נמממ
*חושבת* הסגנון לבוש שלי התקדם פחות או יותר עם המוזיקה. העובדה שאני אתחיל לשמוע רוק הייתה ברורה לחלוטין עוד מגיל צעיר, רק שאני לא הבנתי את זה אז.
הסדרה האהובה עליי הייתה המומינים שהיא ידועה בתור סידרה המייצרת פריקוני מיוסרים.
(מממ פינלנד.
) כבר בכיתה ג' הייתי עושה הדבאנג לצלילי ערוץ הילדים.
אהבתי את הצורה שבה השיער היה נע לו כשעושים את זה. גם הייתה לי חיבה ענקית למשפחת אדמס (המצולם, לא הצוייר) וחשבתי שצורת הלבוש של מורטישיה מדהימה (למי שלא מכיר זה שמלות שחורות ארוכות עם תחרה ורשת, גותי לחלוטין) והתחלתי לקורא סיפרי אימה בכמויות. בכיתה ו' התפתחה חיבה לאירוסמית' לפני שבכלל ידעתי מה זה רוק. בכיתה ז' ניסיתי לחפש שירים עם משמעות וזה היה קשה כי הייתה חולת MTV
אז חיפשתי משמעויות נסתרות בשירי פופ מעפנים. (תסגדו לי! הצלחתי למצוא משמעות לall the thing she said של tatu
) עד שבאמצע השנה התחלתי לשמוע לינקין פארק וכמה שירים של מטאליקה והחיבה לאירוסמית' גדלה. אחר כך בחופש הגדול הייתי דיי פוזרית, ניסיתי לשמוע דברים כמה שיותר "כבדים" (אבל חיפשתי את כל זה בMTV2 אז זה לא היה כל כך
) הייתי שומעת פאנק וניו מטאל. באמצע ח' זה נמאס עליי והתחלתי לשמוע HAIR מטאל (תקופה כה משעשעת, הרבה שחור עם פוקיסיה משום מה) כשאירוסמית' היו כבר מין אובססיה והייתה חיבה גדולה גם לגאנס. כל זאת עד שהכרתי את ראסמוס ואת נדיר, וגיליתי את נפלאות פינלנד.
אז בתחילת ט' נדיר הכירה לי את סונטה ומהר מאוד התאהבתי בהם, והם עדיין הלהקה האהובה עליי, ופאוור יחד עם גות' זה הסגנונות המוזיקליים האהובים עליי. :] פאק איזה מגילות, מה נסגר איתי. :S בטח אף אחד לא יקרא....