פרדוקס ריבוי הערוצים
אין ספק שקל היום יותר למצוא מידע ולשמוע מוסיקה, מאשר בעבר. אבל זאת רק במידה ויודעים מה מחפשים. באופן פרדוקסלי, דווקא ריבוי הערוצים והמידור הגובר, מקשים על הנגישות, ותורמים בפועל לבורות ולירידה כללית ברמת המוסיקה. איך זה עובד? ניקח דוגמא מתחום אחר, תחום החדשות - והערוצים דרכם אנו צורכים חדשות. את מספרם של ערוצים אלו ניתן להציב על רצף תאורטי. בקצהו האחד של הרצף, ערוץ אחד (אין חברה בה אין ערוצים בכלל) ובקצה השני: אין סוף ערוצים. נבחן תחילה את הדוגמא הקיצונית הראשונה. תחת המשטר הקומוניסטי, היו מדינות רבות בהן היה ערוץ אחד דרכו היו התושבים יכולים לצרוך חדשות - הערוץ הממשלתי. הממשלה/מפלגה היתה בעלת תחנת הטלוויזיה (היחידה, בדרך כלל) העיתון (היחיד) ותחנת הרדיו (היחידה). השלטון הוא שבחר איזה מידע לחשוף בפני הציבור, ואיזה להסתיר. צנזורה חמורה הופעלה על מידע ממקורות אחרים - מקורות זרים - וכך, למעשה, מנע השלטון מהתושבים מלקבל תמונת אמת על המתרחש בארצם ובארצות אחרות וניצל את בורותם של התושבים לצרכיו. כולנו מכירים את הסיפורים האלו, בין אם מספרי ההסטוריה או מהסיפורת - למשל 1984 של ג'ורג' אורוול. דוגמא שניה היא מצב ביניים, כפי שקיים במדינות דמוקרטיות רבות כיום, כולל ישראל. כאן קיימים מספר ערוצים, כולל ערוצים פרטיים: כמה וכמה ערוצי טלוויזיה, רדיו ועיתונות. אלו נותנים דיווח עצמאי על מגוון הארועים שקורים במדינה ובעולם, ונותנים לתושבים תמונה מלאה על המתרחש. אין מצב, בישראל כיום, בו אין לתושבים נגישות מיידית למידע על כמעט כל תחום (נשים בצד כרגע את הצנזורה הצבאית). אבל קיימת גם אפשרות שלישית, והיא זו המצוייה בקצה האחר של הסקאלה. מה קורה בחברה - שהיא תאורטית כרגע - בה יש מאות, או אף אלפי, מקורות מידע חדשותיים?. נבנה לנו, לרגע, חברה כזו. נניח שהיא בכוכב אחר - אלפא קנטאורי לצורך העניין. באלפא קנטאורי יש שוק חופשי בתחום התקשורת. כל אחד יכול להקים תחנת רדיו או טלוויזיה או לפתוח עתון. ואכן, רבים עושים זאת. התחרות ביניהם נהיית, מטבע הדברים, קשה. לכן, על מנת לשרוד, כל ערוץ מידע כזה מפתח "התמחות": ישנם עתונים המתמחים בספורט. אחרים, מתמחים בכלכלה; אחרים, באקטואליה, וכן הלאה. אבל, גם בתוך קטגוריות אלו יש תחרות עצומה. לכן, הערוצים השונים - תחנות טלוויזיה, רדיו, עיתונות וכו' - מתמחים בתחומים הולכים ומצומצמים: תחנות טלוויזיה המתמחות רק במזג אוויר באזורים מסויימים; מאות, או אלפי, תחנות טלוויזיה מקומיות המכסות רק את מה שקורה בעיר, או בכפר המקומי; עיתוני ספורט המתמחים רק בטניס, או בכדורעף, או בכדורגל, או בבדמינטון; תחנות רדיו המתמחות, כל אחת, בתחום: תחנות שיש בהן רק דיווחי תנועה, תחנות בהן יש רק מוסיקה מקומית או תחנות בהן יש רק מוסיקה - מסוג אחד מסויים בלבד. ג' היא תושבת אלפא קנטאורי. היא מעוניינת לדעת מה קורה בכוכבה, על מנת שתוכל לכלכל את ענייניה בתבונה, ולקבל החלטות - אישיות וציבוריות - על סמך מידע נכון, אמין ומלא. האם יש בידיה נגישות כזו? התשובה היא, בעצם, לא. כדי לקבל מידע מלא יהיה עליה להאזין לעשרות תחנות רדיו - שכל אחת מהן מכסה פן אחר של החברה - לקרוא עשרות עתונים ולצפות בעשרות תחנות טלוויזיה שונות - וזאת כל הזמן, כי צריך להתעדכן.... מטלה כזו היא, ממילא, בלתי אפשרית. יתרה מזאת, ריבוי הערוצים מונע קיום שיח מטה-תקשורתי. מכירים את התכנית "תיק תקשורת"? זו תכנית שבוחנת באופן ביקורתי את ערוצי התקשורת בישראל, אומרת מה טוב בסיקור התקשורתי ומה לא. בעצם, שיח כזה נותן בידינו - הצרכנים - מידע על אילו ערוצי תקשורת הם אמינים ואלו לא. על פי זאת, אנו נבחר את הערוצים הנותנים לנו את המידע הנכון והאמין ביותר. כאשר יש אלפי ערוצים, שיח כזה הוא בלתי אפשרי, שכן לא ניתן לסקור את כל הערוצים. לכן המידע שיהיה בידי ג' יהיה בהכרח חלקי, ותמונת העולם שתקבל, תהיה מעוותת. במאמר מוסגר: למצב כזה השלכה ישירה על התהליך הדמוקרטי, היינו, יש כאן ערעור של יסודות הדמוקרטיה. ההליך הדמוקרטי מבוסס על ההנחה, שהחלטות ציבוריות מתקבלות ע"י אזרחים שהם informed - היינו, שיש בידיהם מידע אמין ומלא על הקורה. לכן, שלטון המעוניין לפגוע בדמוקרטיה יבחר דווקא בפתיחת ערוצי התקשורת לתחרות בלתי מוגבלת בין גורמים פרטיים, כאשר התוצאה של פתיחה זו תהיה בדיוק אותה התוצאה כמו סגירה מוחלטת של הערוצים, כפי שהיה תחת משטרים טוטליטריים בעבר. דהיינו: ריבוי ערוצים, מעבר לנקודה מסויימת, יביא להסתרת מידע מהציבור, במקום לגילויו. בדיוק אותו תהליך קורה היום בתחום המוסיקה, לצערי הרב. מספר הערוצים דרכם אנו יכולים לצרוך מוסיקה הוא כה עצום - אפשר לומר שהוא מספר בלתי מוגבל, כמעט. לא רק כמה תריסרי תחנות רדיו מקומיות, אלא האינטרנט עצמו, שבו אלפי תחנות רדיו, ומיליוני אתרים בהם ניתן לשמוע מוסיקה, מכל מקום בעולם. וכל אחד מערוצים אלו "מתמחה" בתחום מסויים, בנישה אחת ויחידה, בסוג מוסיקה אחד בלבד. זהו המידור, עליו דיברתי. מה קורה כאשר אוהבי מוסיקה מחפשים מוסיקה? הם הרי לא יכולים לשמוע את כל המקורות האלו - זה פשוט בלתי אפשרי. אין מספיק זמן, ואפשרות פיסית, לעשות זאת. ברוב המקרים, אנשים יבחרו בערוץ אחד או שניים, מתוך המבחר העצום, ואלו יהיו ערוצים מהם יקבלו מידע על דברים שכבר מוכרים להם (כי זה יותר "בטוח"). הם לא ישמעו דברים חדשים; הם לא יקבלו תמונה אמיתית על מגוון הסגנונות הקיים בשטח, ולכן גם יהיו להם פחות רעיונות משלהם, ליצירת דברים חדשים. אם אנו מאזינים לתחנה המשדרת, נניח, רק שירים ישראליים, לא נחשף למוסיקה שנעשית בעולם. אם נשמע ערוץ המשדר רק נוסטלגיה, לא נדע מה נעשה עכשיו. ואם נשמע תחנות המשמיעות רק פופ עכשווי, לא נכיר את שורשי המוסיקה, ההסטוריה שלה. זוהי השמרנות והסטגנציה, עליה דברתי בהודעה אחרת. יתרה מזאת, בדומה לאנלוגיה שנתתי מתחום החדשות, גם בתחום המוסיקה הולך ונעלם השיח המטה-מוסיקלי. בתקופתי היתה עתונות מוסיקה פעילה, שסיקרה את כל מה שקורה בעולם המוסיקה - כל הסגנונות, הטרנדים, הרעיונות. לדוגמא, ה"מלודי מייקר" סיקר רוק, ג'אז, בלוז, אינדי ומה לא. ה-NME עשה כנ"ל, עם דגש קצת שונה. אוהדי מוסיקה קיבלו, מדי שבוע, סקירה אמינה ואובייקטיבית על מה שקורה בעולם המוסיקה. אך עיתונות המוסיקה לא רק "דיווחה" על מה שקורה - היא ניתחה את מה שקורה, נתנה פרשנות - מזוויות שונות ולפעמים סותרות - פרשנות שאיפשרה למאזינים, אוהדי המוסיקה, ליצור תמונה תלת מימדית ויותר נכונה, של המתרחש. זהו שיח המוסיקה, המקביל למה ש"תיק תקשורת", למשל, עשתה. מצב זה לא קיים היום. כל עיתוני המוסיקה פחות או יותר - אלו שנשארו - פועלים על פי תכתיבי תעשיית המוסיקה. ותעשייה זו מעוניינת, כמובן, בריבוי ערוצים ובמידור - זה מקל עליהם למכור עוד ועוד אלבומים ומוצרים אחרים (DVD למשל, כרטיסים להופעות וכו'). דהיינו, תעשיית המוסיקה אינה מעוניינת בקיום מקורות מידע אובייקטיביים ואמינים. כנ"ל ערוצי המוסיקה בטלוויזיה וברדיו. המצב חמור עוד יותר באינטרנט, שהוא כלי דמוקרטי, היינו, אין בו צנזורה ואין בו עריכה. כיצד נידע מהם המקורות ה"טובים" מתוך שפע המקורות המוצע בפנינו? כיצד נדע מהו מקור "אמין"? ואם כל אתר מתמחה בסגנון מוסיקה שונה, נניח, כיצד נבטיח שאוהבי המוסיקה יוכלו באמת להחשף למגוון הסגנונות והאפשרויות הקיים, כך שיוכלו לקבל רעיונות חדשים, ללמוד, ואחר כך להעשיר את החברה ביצירותיהם המקוריות? מכאן טענתי, כי בהעדר עריכה, הדרכה והכוונה, יש למרבית אוהבי המוסיקה, בעיקר הצעירים, רק נגישות מוגבלת למקורות מוסיקה אמינים וטובים, וזאת בגלל ריבוי הערוצים, לא למרות קיומו.
, אבל מילא - היא לעשות את המאמץ ולחשוב "מחוץ לקופסה". היינו: לא לחפש דברים ש"דומים" למה שאתם כבר מכירים ואוהבים אלא דווקא דברים שונים וחדשים. לחפש במקומות שבהם לא הייתם, לבקש מאחרים - חברים, גולשים בפורום, הורים(!) - שימליצו לכם על דברים חדשים לשמוע. והכי חשוב: לא לחשוב במונחים של "סגנונות" או "ז'אנרים" - אלא לחפש אמנים ש"יעשו לכם את זה", שידברו אליכם וירגשו אתכם. זה לא פשוט היום, כפי שזה היה בזמני, אבל המאמץ עדיין כדאי.
