היי בנות (סליחה, ארוך...)
זהו, אני חושבת שנואשתי מעצמי באופן סופי... צר לי שאני מפילה את זה עליכן, אבל אני פשוט מרגישה תקועה ולא יודעת מה לעשות. המוזר הוא שאני לא מכירה את עצמי ככזו. זאת אומרת, מצד אחד, לא הייתי אומרת שאני בן אדם אימפולסיבי, ובהחלט חשוב לי לקבל את כל המידע לפני שאקבל החלטה, אבל מצד שני, אני גם לא בן אדם של התלבטויות אינסופיות ו"חרדת החלטה". בדרך כלל אני הרבה יותר "זורמת", ומאמינה שאני יודעת לקחת דברים ב"פרופורציה". אבל בנושא הזה, זה ממש כאילו אני לא מכירה את עצמי יותר. אז מה העניין, אתן שואלות? ככה: בן הזוג שלי כבר משוכנע לחלוטין. לידת בית זו אופציה נהדרת מבחינתו. הוא לא מודאג בכלל משיקולי ה"מה אם", הוא יודע בעל פה את כל שלבי הלידה, ויכול כבר להעביר קורס עם כמות הידע שאגר... פגשנו שתי מיילדות בית (כבר לפני איזה חודש כמעט) ועשינו סיורים בשלושה (!) בתי חולים: תל השומר, איכילוב ומאיר. את מאיר ראינו ביום שישי האחרון, והאמת שמבין השלושה הוא הותיר עלינו את הרושם הטוב ביותר. איכילוב היה ממש מזעזע (נהלים נוקשים נורא, אפילו שכל הסיור באוריינטציה טבעית), תל השומר נהדר אבל יקר מאוד, ובמאיר יש רושם שהכל הרבה יותר גמיש ובגישה טבעית "מושרשת" יותר, בלי הקנס הכספי. פתאום היה נראה לשנינו שמאיר זו לא אופציה רעה בכלל, שאפשר לעבור שם לידה נהדרת, ולקבל אותה כחלק משירותי הבריאות הציבוריים. בן זוגי אמר לי שאני פשוט צריכה להחליט (דאאא...
), אבל שאם מבחינתי זה לא משנה, אז השיקול הכלכלי (הלא מבוטל בכלל) יכריע ונלד במאיר ולא בבית. אתמול, לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל התקשרתי לאמא שלי כדי לדבר איתה על זה. עד כה לא שיתפנו איש, והרגשתי שהלבד הזה משגע אותי. יש לי יחסים יחסית קרובים עם אמא שלי (האמת שפעם היינו ממש "בסט פרינדס", אבל כנראה התבגרתי קצת מאז, ואני לוקחת דברים שלה יותר בערבון מוגבל), ולמרות שאני מחשיבה עצמי כמי שיודעת לקבל החלטות לבד למרות ה"לחץ הסביבתי" (בהריון הזה למשל עם הסירוב שלי לעשות שקיפות עורפית למרות שהרבה בסביבה לא הצליחו לתמוך -- אבל מה זה בדיקה אחת פחות בהריון לעומת לידה...), אני בכל זאת מרגישה צורך לקכל תמיכה של חברה קרובה או אמא. ומבין החברות, אני לא מצליחה לחשוב על מישהי כזו, ואז משום מה החלטתי לספר לאמא... למה? לא יודעת, כי אמא זה אמא ואני רגילה שהיא סופר תומכת ואוהבת. מצד שני, אני גם יודעת שיש לאמא שלי גם נטיה לחרדה ודאגה לגבי דברים מסוימים... הקיצר, "אמא אנחנו חושבים על לידת בית". אמא שלי: "אהה", (שתיקה, קליטה, התעשתות) "אז תחשבו שוב". וההמשך "היסטרי" (זה מסוכן נורא, היא מאוד דואגת לי, הלידה של סבתא היתה נורא קשה, התינוקת תצא גדולה מדי, וכו' וכו'). טוב, אתן מבינות שזאת לא היתה דוגמא ל"כך תנהלי את השיחה על לידת בית עם אמך". המחשבה הראשונית שלנו היתה שנודיע למשפחות שלנו כשכבר החלטנו, ושנודיע להם שזו ההחלטה, ניתן קצת מידע ולא ניתן פתח ל"הפחדות". אבל, כאמור, זה היה כנראה רגע של חולשה מצדי. חיפשתי אצלה תמיכה להחלטה שעדיין לא קיבלתי, וזו היתה טעות... בכל אופן, אחרי התגובה הזו, רק רציתי לסיים את השיחה. הבנתי שאת מה שרציתי לא אקבל כאן, אבל נשארתי לענות לה בחצי פה על כל מיני טענות, אבל בעיקר מצאתי את עצמי חסרת כוחות.. למה? לא ציפיתי לזה, אבל פתאום להיות במצב שבו אני (שאף פעם לא ילדתי) מנסה לענות לאשה שעברה כבר שתי לידות שאפשר להתמודד עם הכאב, שבית חולים יכול להזיק יותר מלהועיל לתהליך, ושאני מאמינה שאוכל להתמודד עם כל החוויה החזקה הזו בביתי --- פתאום נשמעתי לעצמי לא כל כך משכנעת. פתאום לכל דבר שהיא אמרה היה גם את הערך המוסף הסמכותי הזה של מי שעברה את זה כבר בעצמה... והאמירה שלה שהכי "החלישה" אותי (ובזה אני מסיימת, אני יודעת שאני מתישה..) היתה שהיא יודעת שזה נראה לי רעיון נורא "רומנטי", אבל שאני צריכה להבין שיש כאן חוויה שהיא "אובר-וולמינג", וזה לא הכל נעים וחמים כמו שאני מדמיינת (והוסיפה משהו על הליכלוך והבלגן, ושהיא השתינה על המיטה בלידה איתי וכאלה). הצלחתי להגיד לה בצורה רפה יחסית, שאני לא באה לזה ממקום של פנטזיות רומנטיות, ושאני לא שוגה באשליות, ומודעת לכל הצדדים הפיזיים של התהליך, אבל כבר כל כך לא היה לי כוח לזה, שמצאתי דרך לסיים את השיחה בצורה נחמדה, ורק אחרי שניתקתי, הרשיתי לעצמי להתפרץ בבכי....
זהו, אני חושבת שנואשתי מעצמי באופן סופי... צר לי שאני מפילה את זה עליכן, אבל אני פשוט מרגישה תקועה ולא יודעת מה לעשות. המוזר הוא שאני לא מכירה את עצמי ככזו. זאת אומרת, מצד אחד, לא הייתי אומרת שאני בן אדם אימפולסיבי, ובהחלט חשוב לי לקבל את כל המידע לפני שאקבל החלטה, אבל מצד שני, אני גם לא בן אדם של התלבטויות אינסופיות ו"חרדת החלטה". בדרך כלל אני הרבה יותר "זורמת", ומאמינה שאני יודעת לקחת דברים ב"פרופורציה". אבל בנושא הזה, זה ממש כאילו אני לא מכירה את עצמי יותר. אז מה העניין, אתן שואלות? ככה: בן הזוג שלי כבר משוכנע לחלוטין. לידת בית זו אופציה נהדרת מבחינתו. הוא לא מודאג בכלל משיקולי ה"מה אם", הוא יודע בעל פה את כל שלבי הלידה, ויכול כבר להעביר קורס עם כמות הידע שאגר... פגשנו שתי מיילדות בית (כבר לפני איזה חודש כמעט) ועשינו סיורים בשלושה (!) בתי חולים: תל השומר, איכילוב ומאיר. את מאיר ראינו ביום שישי האחרון, והאמת שמבין השלושה הוא הותיר עלינו את הרושם הטוב ביותר. איכילוב היה ממש מזעזע (נהלים נוקשים נורא, אפילו שכל הסיור באוריינטציה טבעית), תל השומר נהדר אבל יקר מאוד, ובמאיר יש רושם שהכל הרבה יותר גמיש ובגישה טבעית "מושרשת" יותר, בלי הקנס הכספי. פתאום היה נראה לשנינו שמאיר זו לא אופציה רעה בכלל, שאפשר לעבור שם לידה נהדרת, ולקבל אותה כחלק משירותי הבריאות הציבוריים. בן זוגי אמר לי שאני פשוט צריכה להחליט (דאאא...
