה, שיש לנו מדינה, ולמדינה הזו יש המנון ודגל והכל. שיש אנשים ששרים את ההמנון הזה ומניפים את הדגל. אבל היו המון המון שנרצחו, ולא זכו לכך... אני חושבת שהיו עוד כמה פעמים, רק שאני לא זוכרת אותם. מצד שני, זה לא נתן לי איזושהי הבנה פוליטית ו/או צבאית-בטחונית או כל דבר אחר שנוגע למדינה. לא קיבלתי עודף רצון לשרת בצה"ל ואין לי שנאה/פחד מיוחדים מהערבים סביבנו בעקבות המסע. מהבחינה הזו זה בכלל לא נראה לי קשור. למרות שאם מישהו מוכן להסביר לי, אני מבטיחה לקרוא בעיון ובתשומת לב, ואף להתייחס. אשמח לשמוע איך זה היה אצלכם...
