למה אהבתי את הפרק
1) המוזיקה - מייקל ג'יאקינו השתמש בפרק הזה בכל המנגינות המוכרות מהסדרה בצורה נפלאה. הוא סחף את הצופה בכל הרגעים הדרמטיים והמרגשים, ובחר במנגינה המרגשת מכולם, שהופיעה לראשונה עם יציאת הרפסודה של מייקל בסוף עונה 1, לרגעי האיחוד, כי המנגינה הזו בעצם תמיד סימלה את הקשרים שנוצרו בין הניצולים. חוץ מכל המנגינות המוכרות הייתה גם מנגינה חדשה ומעולה למערת האור. 2) ההומור - בפרקי סיום עונה תמיד יש את האלמנט של סרט אקשן/מתח, ולכן תמיד היוצרים מפיגים לעיתים את המתח עם הומור. הרגעים המצחיקים בשבילי היו: הארלי שאומר "I've got a bad feeling about this", ברפרנס אחרון לסטאר וורס (מדהים שזו הפעם הראשונה שמישהו בסדרה אומר את המשפט הזה, שהופיע בכל סרט סטאר וורס), סוייר עם ה"Y’all head to your heart of the island and I’ll go get the magic leprechaun out of that well", מיילס עם ה"אני לא מאמין בהרבה דברים, אבל אני כן מאמין בנייר דבק" ולפידוס עם ה"Don't bother me" לבן דרך הוווקי-טוקי, שקרע אותי מצחוק משום-מה. 3) המשחק - ראויים לציון מת'יו פוקס (ג'ק) בסיידוויז וטרי אוקווין (לוק) בכל דבר שהוא עשה. אני חושב שגם אוונג'לין לילי (קייט) עשתה עבודה טובה מהרגיל, אליזבת' מיטשל (ג'ולייט) הצליחה לרגש כשהיא קיבלה את ההארה עם סוייר (במבט שלה היה שילוב של בלבול, כאב ואהבה). ואחרון חביב, ג'ון טרי בתור כריסטיאן דאג להסביר את הכל בצורה משכנעת ולא קיטשית. תמיד אהבתי את השחקן, ופחדתי שהם הולכים לפגוש את אלואיז בכנסייה, ושהיא תסביר הכל (הפחד הוא בגלל הסצינה הגרועה בעונה 5, כשהיא מסבירה על כך שהאי זז), אז שיחררתי אנחת רווחה ברגע שראיתי את כריסטיאן. 4) הטוויסט - בפרקים לפני סוף עונה 4 ועונה 5 טרי אוקווין אומר משפטים מופרכים.בעונה 4 הוא אמר ש"צריך להזיז את האי", בעונה 5 הוא אמר ש"הוא הולך להרוג את ג'ייקוב". שני הדברים האלו התגשמו בסוף אותן עונות. בפרק לפני סוף עונה 6, הוא אמר ש"הוא הולך להשמיד את האי". הדבר הראשון שקפץ בראש שלי הוא "אוי לא, אפילוג", אותה תיאוריה שמציאות ב' היא בעצם המשך של אירועים בסוף עונה 6, שבה האי שקוע, ואיכשהו זה גורם למציאות בה המטוס לא מתרסק. הסדרה השתמשה בתיאוריה הזו, שהתסריטאים ניחשו שתצוץ מתישהו במהלך העונה, כדי להפתיע ולגרום לחשש אמיתי שהאי באמת הולך לשקוע. בסופו של דבר גילינו שמציאות ב' היא לא באמת מציאות, וג'ק גם הצליח להציל את האי, אבל הטוויסט עבד מעולה בשבילי. עוד טוויסט נחמד היה שהדזמונדים בעולמות השונים לא היו מסונכרנים, ובעצם הייתה להם אג'נדה שונה, בניגוד למה שרוב הצופים חשבו. 5) האיחודים - כשרואים את הפרק בפעם השנייה, ומבינים לגמרי מה היא בעצם המציאות השנייה הזו, האיחודים הופכים ליותר מרגשים. למשל, רק בצפייה השנייה קלטתי שצ'ארלי אחרי ההארה הוא בעצם צ'ארלי המת שרואה את קלייר בפעם הראשונה מאז מותו בטביעה. למי שזוכר, בעונה 3 צ'ארלי בקושי נפרד מקלייר, והיא לא ידעה בכלל שהוא הולך לסכן את החיים שלו, לכן מבחינתי זה היה אפילו יותר מרגש מסוייר וג'ולייט, שלפחות הספיקו להיפרד לפני המוות. בפורום אחר כתבתי באמצע עונה 6 שאם ג'ון טרי (כריסטיאן) לא יופיע מתישהו במהלך העונה, אני אשכור את שירותיו ואת מתיו פוקס כדי לצלם בעצמי סצינה שבה הם אומרים אחד לשני I love you, אז שמחתי ביותר שזה קרה סוף-סוף. 6) הרגעים הקטנים לדמויות - ריצ'רד אלפרט מקבל שערה לבנה ומבין שהוא רוצה לחיות, לפידוס ממלמל לעצמו "Here we go, Frank", קייט משכנעת את קלייר לבוא ולגדל את אהרון ביחד, הארלי אומר לג'ק שהוא מאמין בו, סוייר מודה לג'ק "על הכל", הארלי אומר לסעיד שהוא בסה"כ אדם טוב. 7) ההתייחסויות לפרקים הקודמים - הרשימה המלאה נמצאת בלוסטפדיה, אבל הרפרנסים האהובים עליי היו: השוט של ג'ק ופלוק במערה, מסתכלים למטה על מקום שבו דזמונד נמצא,הפצע של ג'ק בבטן היה בצד הפוך לפצע בבטן שהיה לו כשהתרסק, ג'ק נזכר בהכל כשראה עוד פעם ארון קבורה ריק של כריסטיאן, וההארה של לוק שהגיעה לאחר שהתחושה ברגל חוזרת לו, בדומה לאחרי ההתרסקות. 8)
המסר
