סליחה אבל
יש מילים שהן לא קשורות לשום שורש. עם כל הכבוד שלי להבחנות המרתקות שלך מפעם לפעם, אני לא מואת קשר בין המילה ציונות למילה מצוינות, למרות שלמראית עין זה נראה כאילו שניהם נגזרו מאותו שורש. בדיוק כמו שאני לא מוצאת קשר בין המילה שעון למילה משענת. בעולם שבו קיימת "שעת מחנך" אחת לשבוע, בממוצע 40 דקות, אין ספק שלמושגים כמו שכול, אבל, אובדן לא ישאר יותר מידי זמן. גם מושגים אחרים וחשובים לא פחות, כמו שלום, סובלנות, אהבת האדם וחברות לא באים לידי ביטוי. במדינה שבה שרת החינוך חושבת ששירת ה"תקווה" בכל בוקר, הנפת דגל ושאר הסממנים הלאומניים האלה חשובים יותר מאשר לתמוך בעשרות אלפי נוער במצוקה, אני לא מתפלאה שמישהי שרוצה להשתתף באזכרה לאחיה, מקבלת תגובה מסוג תחשבי כמה חשוב לך ללכת לאזכרה. האטימות הזו מופיעה בכל מקום, בכל פינה. בעיתונות, בטלויזיה, ברחוב והכי עצוב אצלנו בלב. אני מבינה את הקושי בלהתקרב למשפחות שכולות. אני שם מהצד השני גם. מותה של חברה שלי לפני ארבע שנים, הפך את עולמי. ולמי יש כוח נפשי עכשיו ללכת למשפחה ולבקר. וזה לא מתוך אגואיזם. זה היה מתוך פחד, חשש לא לפגוע, לא להתערב, לא להגיד משהו לא במקום. אני מניחה שיש כאן אנשים שמבינים על מה אני מדברת. ואני לפעמים מרימה טלפון, ושואלת מה נשמע, ומה התחדש, ומקשיבה, אבל קשה לי. אני מודה. קשה לי נורא. ואני מסוגלת לנחש, שזה באמת בא מהמקום שאף אחד לא חינך אותי להתנהגות בזמן שכול של אנשים מסביבי, במיוחד כשמדובר בזוג הורים שהכרתי רק אחרי מותה של חברה שלי. אף אחד לא בא ואמר לי חרא עולם, זה מה שקורה. אנשים מתים, וזה לא תמיד מזקנה. הבועה שלי התפוצצה אין ספור פעמים. אני לא אשכח את היום שאחרי סוף השבוע שבו נרצחו נחשון וקסמן וניר פורז, זכרונם לברכה. זה קרה ביום שישי, נסיון החילוץ, וביום שבת היה דרבי. ולפני שמשחק הכדורגל התחיל, כל המגרש עמד דום שתי דקות לאות השתתפות בצער. ביום ראשון, כשחזרתי ללימודים, היה לי שיעור מתמטיקה וכולם דיברו על הדרבי. המורה ניהל חצי שיעור בשיחה על המשחק. ואני, כלא מאמינה, פרצתי בבכי היסטרי וברחתי החוצה. המחנך שלי אז עצר אותי במסדרון ושאל מה קרה, ואני קרועה מבכי אמרתי לו שאני לא מוכנה לשבת בשיעור שבו אנשים מדברים על הרדבי בכזו התלהבות, כשיום קודם לכן נרצחו שני חיילים. כמה בכיתי באותו יום. אני לא אשכח את זה. אנשים לא לומדים להתנהג בטקט, כי אף אחד לא הסביר להם שזה נחוץ, שזה הולם. אני לא בעד שתיקה גורפת והנהוני הסכמה אל מול המשפחות השכולות. אני בעד, שיביעו את תמיכתם ואת נכונותם להמשיך לתמוך מעבר לתקופת זמן רשמית של שבוע או חודש. אני בעד, שמערכת החינוך תשכיל ותעביר שיעורי חינוך לאהבה ולסובלנות, לשלום וליצירתיות. שילדים בגיל 12 ידעו שאפשר לדבר ולא רק ללכת מכות בהפסקות או אחרי הבית ספר. זה לא רק מערכת של הצטיינות. זו מערכת שלמה ומעופשת של בורות, דעות קדומות וחשוכות, פחד ופרמיטיביות. כי הרי ברור לי שאם אשלח מכתב מסוג זה שכתבתי כאן הרגע למשרד החינוך, אני אקבל מכתב בנוסח מובנה שאנחנו משתדלים בכל מאודינו להבריא את מערכת החינוך. ואולי תוקם איזו ועדת חקירה ממלכתית בעוד כמה שנים, אחרי שמספיק בני נוער ירצחו כאן אחד את רעהו, יכו ויאנסו תלמידות ותלמידים, ואז יגידו שבשנת 2001, היה צריך להוסיף עוד שעתיים שבועיות של חינוך. החינוך, כך אני מאמינה, מתחיל מהבית, אבל אין ספק שהחינוך בבית הספר חזק ומשמעותי יותר. כולי תקווה שכשאני אבחר ללדת ילדים, אני אעשה את זה בתקופה ראויה יותר ממה שמתנהל כאן עכשיו. ואם לא כאן, חו"ל תמיד קרצה לי. אפשר באיזה איזור כפרי באירופה. אני לא אתרחק יותר מידי, זה בטוח.
