היא לא חמותי, אבל אני מניחה שפה יוכלו להבין אותי....

[Best Of Enya]

היא לא חמותי, אבל אני מניחה שפה יוכלו להבין אותי....

לא לראשי!!!!
אני כועסת על ההורים שלו... ואני לא מצליחה "להתגבר" על זה...
אנחנו ביחד 6 שנים, הקשר שלנו רציני מאוד, מוביל לכיוון חתונה, אני בקשר מעולה עם המשפחה שלו, הוא בקשר מעולה עם המשפחה שלי... הכל טוב..
אבל.
לפני חודשיים הוא השתחרר מצה"ל (הוא התגייס באיחור של שנה, בגלל שעשה ש"ש. אני השתחררתי שנתיים קודם לכן, והתחלתי ללמוד לתואר ראשון).
לקראת השחרור, הוא מצא עבודה..
וההורים שלו מאוד מאוד מאוד מאוד לחצו עליו, שעכשיו הוא ילד גדול ושהוא צריך להתקדם בחיים. שהוא צריך לעזוב את הקן כדי לדעת להסתדר לבד.
ש"ש/צבא זה לא אותו דבר, כי הוא קיבל כל מה שהואהיה צריך מהמסגרות האלה, ושהוא צריך לעזוב את הבית, יחד איתי, ולבחון את הקשר שלנו, האם אנחנו מסתדרים כמו שאנחנו חושבים...
מרגע שהשתחרר והיה בבית - כל יום הם רבו. כל יום על משהו אחר. כל יום טפטפו לו שהוא כבר צריך לעזוב... להתבגר, לחוות את החיים.
(הם במקור מארה"ב,והם עזבו את בית ההורים בגיל 18 והתחתנו בגיל 19, אז נראה להם שהוא ממש מתעכב בחיים).



כמובן שאחרי קשר כל כך ארוך גם אני רציתי כבר לעזוב את בית ההורים, אבל אני סטודנטית, בת 22... חששתי איך נסתדר בפן הכלכלי...
הוא רצה להתחיל ללמוד... וחששתי איך 2 סטודנטים להנדסה יסתדרו עם לימודים וחצי עבודה...

כמובן שהוא נפגע מההורים שלו... הוא תכנן להשאר בבית בתקופת הלימודים, לפחות בשנתיים הראשונות... לחסוף כסף...
ניסיתי להרגיע אותו... אבל כמובן שכעסתי על ההורים שלו שהם ככה מעיפים אותו מהבית לא בעדינות...

עברנו לגור ביחד...
טוב לנו, אנחנו מסתדרים.
אנחנו חודש גרים ביחד וזה נחמד.

הוא לא כועס יותר על ההורים שלו, הוא הבין, טוב לו יותר איתי. לי טוב איתו.

אבל אני עדיין חוששת מהעתיד לבוא, ממה יקרה כשהוא יתחיל ללמוד? למה להורים שלו כל כך קשה להבין שפה בארץ מקובל אחרת?
למהכל כך חשוב להם שהוא יתבגר מהר?
למה הם ככה העיפו אותו מהבית?? והוא עוד הבן שלהם!!
כלכך הרבה שאלות... שאני לא יכולה להשמיע באוזניים של אף אחד... כי זה לא ענייני...

אבל...
פתאום כל יום אמא שלו מתקשרת אליו.
פתאום פעם ביומיים הם מבקשים שיבוא אליהם, לתקן דברים... לסדר את האינטרנט, לתלות מדף, להתקין משהו במחשב... פתאום הם זקוקים לתשומת לב שלו...
פעם ביומיים. אני לא מגזימה!
ואותי זה מחרפן!!!!
העפתם אותו מהבית. כדי שיהיה "גדול", כדי שילמד "להסתדר לבד". כי אתם לא רוצים שיגור איתכם.
אז למה אתם מזמנים אותו כל יום??
ניסיתי להסביר לו בצורה עדינה שהוא לא חייב להסכים בכל פעם שהם מבקשים שהוא יבוא...
אבל הוא אמר שהוא הבטיח לבוא, אז הוא עומד במילה שלו...
וזה מחרפן אותי!!!!

אני כל כך כועסת על ההורים שלו. אני לא מבינה אותם. אני מרגישה שהם משחקים בו. וזה מטריף אותי.

 

[נוסעת בזמן אחר]

יקירה, אולי את צריכה לעסוק בחיים שלכם?

שזה אומר להמשיך לבנות את הביחד שלכם כזוג. לבסס שגרה של זוג.
אתם רק חודש גרים ביחד, רק התחלתם. השקיעי את האנרגיה שלך
בלבנות את המציאות המשותפת שלכם, למלא אותה בדברים טובים
שעושים ביחד או כל אחד לחוד.
על תהפכי את המצב למעבק על האיש ביניך לבין הוריו.
הוא יכול רק להפגע מזה.
את חושבת שהם מתמרנים אותו ומחלישים אותו?(נגיד) חזקי אותו,
השקיעי בזוגיות ובבית החדש. יש לכם בטח המון דברים לעשות שם..
דברו ביניכם וסכמו על ימים מסוימים שתחליטו שמבלים ביחד ולא הולכים להורים.
משהו שיהיה מקובל על שניכם.
הכעס שלך לדעתי הרסני לזוגיות שלכם וגורם לך לפספס את התרגשות של
התחלה חדשה של מגורים משותפים. דעתי בלבד.

 

[Best Of Enya]

החיים שלנו ביחד טובים...

אנחנו נהננים מהחברה אחד של השני... אני ממש לא מתכוונת להלחם נגד ההורים... כמו שלא הייתי רוצה שזה היה אם זה יהיה הפוך... וחוץ מזה שבכל מקרה המשפחה רוב הזמן מנצחת...
סיכמנו בינינו שפעם ב הולכים להורים, בכל סופש...
אבל ההורים שלו קוראים לו "דחוף דחוף" באמצע שבוע, והוא לא יכול לומר להם לא, למרות שהוא מותש מהעבודה... ואני רואה אותו קורס... מנסה לרצות את כולם.. וזה פשוט מרגיז אותי שההורים שלו כל כך לא מתחשבים... לא מנסים להבין..
הם קוראים לו "דחוף", הוא חוזר מיום ארוך של 12 שעות עבודה, 8 בערב... עייף, רעב, הוא בא, מסדר להם מה שצריך... אבל הם אפילו לא מציעים להקפיץ אותו ברכב הביתה... אז הוא צריך להסתדר עם אוטובוסים, או לעשות הליכה של 45 דקות ב9 בערב הביתה... כשלמחרת הוא שוב קם ב6... כן זה מעצבן אותי.
&nbsp

 

[נוסעת בזמן אחר]

עדיין עומדת מאחורי העצה שלי..

תני לבן זוגך לבנות את היחסים עם הוריו. תני לו שילמד להציב להם גבול.
מצבים כאלה כשבת זוג כועסת והורים דורשים, זה נגמר בריב ביניהם וביניכם
ולא מספיק שבן זוגך צריך לרצות אותם הוא יהיה גם בבעיה איתך.
תעודדי אותו לשים גבול להוריו, אבל על תתעסקי עם זה כל הזמן.
מכירה מנסיון.. יש שלב שכבר לא מרגישים שבן/בת זוג כועסים על ההורים שלך,
אלה זה כבר מרגיש שכעס הוא עליך..(אמרתי לך לא לקפוץ לכל פיפס שלהם ואתה
עדיין ממשיך! ממש מרגיז! וכו'). תבדקי מה את רוצה שתעשו ביחד ותבקשי
שיהיה זמין למה שרוצים לעשות.
איך להסביר לך את זה יותר טוב..? אולי הוא מנוצל, אבל זה תפקידו להחליט מה ואיך.
את יכולה לדבר על זה פעם, פעמיים ודי. זאת דעתי, שוב.

 

[נומלה]

אני אומר את זה בצורה ברורה

את מתעסקת בדברים שהם לא ענינך. משום מה להרבה נשים צעירות יש נטיה לראות בבן זוגן, בן חסות שאותו יש לנהל. זה ממש לא המצב.
כתבת שהוא גבר צעיר ולא ילד, והיחסים שלו עם הורים הם ענינו ולא ענינך. אל תגידי לו כמה פעמים ביום לדבר עם אמא שלו, כפי שלא היית רוצה שהוא יגיד לך כמה פעמים ביום לדבר עם אמא שלך (וכן! זה כן אותו דבר). אין לך שום סיבה לכעוס על הוריו כי המדיניות שלהם זה להפריח את היונים מהקן בגיל צעיר. אלה התובנות שלהם והן אינן קשורות אלייך (אלא אם כן תכננת לחיות בביתם בשנתיים הקרובות והם הרסו לך את התוכניות). הם רוצים לראות את בנם פעם ביומיים? שוב זה בינם לבינו. את ממש לא קשורה לענין הזה. אל תסבירי לו מה לעשות. מה הוא ילד קטן שצריך להסביר לו איך להתנהל מול העולם? קבלי את העובדה שלא בכל הנושאים, דרכך היא דרכו ותפסיקי לנסות לשמור עליו ולחנך אותו ביחסיו מול הוריו.
את עד כדי כך לא סומכת עליו שאת לא מאמינה שהוא מסוגל לחשוב לבד? אם זה המצב, הבעיה היא לא האמא שלו.

 

[Best Of Enya]

מתעסקת בדברים שהם לא ענינך??

איך בדיוק הסקת את זה? אני לא עושה כלום, לא אומרת לו כלום... וממש לא מתכוונת לנהל אותו!!!
כמובן שזה מרתיח אותי שהוא קם ב6 בבוקר לעבודה, ועושה כל יום שעות נוספות (כדי שיהיה לנו כסף לאוכל), מגיע ב-8 וחצי בערב לעיר... ובמקום לאכול, לנוח שעה וללכת לישון, הוא צריך לקפוץ להורים, באופן די קבוע!
שידבר עם אמא שלו, שישב עם ההורים שלו, שיסדר להם דברים שקשורים לטכנולוגיה, בכיף, שיעשה מה שהוא רוצה... הייתי מבינה... אם! ההורים שלו לא היו ככה "זורקים" אותו מהבית, חייל משוחרר, בן 22, שאין לו שקל על התחת, רוצים שיסתדר לבד, ועוד מצפים לתשומת לב.
(אגב לא, אנחנו ממש לא יותר זמן ביחד עכשיו, כששנינו צריכים להיות רוב שעות היום בעבודה בשעות נוספות).

 

[נומלה]

בואי ננסה להבין מה כל כך מרתיח אותך

יש פה שני דברים שונים.
האחד - בגלל שהוא עובד כל כך קשה הוא עייף ואין לו זמן אלייך. להוסיף על זה גם חלק מהזמן שכבר יש לו, הוא מבלה אצל ההורים. הטעות היא שאת מאשימה את ההורים בזה. חוץ מאולקוס (אולי) הזעם הזה לא יקדם אותך בכלום. לעומת זאת, אם תצליחי להסביר לבן זוגך, שאם הוא יבלה פחות אצל אמא, יהיה יותר זמן לסקס, אני משוכנעת שהוא ידע לחבר שתים ועוד שתים (ואם לא אז המצב באמת חמור).

הדבר השני עליו את רותחת, הוא העובדה שההורים שלו דוגלים בהוצאת הילדים מהבית מייד אחרי הצבא. על זה יאמר, שזכותם של כל זוג הורים לנהוג ולחנך את ילדיהם כפי חזונם, גם אם הוא שונה משלך. תחשבי על כך שכשיהיו לך ילדים, לא תרצי שמישהו אחר יכתיב לך את ערכיו והאידאלים שלו. כשאת מעמידה עצמך במקום הזה, הדברים מקבלים (לעניות דעתי) צורה אחרת.

 

[Best Of Enya]

פסיכולוגיה בשקל

על אף אחד מהדברים שניתחת אני לא כועסת.
אני מבינה. אני מבינה שעכשיו אנחנו עצמאים ואנחנו צריכים להסתדר, וככה זה. זה קשה, אבל נעבור את זה. היו לנו תקופות קשות יותר בעבר, ועברנו גם אותן.
עצם זה שההורים דוגלים באיזושהי אידיאולוגיה, ניחא. אבל שיהיו דבקים באידיאולוגיה הזו. זה כמו צמחוני שאומר לכולם שהוא צמחוני ואוכל בשר רק פעם ביומיים.

אני כועסת על זה שהם התאמצו כל כך הרבה למה יהיה לו טוב יותר לבד = על רקע מריבות וצעקות כמובן..כך שזו "לא באמת" הייתה הבחירה שלו ממקום שלם ובוגר לעזוב.
ביום שהלכנו לראות דירה בפעם הראשונה, אחרי ריב יוםקודם לכן, הואסיפר להם בטלפון שהלכנו לראות דירה.כשהוא חזר הביתה, הוא גילה שהם פינו את הארון שלו, וארזו בתיקים. ביום למחרת, כשהוא חזר מהעבודה, כל החדר היה ארוז. כך שסוג של חתמנו חוזה רק אחרי הדירה הראשונה שראינו. כי לא הייתה לנו כל כך ברירה... העיפו אותו מהבית. לא בעדינות כמו שכתבתי.
אז הם ארזו הכל, שלחו אותו לגור מחוץ לבית, ובפועל הם לא נותנים לו להיות לבד.
זה צבוע.
וזה מה שמעצבן אותי. להגיד א' ולהתנהג ב'.

 

[נוסעת בזמן אחר]

קראתי את הפוסט הזה ורוצה להוסיף..

יש לך בן זוג עם הורים קשוחים וטובעניים. הוא מתנהל איתם לפי יכולתו והבנתו.
כן כנראה היו קשוחים מדי כשגירשו אותו לדירה בכזאת זריזות.
נראה שבן זוגך לא נוטר להם וגם מוכן לבוא ולעזור.
אבל מה תעשי פה? תריבי איתם לאורך כל הדרך? תריבי איתו על זה שהוא פשרן
ומרצה? נראה שמלחתחילה "זירזו" איתכם לדירה בחוץ בגלל שהיו ריבים.
אז להמשיך את עניין וגם לקחת אותו לבית החדש שלכם? למה??
ככל שתזדרזו לבנות את הביחד שלכם ויהיו יותר ערבים שיהיה משהו חיובי
שמתוכנן, כן באופן טבעי הוא יהיה איתך.

 

[נומלה]

ושוב נשאלת השאלה שאת מסרבת להתיחס אליה

איך את קשורה לענין? הם חושבים א ועושים ב וזה הכל בינם לבינו. למה את היא זו שכועסת?

 

[חייבתלהגיב]

זה לא צבוע - הוא לא גר אצלם עכשיו.

הוא בא לבקר כל יום, אולי, ואפילו כי הם מבקשים - אבל זה לא דומה למגורים אצלם. יש משהו מאוד בעייתי במגורים של אדם בוגר אצל הוריו, מבחינת יחסי הכוחות, וכו׳. את צריכה דווקא לשמוח עכשיו - כי עכשיו זה תלוי בו. הם מבקשים משהו? הוא יכול להגיד שהיום זה לא נוח לו, והוא יבוא מחר, וכו׳. יחסי הכוחות השתנו עכשיו - עכשיו הוא לא חייב לעשות כלום. אפילו לא לענות לשיחות שלהם. הם לא יודעים איפה הוא ומתי, לא יודעים אם הוא עסוק או לא, לא יכולים לאיים עליו לזרוק אותו מהבית, ואפילו לא יכולים לצעוק עליו אם הוא לא מעוניין (כי, כאמור, הוא לא חייב להרים את הטלפון והוא לא חייב לבוא).
את צריכה לשמוח בשביל שניכם שיצאתם לעצמאות, כי אכן יצאתם לעצמאות. מה שהוא עושה עכשיו זו בחירה שלו - לא משהו שהוריו כופים עליו.

 

[ayaht]

לפי ההתנהלות שלו, לא בטוח שהוא יודע שיש לו זכות בחירה..

נראה שההורים שלו חינכו אותו על עיקרון ה"אתה חייב לנו".
והוא אכן נוהג לפי העקרון הזה.

מקווה בשבילו שיום אחד יפול לו האסימון והוא יבין שזו לא עיסקה טובה.
18 שנה גידלו אותך ועכשיו אתה מחוייב לכל החיים. לעשרות שנים.
ביום שהוא יבין את זה הוא ידע לשים גבולות להוריו.
לא לקפוץ לדום מתוח על כל בקשה שלהם.
לומר להם שלא מתאים עכשיו ואולי אח"כ.

משפחה אמורה להיות מקום שבו אוהבים אותך ללא תנאים, רוצים בטובתך ופועלים למענה.
זה נראה שההורים שלו ישבו עם סטופר ורק חיכו שהוא יגיע לגיל המתאים כדי לזרוק אותו מהבית ולהנות מפירות ה"השקעה".

כולנו חונכנו על עקרון כיבוד אב ואם.
חבל שלא סיפרו לנו שזה לא כולל רמיסה שלנו בשם הכבוד הזה.

 

[חייבתלהגיב]

זו לא.רמיסה ולא בטיח.

והם לא זרקו אותו מהבית. הוא אדם בוגר, שמסוגל (עובדה) לפרנס את עצמו, וטוב שייצא מהבית.
פירות ההשקעה שלהם הם שיחת טלפון יומית וביקור פעם ביומיים? וואלה, לא ממש נורא - גם אם לחברה שלו זה לא נראה. אני מניחה שתחושת המחויבות שלו אליהם נובעת מכך שהם היו הורים טובים, והוא מרגיש שהוא חייב להם, לא מכך שחינכו אותו על עקרון "אתה חייב לנו". חברה שלו לא גדלה אצלם, ומבחינתה הם סתם מטריחים אותו - אבל מה שמשנה הוא מה שהוא חושב. הוא בוחר לעזור להם - במקומה הייתי דווקא מעריכה את זה (לבעלי היה קשר דומה עם סבתא שלו, ובאמת הערכתי אותו על המחויבות שלו אליה), אבל היא בוחרת לכעוס עליהם על שזרקו אותו ועכשיו מעיזים לבקש ממנו עזרה ולשוחח איתו בטלפון.

 

[ayaht]

בטח, כי ככה חוגגים לכל אחד את מסיבת השחרור

אורזים לך את כל החפצים כדי שתצא מהבית.
ממש משפחה חמה ואוהבת.

את יודעת, אפשר לגלות אחריות ועצמאות ולצאת לחיים האמיתיים גם עם יחס פחות גועלי.

 

[חייבתלהגיב]

כן, זה רק לא מה שקרה. חוץ מזה, המון אנשים

שוכרים דירה, או גרים במעונות, כסטודנטים. אני לא חושבת שזה טרגי שהוא יהיה אחד מהם. והמון סטודנטים גם עובדים - בין אם הם גרים אצל ההורים ובין אם לא.
אני פשוט לא רואה את הטרגדיה הגדולה פה. בן אדם בוגר יכול לצאת לעבוד וללמוד, כמו רבים לפניו ואחריו. ההורים שלו מילאו את תפקידם מעולה, לדעתי, ואני לא רואה סיבה לבוא אליהם בתלונות. הוא מסתדר ויסתדר גם בהמשך, שוב, כמו רבים לפניו ואחריו.

 

[ayaht]

זה דווקא כן מה שקרה.

 

[חייבתלהגיב]

הם ארזו לו אחרי שהוא בעצמו הלך ומצא דירה. האמת, היה נחמד

אם אמא שלי הייתה אורזת לי את הדברים אחרי שמצאתי דירה (גם אני נכנסתי לראשונה שראיתי - זה לא ממש סיפור למצוא דירה לשכור, ולרוב עושים את זה ביום אחד)

.

 

[הייתיאביבקיץ]

הם ארזו לו את הארגזים בזמן מסיבת השחרור?

את כל זה הסקת מההודעה?

 

[חייבתלהגיב]

והאמת שמעניין אותי מה החברה ששואלת פה עושה כדי להקל

עליו את העומס הכלכלי. היא רוצה שההורים שלו ימשיכו לכלכל אותו, אבל מה עם לעזור לו בעצמה? האם היא משלמת שכר דירה, למשל? איזה חלק נופל על כתפיו, ולמה בעצם?

 

[חמת הרגש]

אף אחד לא יודע איך ומה היה שם בדיוק באותו יום התיאור מגיע

מחברה כועסת. יתכן שכך הבינה ויודעת ואולי מקצינה כדי שהפורום יבין. בכל מקרה אם היא סומכת על החבר, שתתן לו להתנהל מול ההורים ומקסימום להעמיד בפניו את הדברים בלי רגשות. החבר יודע מי הם הוריו (או שלא ואז לה יש בעיה).