מממ סיפרו לי..
שכשהייתי קטנה ככה גיל 4-5 הייתי בטיפולים כי אבא מת.. אוקיי, אז בכיתה ז' (עכשיו כיתה ט'..) הכל חזר אליי בכמו בום כזה.. הכיתה שנאה אותי, פשוט כי אני קצת שונה, הם אמרו שאני צפונית. שמנה. איכ. התחלתי בכיתה ז' גם לעשות את העבודת שורשים.. וכמובן, הייץתי צריכה לכתוב על אבא, לחקור עליו. זה היה נורא קשה.. כל הזמן שמישהו מזכיר את המילה "אבא" נורא קשה לי עם זה. וכן, בכיתה ז' וח' היו כאלה שצחקו שאין לי אבא. טוב, בטח חשבו- לנו יש, לה אין, שונאים אותה, נצחק על חשבונה. אני ילדה נורא רגישה. כל כיתה ז' לא הפסקתי לבכות בשיעורים בהפסקות.. תמיד. המורות סיפרו ליועצת ודיברתי איתה איזה חצי שנה ואז הביאו לי פסיכולוגית לבצפר. קראו לי פסיכית -טוב, עוד סיבה לצחוק עליה אז בכיף- פתאום, לא היה איכפת לי מכלום. פגשתי בנאדם מדהים. כבר הכרתי אותו, אפ'עם לא הסתכלתי עליו ממש. כל הזמן שראיתי אותו חייכתי חיוך כזה ענק ושכחתי מכל הצרות שלי. שאז פתאם באה לה עוד צרה. כמובן, צרות באות בצרורות. הייתה לו חברה. הוא לא בדיוק הסתכל עלי אלה אני עליו. שנה מעלי הוא. אני עדיין נורא אוהבת אותו והוא לא אותי. והנה עוד סיבה לטיפול. סוף כיתה ח'. הפסיכולוגית יוצאת לחופשת לידה. אין יותר עם מי לדבר
אני מרגישה חנוקה. היא עוד לא חזרה עדיין. אני צריכה להתפרק. היום אותו אחד שמע אותי מדברת עם חברה שלה ואמרתי כזה "אוי" אז הוא חיקה אותי בשקט כזה שאני לא אשמע. זה היה אישור כזה לזה שהוא בטוח לא אוהב אותי
זה עשה לי יותר רע=\ עפתי ישר ליועצת החדשה וביקשתי ממנה מהר מהר פגישה עם הפסיכולוגית
היא אמרה, למזלי, שהיא חוזרת ביום חמישי ושהיא תשבץ אותי
אז סופסוף אני אמשיך.. סורי על המגילה..
שכשהייתי קטנה ככה גיל 4-5 הייתי בטיפולים כי אבא מת.. אוקיי, אז בכיתה ז' (עכשיו כיתה ט'..) הכל חזר אליי בכמו בום כזה.. הכיתה שנאה אותי, פשוט כי אני קצת שונה, הם אמרו שאני צפונית. שמנה. איכ. התחלתי בכיתה ז' גם לעשות את העבודת שורשים.. וכמובן, הייץתי צריכה לכתוב על אבא, לחקור עליו. זה היה נורא קשה.. כל הזמן שמישהו מזכיר את המילה "אבא" נורא קשה לי עם זה. וכן, בכיתה ז' וח' היו כאלה שצחקו שאין לי אבא. טוב, בטח חשבו- לנו יש, לה אין, שונאים אותה, נצחק על חשבונה. אני ילדה נורא רגישה. כל כיתה ז' לא הפסקתי לבכות בשיעורים בהפסקות.. תמיד. המורות סיפרו ליועצת ודיברתי איתה איזה חצי שנה ואז הביאו לי פסיכולוגית לבצפר. קראו לי פסיכית -טוב, עוד סיבה לצחוק עליה אז בכיף- פתאום, לא היה איכפת לי מכלום. פגשתי בנאדם מדהים. כבר הכרתי אותו, אפ'עם לא הסתכלתי עליו ממש. כל הזמן שראיתי אותו חייכתי חיוך כזה ענק ושכחתי מכל הצרות שלי. שאז פתאם באה לה עוד צרה. כמובן, צרות באות בצרורות. הייתה לו חברה. הוא לא בדיוק הסתכל עלי אלה אני עליו. שנה מעלי הוא. אני עדיין נורא אוהבת אותו והוא לא אותי. והנה עוד סיבה לטיפול. סוף כיתה ח'. הפסיכולוגית יוצאת לחופשת לידה. אין יותר עם מי לדבר
