הייתי שם...../images/Emo10.gif
שלום לכולכם, חזרתי היום לאחר חודש הקשה ביותר בחיי (הקושי שלי מתגמד ליד הקושי והכאב שאני הרגשתי שהמתיישבים ברצועת עזה חשים). המקום שאני נמצאת בו הוא מאוד מסובך (ואני כבר יודעת שיהיו תגובות לכך שלא) אני בקבע בצה"ל ומאוד אוהבת את המדינה וביום אחד המדינה שאני כל כך אוהבת הציבה אותי בסיטואציה מאוד לא פשוטה... לבצע את הדמוקרטיה או ללכת עם הרגש והדעות שלי, אבל ידעתי שאני בורג קטן במערכת הגדולה הזאת של הדמוקרטיה וגם אין לי שום רצון להרוס את הדימוקרטיה הזאת שכל כך חשובה לכולנו למרות שהפעם היא פגעה באוכלוסיה גדולה ומיוחדת מאוד. שאלו אותי השבוע למה אני לא מסרבת פקודה... אז ככה, אותי מאוד מפחיד לחשוב מה היה קורה אילו כל חייל בצבא ובמשטרה היו מסרבים פקודה, נגיד ורק אני הייתי מסרבת פקודה מה היה האפקט של זה=כלום, אני הייתי הולכת לביתי המשימה עדיין הייתה מתבצעת והייתי גורמת רק ערעור לחבריי למשימה, ואם לא אני הייתי מבצעת את המשימה אז מישהו אחר היה מבצע אותה ובמצב כזה אני מעדיפה שאני זאת שתבצע אותה ולא מישהו אחר כי אני יודעת וגם הוכחתי לעצמי שעשיתי אותה בהמון רגישות ובכבוד המיירבי אפילו החלפתי עם כמה מתיישבים טלפונים ע"מ לראות כיצד אפשר לעזור גם בהמשך. במהלך השבוע הזה עברתי המון חוויות קשות שגורמו לי לתפוס את הראש ולחשוב איך לעזעזל המדינה הגיע למצב הזה... (ויש לזה המון פרשנויות שבאמת לא חשובים לי כי שאתה נמצא שם ומכיר את האנשים המדהימים האלו שלוואי והיו עוד אנשים כאלו במדינה אתה לא מעקל את המצב שאתה נמצא בו, וזה שמכולם אתה נבחרת לעשות אותו ואולי היה לזה סיבה מלמעלה). והילדים... הילדים הקטנים זה כל כך כואב לראות את זה להרגיש את זה. והיו גם מצבים שלא הראו בטלויזיה כמו שפעם אחת בשירת הים רקדנו איתם ליד האוטובוס, ובנצרים שיחקנו עם הילדים וחילקנו להם מתנות ומנגד לפנות משפחה שכולה שהילדה מכסה את עצמה בחול ואוכלת חול בשביל לא להיפרד מהמקום שבו אבדה את יקירה ועוד הרבה מאוד מצבים קשים ומיוחדים. מה שמחזק אותי קצת הוא שהרגשתי בהרבה מין המתיישבים (לאחר שכבר הוצאנו אותם מהבית שלהם שהם מאוד מעריכים אותנו החיילים) רוב אלו שעשו את רוב הבלאגן הם המסתננים ולא המתיישבים. ביקשתי מגורמים בכירים (עד הכי בכירים) שיתנו לנו החיילים המפנים לעזור למתיישבים לאחר הפינוי במקום החדש.. בכל דרך אפשרית, ע"מ לעקל עליהם את ההשתלבות במקומם החדש וגם מבחינתי האישית זה סגירת מעגל נפשי. יש בי עוד הרבה מה לחלוק.. ואולי בעתיד אני אספר. אני אפילו לא יודעת איך לסיים לכתוב...
שלום לכולכם, חזרתי היום לאחר חודש הקשה ביותר בחיי (הקושי שלי מתגמד ליד הקושי והכאב שאני הרגשתי שהמתיישבים ברצועת עזה חשים). המקום שאני נמצאת בו הוא מאוד מסובך (ואני כבר יודעת שיהיו תגובות לכך שלא) אני בקבע בצה"ל ומאוד אוהבת את המדינה וביום אחד המדינה שאני כל כך אוהבת הציבה אותי בסיטואציה מאוד לא פשוטה... לבצע את הדמוקרטיה או ללכת עם הרגש והדעות שלי, אבל ידעתי שאני בורג קטן במערכת הגדולה הזאת של הדמוקרטיה וגם אין לי שום רצון להרוס את הדימוקרטיה הזאת שכל כך חשובה לכולנו למרות שהפעם היא פגעה באוכלוסיה גדולה ומיוחדת מאוד. שאלו אותי השבוע למה אני לא מסרבת פקודה... אז ככה, אותי מאוד מפחיד לחשוב מה היה קורה אילו כל חייל בצבא ובמשטרה היו מסרבים פקודה, נגיד ורק אני הייתי מסרבת פקודה מה היה האפקט של זה=כלום, אני הייתי הולכת לביתי המשימה עדיין הייתה מתבצעת והייתי גורמת רק ערעור לחבריי למשימה, ואם לא אני הייתי מבצעת את המשימה אז מישהו אחר היה מבצע אותה ובמצב כזה אני מעדיפה שאני זאת שתבצע אותה ולא מישהו אחר כי אני יודעת וגם הוכחתי לעצמי שעשיתי אותה בהמון רגישות ובכבוד המיירבי אפילו החלפתי עם כמה מתיישבים טלפונים ע"מ לראות כיצד אפשר לעזור גם בהמשך. במהלך השבוע הזה עברתי המון חוויות קשות שגורמו לי לתפוס את הראש ולחשוב איך לעזעזל המדינה הגיע למצב הזה... (ויש לזה המון פרשנויות שבאמת לא חשובים לי כי שאתה נמצא שם ומכיר את האנשים המדהימים האלו שלוואי והיו עוד אנשים כאלו במדינה אתה לא מעקל את המצב שאתה נמצא בו, וזה שמכולם אתה נבחרת לעשות אותו ואולי היה לזה סיבה מלמעלה). והילדים... הילדים הקטנים זה כל כך כואב לראות את זה להרגיש את זה. והיו גם מצבים שלא הראו בטלויזיה כמו שפעם אחת בשירת הים רקדנו איתם ליד האוטובוס, ובנצרים שיחקנו עם הילדים וחילקנו להם מתנות ומנגד לפנות משפחה שכולה שהילדה מכסה את עצמה בחול ואוכלת חול בשביל לא להיפרד מהמקום שבו אבדה את יקירה ועוד הרבה מאוד מצבים קשים ומיוחדים. מה שמחזק אותי קצת הוא שהרגשתי בהרבה מין המתיישבים (לאחר שכבר הוצאנו אותם מהבית שלהם שהם מאוד מעריכים אותנו החיילים) רוב אלו שעשו את רוב הבלאגן הם המסתננים ולא המתיישבים. ביקשתי מגורמים בכירים (עד הכי בכירים) שיתנו לנו החיילים המפנים לעזור למתיישבים לאחר הפינוי במקום החדש.. בכל דרך אפשרית, ע"מ לעקל עליהם את ההשתלבות במקומם החדש וגם מבחינתי האישית זה סגירת מעגל נפשי. יש בי עוד הרבה מה לחלוק.. ואולי בעתיד אני אספר. אני אפילו לא יודעת איך לסיים לכתוב...
