היום, היום הזה ממש...
לפני 15 שנה. 8/6/1990. ירדתי מהמטוס שנחת בנתב"ג. ילדה בת 13, המומה. לידי אמא, אבא, אח קטן, 2 סבים וסבתא. מזוודה אחת למבוגר, מזוודה אחת לשני הילדים. כל החיים ארוזים ב-6 מזוודות. "מה שהיה - היה," - אומרת אמא שלי. "היה ונגמר. עכשיו מתחילים מחדש". ילדה בת 13. לא מבינה למה צריך להתחיל מחדש. מה היה לא בסדר בישן? למה שלפו אותי, למה תלשו אותי מהחיים שלי - ועוד "לטובתי"? אם זה לטובתי - אין לי מילה בעניין? לא שואלים אותי מה אני חושבת על כל זה. זה לא משנה - מה אני חושבת על כל זה. אין לי זכות בחירה. איך זה לטובתי - לחיות במדינה, בה אני לא מכירה אף אחד? שאת שפתה אינני מבינה? שמנהגיה זרים לי? שחגיה אינם מדברים אליי? לא רוצה להיות פה. לא רוצה לחיות פה. רוצה את החיים הקודמים שלי. זו הייתה רק התחלה, ולא היה לי מושג - מה יהיה הלאה. לא ידעתי, שהורים שלי ייאלצו להתעלם מהשכלתם האדקמית הענפה (אבי מהנדס רכבות עם מספר פטנטים עולמיים רשומים על שמו, אמי כלכלנית, ניהלה בנק) על מנת לפרנס את משפחתם. אבא ייצא לעבודה פיזית קשה. קשה מדי. רק היום אנחנו מבינים מהן ההשלכות של הרמת אותם משאות כבדים ביותר - גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי. אבא לא ייצא מזה ויישא את הצלקת הזאת לתמיד. אני מבטיחה לו שאלך ללמוד ולרכוש השכלה. אמא תתחיל לנקות בתים. בחלקם המועט מתייחסים אליה בכבוד, משאירים שתייה ואוכל על השיש (כי אם השאירו במקרר - היא אף פעם לא תפתח אותו). בחלקם הגדול מתייחסים בזלזול בלתי נסתר. להבדיל מאבא - אמא כן מצליחה להשלב ולהתאקם מבחינה תעסוקתית. אני מבטיחה לה, שיום אחד תהיה לה עוזרת בית, והיא מבטיחה לי, שאם זה יקרה - היא תמיד תדאג קודם כל לתת לה לשתות ולאכול, ואף פעם לא תדרוש ממנה לרוקן מיטה של מתבגר מקונדומים משומשים ובדלי סיגריות. אחי הקטן מסתדר הכי טוב מכולם. כך נראה. כי אילו בעיות יכולות להיות לילד בן 11? אבל הוא מספר לי כל יום, שאף אחד לא רוצה לתרגם לו את מה שהמורה אומרת בכיתה. כי הוא צריך להבין לבד. ככה לומדים הכי טוב. אני מבקשת ממנו לא להדאיג את אמא ואבא ולספר רק לי. אני מבטיחה לו שאדאג לו תמיד. ואני? אני. ילדה בת 13. ביטחון עצמי ממני והלאה. לא מבינה למה צוחקים על הבגדים שלי. לא מבינה למה לא רוצים לשבת לידי בכיתה. לא מבינה מה אני עושה פה בכלל... לא מבינה איך אף אחד לא מבין מה עובר עליי, למה אף אחד לא שואל. ומתחילה לאכול. ולאכול. ולאכול. מגיעה בגיל 15 למשקל של 120 קילו. דואגת לכולם ולא מבינה, למה אף אחד לא רואה שלא טוב לי... עברו 15 שנים מאז. אני בת 28, אמא בעצמי. מרבית חיי חיה כאן. זה הבית שלי. לא רוצה לחיות בשום מקום אחר. אבל את השנים הראשונות אף פעם לא אשכח. את ההבטחה לאבא שלי קיימתי. למדתי, השכלתי (אני מקווה). את זה אף אחד לא ייקח ממני. את ההבטחה לאחי אני מקיימת כל יום. אני דואגת לו (תרתי משמע) ואני אחות טובה. הוא יודע את זה, ואני מאושרת שיש לי יד בעיצוב האיש המקסים שהינו היום. אמא שלי לא מוכנה שתהיה לה עוזרת בית. הזכרונות כואבים מדי. כשנולדה בתי - היא באה לעזור ורצתה לנקות אצלי בבית. אז אמרתי לה, שקודם היא צריכה לשתות ולאכול. היא בכתה. אני כבר לא שוקלת 120 קילו. אני שוקלת חצי מזה. אני גאה בזה, כי זה הרבה יותר מירידה במשקל מבחינתי. 15 שנה. המון זמן, שאני לא מבינה איך הוא טס כ"כ מהר.
לפני 15 שנה. 8/6/1990. ירדתי מהמטוס שנחת בנתב"ג. ילדה בת 13, המומה. לידי אמא, אבא, אח קטן, 2 סבים וסבתא. מזוודה אחת למבוגר, מזוודה אחת לשני הילדים. כל החיים ארוזים ב-6 מזוודות. "מה שהיה - היה," - אומרת אמא שלי. "היה ונגמר. עכשיו מתחילים מחדש". ילדה בת 13. לא מבינה למה צריך להתחיל מחדש. מה היה לא בסדר בישן? למה שלפו אותי, למה תלשו אותי מהחיים שלי - ועוד "לטובתי"? אם זה לטובתי - אין לי מילה בעניין? לא שואלים אותי מה אני חושבת על כל זה. זה לא משנה - מה אני חושבת על כל זה. אין לי זכות בחירה. איך זה לטובתי - לחיות במדינה, בה אני לא מכירה אף אחד? שאת שפתה אינני מבינה? שמנהגיה זרים לי? שחגיה אינם מדברים אליי? לא רוצה להיות פה. לא רוצה לחיות פה. רוצה את החיים הקודמים שלי. זו הייתה רק התחלה, ולא היה לי מושג - מה יהיה הלאה. לא ידעתי, שהורים שלי ייאלצו להתעלם מהשכלתם האדקמית הענפה (אבי מהנדס רכבות עם מספר פטנטים עולמיים רשומים על שמו, אמי כלכלנית, ניהלה בנק) על מנת לפרנס את משפחתם. אבא ייצא לעבודה פיזית קשה. קשה מדי. רק היום אנחנו מבינים מהן ההשלכות של הרמת אותם משאות כבדים ביותר - גם במישור הפיזי וגם במישור הנפשי. אבא לא ייצא מזה ויישא את הצלקת הזאת לתמיד. אני מבטיחה לו שאלך ללמוד ולרכוש השכלה. אמא תתחיל לנקות בתים. בחלקם המועט מתייחסים אליה בכבוד, משאירים שתייה ואוכל על השיש (כי אם השאירו במקרר - היא אף פעם לא תפתח אותו). בחלקם הגדול מתייחסים בזלזול בלתי נסתר. להבדיל מאבא - אמא כן מצליחה להשלב ולהתאקם מבחינה תעסוקתית. אני מבטיחה לה, שיום אחד תהיה לה עוזרת בית, והיא מבטיחה לי, שאם זה יקרה - היא תמיד תדאג קודם כל לתת לה לשתות ולאכול, ואף פעם לא תדרוש ממנה לרוקן מיטה של מתבגר מקונדומים משומשים ובדלי סיגריות. אחי הקטן מסתדר הכי טוב מכולם. כך נראה. כי אילו בעיות יכולות להיות לילד בן 11? אבל הוא מספר לי כל יום, שאף אחד לא רוצה לתרגם לו את מה שהמורה אומרת בכיתה. כי הוא צריך להבין לבד. ככה לומדים הכי טוב. אני מבקשת ממנו לא להדאיג את אמא ואבא ולספר רק לי. אני מבטיחה לו שאדאג לו תמיד. ואני? אני. ילדה בת 13. ביטחון עצמי ממני והלאה. לא מבינה למה צוחקים על הבגדים שלי. לא מבינה למה לא רוצים לשבת לידי בכיתה. לא מבינה מה אני עושה פה בכלל... לא מבינה איך אף אחד לא מבין מה עובר עליי, למה אף אחד לא שואל. ומתחילה לאכול. ולאכול. ולאכול. מגיעה בגיל 15 למשקל של 120 קילו. דואגת לכולם ולא מבינה, למה אף אחד לא רואה שלא טוב לי... עברו 15 שנים מאז. אני בת 28, אמא בעצמי. מרבית חיי חיה כאן. זה הבית שלי. לא רוצה לחיות בשום מקום אחר. אבל את השנים הראשונות אף פעם לא אשכח. את ההבטחה לאבא שלי קיימתי. למדתי, השכלתי (אני מקווה). את זה אף אחד לא ייקח ממני. את ההבטחה לאחי אני מקיימת כל יום. אני דואגת לו (תרתי משמע) ואני אחות טובה. הוא יודע את זה, ואני מאושרת שיש לי יד בעיצוב האיש המקסים שהינו היום. אמא שלי לא מוכנה שתהיה לה עוזרת בית. הזכרונות כואבים מדי. כשנולדה בתי - היא באה לעזור ורצתה לנקות אצלי בבית. אז אמרתי לה, שקודם היא צריכה לשתות ולאכול. היא בכתה. אני כבר לא שוקלת 120 קילו. אני שוקלת חצי מזה. אני גאה בזה, כי זה הרבה יותר מירידה במשקל מבחינתי. 15 שנה. המון זמן, שאני לא מבינה איך הוא טס כ"כ מהר.
