פעם ראשונה שאנחנו לא מסכימים ../images/Emo13.gif
אני כמובן יכולה לדבר רק על עצמי ולא על אף אחד אחר. אני מפרידה בין נטייה מינית לנשים (שהיא דבר מולד בעיניי) לבין בחירה באורח חיים (שהיא עניין של בחירה). אני אסביר. אני מאמינה שנולדתי עם המשיכה המינית לנשים. אני מאמינה שזה משהו שקיים באדם מרגע שהוא נולד ושאי אפשר להתכחש לו. זו לא שאלה של בחירה בעיניי. זה גנטי, תורשתי, לא משנה איך תקרא לזה. לעומת זאת, השאלה אם להיות לסבית או לא היא כבר בחירה. אני הרגשתי שאני נמשכת לנשים כבר בגיל 13. עד גיל 18 לא עשיתי כלום, שום כלום, לא עם גברים ולא עם נשים, כי הייתי ילדה טובה ירושלים. ומגיל 18 עד גיל 23 בערך, יצאתי רק עם גברים. עם המון גברים. אני חושבת שבאיזשהו מקום ניסיתי (בתת מודע כמובן) להכריח את עצמי לאהוב את זה, או להכריח את עצמי להיות כמו כולם. בסופו של דבר החלטתי להפסיק לשקר לעצמי, להפסיק לברוח ובגיל 23 יצאתי מהארון (קודם כל לעצמי) והודיתי ביני לביני שאני לסבית. אני מאמינה שהיציאה מהארון שלי כלסבית היא בחירה שלא כל הנשים שנולדות על נטייה מינית לנשים בוחרות. אם אני הייתי חיה בחברה הערבית, או בחברה החרדית, אני מאמינה שהייתי היום נשואה עם שלושה ילדים. היתה לי את הנטייה הבסיסית הראשונית לנשים, אבל לא הייתי בוחרת לחיות כלסבית אלא לחיות כסטרייטית, בגלל נסיבות החיים. לכן בעיניי הנטייה המינית היא לא דבר נלמד או נרכש, אלא דבר מולד. אבל הבחירה לחיות את חיי כלסבית, על כל המשתמע מכך (להיות אאוטסיידרית בחברה, לעמוד בסכנה של נידוי מהמשפחה וכולי) היא לא.