הילד העצמאי

[ערבהאיןקץ]

../images/Emo45.gifנשמע מדוייק וטוב.

 

[אבא גאה]

הילד העצמאי

רציתי להמליץ לכנם על מאמר שנקרא "הילד העצמאי" מאת שרה לורנס (תרגום יונת שרון) ואם בא לכם לדון בו אח"כ אני אשמח כי הוא נורא עניין אותי. וגם שאלה: אם מישהי יכולה להסביר לי למה השם "יונת שרון" נשמע לי כ"כ מוכר אבל כ"כ מוכר שזה אוכל אותי......

 

[אבא גאה]

והקישור

למאמר http://ootips.org/horut/autonomous.html

 

[ערבהאיןקץ]

אוףףףףףף

נורא קשה לי בדיוק עם סוג הדברים האלו, שאני כמעט-מסכימה איתם... איכשהו אני מסכימה עם רוב הנחות היסוד של הכותבת.. אבל המסקנות נראות לי- לא ממש... היא נותנת שם דוגמה של לוקסמבורג, מדינה קטנה שאין לה מוצא לים, ולכן זקוקה לתמיכת שכנותיה, ומשווה את הילד אליה. אבל , גם בלוקסמבורג, לילדים אין זכות הצבעה בבחירות! חופש החלטה לילדותים, זה דבר נכון, אבל גבולות ותחומי העניינים שבהם ילדותים מקבלים החלטות - אלו בעיניי שייכים לאחריות ולסמכות ההורית. היא נותנת עוד דוגמה, בה היא מבקרת אב שמגביל את הצפייה של ילדיו בטלויזיה, ובה בעת היא מבקרת את חובת השינון בבתי הספר. אוף, אני גם מגבילה שעות טלויזיה, ואני גם בעד שינון... להתחיל להתווכח על זה?

 

[ערבהאיןקץ]

הנה, למשל הקטע הזה:

"בחור שהכרתי, פיטר, למד רפואה בקיימברידג'. הוא לא בחר ברפואה כי הוא חשב "יופי! זה מה שאני רוצה לעשות!" הוא בחר ברפואה באי-רצון, לפי הנחיית היועץ שלו, לורד סומבדיר-רד'ר, למקרה שירצה להיות פעם חבר-פרלמנט שמרני. לא ברור לי למה מישהו ירצה בכלל להיות חבר-פרלמנט, אבל בגלל שהוא לא ציפה ליהנות מלימודי הרפואה, אז כשהוא באמת לא נהנה זה לא הוסיף לו שום מידע שיתמוך בבחירה הזאת או יסתור אותה. הוא ציפה לא ליהנות, הוא אכן לא נהנה, אין כאן כל מידע חדש. אז הוא בילה את כל השנים האלה באומללות כדי לקבל תואר ברפואה, במקום לעשות משהו שהוא היה יכול ליהנות ממנו, במקום לגלות מה מטרת חייו, מה הוא רוצה לעשות. ואחרי כל שנות ההקרבה האלה, לא רק שהוא לא נעשה חבר פרלמנט, הוא אפילו לא נעשה רופא! איזה בזבוז זמן זה היה!" את הסיפור העצוב הזה, היא מביאה, כחלק מההסבר שלה למה "מדיניות האופציות הפתוחות" היא גרועה, ולמה לא כדאי לכוון את ילדנו מה ללמוד, או למה לא כדאי לעשות משו כדי לשמור לנו אופציה בעתיד... טוב.. לזה אני ממש לא מסכימה. המקרה שהיא מביאה כאן הוא אכן עצוב וקיצוני, אבל הקיצוניות ההפוכה גרועה בהרבה...

 

[נועה רז]

כמו בכל דבר אחר בחים

ובעצם, גם כמו התיאוריה שהיא עצמה מציעה, צריך למצוא את האמצע. את הפשרה. היא יכולה לדבר שעות על בחירה חופשית של ילדים, אבל אני לא רואה אותה מונעת מהילד שלה אשפוז אחרי תאונת דרכים קשה, גם אם כואב לו כרגע והוא לא רוצה. נכון שההחלטה אמורה להיות של הילד בהרבה מקרים, אבל אני חושבת שחלק נכבד מהאחריות ההורית היא להוביל אותו לאט לאט ובהמון עדינות להחלטה שאכן תעשה לו יותר טוב, ומה לעשות, לפעמים ההורה כן יודע יותר טוב. אני לא חושבת שיש מקום להשוואה בין לתת לילד לבחור מה הוא אוהב או מעדיף (דוגמא: ג'וניור אוהב חיות, את נותנת לו לבחור לשחק עם חיות), לבין מקרים אקוטיים יותר, בהם את צריכה להסביר ולהוביל (דוגמא: הגן של קטינא לא טוב לה, בואו נסביר לה למה). אני גם חושבת שהדוגמא על טלוויזיה ואלימות קצת מגוחכת. היא הזכירה את "דום". "דום" הוא משחק מחשב שעל פי רוב משחקים בו בגילאי עשר לערך. ילד בן עשר יכול להבין באופן אחר מה זה מלחמה. אפשר להסביר לו. אפילו רצוי. מצד שני, אין קשר בין זה לבין הגבלת צפייה בחדשות לילד בן שלוש. אני באמת לא רואה סיבה למה לתת לילד "לבחור" לראות גופות מרוטשות אחרי ירי במחסומים. אז ברעיון הכללי, היא צודקת. לדעתי. צריך לתת לילד לבחור כמה שיותר. אבל מהחובה שלנו כהורים היא להפוך את הבחירה שלו למודעת, ולא רק לתלוית גחמות.

 

[טרודי]

הכל במידה

מסכימה איתך. עזבי אישפוז אחרי תאונת דרכים - האם היא תרשה לילד בן שנתיים לנסוע לא-חגור, כי ככה הוא רוצה? יש דרך להסביר לו מה הסיכון? להגיע איתו להחלטה מודעת? ואם הוא בן שתים-עשרה? ובסופו של דבר, כמו ה"החלטה המודעת" שאנחנו עושים אחרי הסברים מהרופאים, גם ה"החלטה המודעת" של הילדים תלויה לחלוטין בהסברים שהם מקבלים. אנחנו אולי יכולים לחפש מידע באנציקלופדיות או באינטרנט (אם יש זמן, והרופא לא אומר שזה דחוף), אבל ילד קטן? את אומרת לו, "אם תשתה חומר ניקוי, אתה עלול למות". והוא פשוט צריך להאמין לזה. את הרי תמנעי ממנו, פיזית, לשתות, גם אם הוא יחליט שהוא מוכן להסתכן. ואם את בעצמך לא יודעת, וחומר הניקוי לא כל-כך רעיל כמו שחשבת? ואם את עובדת עליו, וזה לא באמת חומר ניקוי רעיל אלא משקה משובח במיוחד שאת רוצה לשמור לעצמך? אין לו דרך לדעת, ולכן ה"החלטה המודעת" שכביכול הגיע אליה, היא בכלל לא מודעת. היא מובלת. בעקרון אני בעד לתת לילדים את היכולת להחליט, במידת האפשר. והרעיון למצוא פשרה מקובל עלי (לדוגמא: נסיכתי רוצה ללבוש שמלות. אני טוענת שבחורף קר מדי. אז היא לובשת שמלה ומכנסיים ביחד.). אבל בסופו של דבר, האחריות עלי, ולכן גם הסמכות היא שלי.

 

[אבא גאה]

אני חושב שיש הרבה מקרים

בהם יש נקודת מוצא שלך ונקודת מוצא של הילד/ה ואז מוצאים את הפשרה. אני לא חושב שבבחירה אמיתית הילד יכול לבחור לסכן את עצמו ו/או לעבור על החוק (קרי לא לשים חגורת בטיחות) הנחת היסוד היא : לא נוסעים ברכב לא חגורים. עכשיו צריך להגיע לפשרה, למה הוא לא רוצה לחגור? אולי בכסא לא במקום שנוח לו? אולי החגורות לוחצות לה? וכו'... נכון שזה קצת מוגזם (ואני לא הייתי מסכים לזה) אבל אני מכיר מישהי שהילד שלה לא רוצה לנסוע באוטו ולכן הם לא נוסעים באוטו!!!! לגבי הדוגמא עם השמלות - זו דוגמא נהדרת, האם הילדה הגיעה לפיתרון הזה - יעני הילדה רוצה שמלה, את אומרת שקר מידי והילדה מצאה את הפיתרון? זה נהדר כי כולם מרוצים.

 

[אורי 0]

"חופש - לא הפקרות"

כתב פעם א.ס. ניל, מקים סמרהיל והגורו של שיטת ה"הכוונה העצמית" (self-regulation) בגידול ילדים. השיטה נשמעת דומה (לא קראתי את המאמר הנ"ל). ב"סאמרהיל" הוא כתב שהוא מזדעזע כשהורים שואלים אותו אם הילד צריך שבכה לאח או "שצריך לתת לו ללמוד לבד שאש שורפת". או שהם מרשים לילד לקפוץ להנאתו על ספה. או שהם מרשים לו לגרום נזק לאחרים. חופש אין משמעותו להימנע מלהגן על הילדים מפני נזק (פיזי!), או להרשות להן לגרום נזק (אם ילד גרם נזק, הוא היה מפחית את הסכום מדמי הכיס שלו, פשוטט מאוד). במגבלות אלה הוא המליץ לתת לילדים להחליט בעצמם, מתוך הנחה שאם יזדקקו למשהו (לוח הכפל או בחינות בגרות) יעשו זאת.

 

[אבא גאה]

כן, הגבולות

בעיני הם הגבולות של הבטיחות. מצד שני יש הרבה שאומרים את מה שטרודי אומרת :"אם ההורים שלי לא היו מכריחים אותי לממוד, אז לא הייתי לומדת" והיא בסה"כ (כך משתמע) מודה להוריה על שהכריחו אותה ללמוד. ועם הנקודה הזו אני מתלבט, האם יש דברים שעלינו כהורים להכריח את הילדים לעשות אותם בהנחה ש"הם יודו לנו אח"כ"? או שמא כל עוד לא מדובר על סכנה, יש לתת להם להחליט? ראייה של ילד וראייה של אדם מבוגר הן שונות, מה שנראה חשוב לילד מאוד יכול להיחשב כשטות מוחלטת בעיני ההורה, האם מותר לנו כהורים (או אולי אנו חייבים) להסתכל מבעד למשקפיים שלנו ולשפוט? או לתת לילדים את הכלים ולשתף אותם בידע שלנו ואז לתת להם להחליט?

 

[אורי 0]

אלו לא "גבולות"

זהו, שניל לא מדבר על "גבולות". הוא טוען שההורים צריכים להגן על הילד, פיזית, למנוע ממנו להזיק לעצמו, פיזית. ולמנוע ממנו להזיק לאחרים. זאת ההגדרה שלו של חופש. ממש כמו של מבוגרים. זו התפיסה שלו. מדובר בספר בן ארבעים וחמש שנים בערך. בשעתו נחשב מאוד מהפכני, אבל עוסק הרבה בדברים כמו האכלה לפי דרישה, מתן אהבה בלי חשבון ובלי לפחד לפנק את הילד, לתת לילד למצוץ, לא להעניש פיזית (ניל נגד "עונש" בכלל), לתת לילד לגלות את אברי המין שלו, שהיום הם טריויאליים ולפחות לא כ"כ מהפכנים. אבל הגישה כולה אומרת למשל לא להכריח ילדים להיכנס לשיעורים בכלל. לסמוך על הילד לחלוטין. (כן וסליחה על לשון הזכר, הספר ישן וקראתי אותו לפני 25 שנה...)

 

[אבא גאה]

זה בסדר, אנחנו יודעים

שאתה מתכוון לשבעת המינים

תגיד, זה לא זה שהתחיל את בתי הספר הדמוקראטיים? אין לי בעיה עם שום דבר ממה שהזכרת כאן, השאלה היא היכן עובר הקו?

 

[אורי 0]

בתי"ס פתוחים, אולי

הוא מאוד מפורסם (או היה מפורסם). זה מזכיר לי שאיזה דוקטורנט לקולנוע הגדיר את אוסקר ויילד בתור Gay Icon, ופירש לפי זה שורה ממחזה שלו. כאילו אוסקר ויילד ישב וחשב "מה אני כותב בתור איקון של הקהילה ההומו-לסבית בעוד שמונים שנה". (רק על המצבה שלו לא נזכר שהוא היה הומו, נשבע לך. בדקתי כשהייתי בפריס. ואני לא בעד סאמרהיל או נגדו, רק מצטט.

 

[פרח7]

לקחת ילדים ברצינות...

TCS כך אומרת מחברת המאמר. אז בעיני לקחת ילדים ברצינות היא לא להשתמש בסיסמאות חינוכיות. סיסמאות כמו: הגבולות היחידים שהם צריכים הם גבולות הביטחון הפיזי. מנסיוני ומהתבוננותי, יש כאלה שזקוקים גם לגבולות אחרים. סיסמאות לדרך חינוך/גידול אחת המתאימה לכל הילדים, מתיחסות בחוסר כבוד לאינדיבידואל שבכל ילד. כל אחד מהילדים צריך משהו אחר. הם בדיוק כמונו, רק קטנים פיזית ובעלי פחות ניסיון חיים. אם מישהו היה אומר שיש לו שיטה "איך לדבר עם מבוגרים" שעובדת בכל מו"מ, היינו מרימים גבה במקרה הטוב או לועגים לשיטחיות שלו במקרה הרע. מה שמתאים לילד אחד לא יתאים לאחר ומה שמתאים לילד אחד בגיל מסוים לא בהכרח יתאים לו בגיל אחר. סיסמאות טוטאליות כאלה, משחררות אותנו כהורים מהצורך להקשיב לילדים. כיוון שכך, הן משיגות את המטרה ההפוכה [ויוצרות חוסר כבוד לצורך האמיתי של הילד. תאורית גידול הילדים שלי - כל ילד הוא אישיות אחרת עם צורך רגשי, צורך לעצמאות, צורך לתלות (כן, לפעמים הם גם צריכים לתדלק), צרכים פיזיים... כל אחד מהם הוא אחר. למד להכיר את הילד שלך היטב, והיה גמיש להענות למי שהוא באמת. גידול וחינוך ילדים צריך להיות בהתאמה לילד שיש לך ולא לפי מה שמתאים לרוב/ממוצע הילדים בעולם.

 

[אבא גאה]

מסכים וחושב שכן יש משהו שכל הילדים

או אפילו שכל בני האדם צריכים...וזה להתייחס אליהם בכבוד. אם מתייחסים לילידם בכבוד ומכבדים את העצמאות שלהם, החופש שלהם, הפחדים שלהם, הצרכים שלהם, הרצונות שלהם וכו'..... אז מגדלים ילדים מאושרים יותר!!! וכתבת הודעה כ"כ חכמה, באמת. אני לא מפסיק לחשוב על מה שאמרת!

 

[ערבהאיןקץ]

לתת לילדים מה שהם צריכים?

"כל ילד הוא אישיות אחרת עם צורך רגשי, צורך לעצמאות, צורך לתלות (כן, לפעמים הם גם צריכים לתדלק), צרכים פיזיים... כל אחד מהם הוא אחר. למד להכיר את הילד שלך היטב, והיה גמיש להענות למי שהוא באמת. גידול וחינוך ילדים צריך להיות בהתאמה לילד שיש לך ולא לפי מה שמתאים לרוב/ממוצע הילדים בעולם." זה את כתבת... ואני חוזרת על זה הראש, וחושבת: רק ילדים? זה נכון לגבי כל אדמ/ת ... לא? יענו.. בלי "גידול וחינוך" - זה נראה לי , למשל פרק חשוב ביחסי זוג. ביחסים עם ההורים (שלנו..) עם חברותים קרובותים... (תגידי, ככה גידלו אותך?)

 

[אמא של אייל ואלון]

בדיוק !!חנוך לנער על פי דרכו

אני לא מבינה את המושג הכללי ילדים צריכים אני מכירה את הילדים שלי (בערך אני מנסה!!) ואולי עוד כמה ילדים אני מכירה קצת. ואני אומרת וזה משפט חיי שאותו אני מנסה בכל מאודי לקיים. .חנוך לנער על פי דרכו

 

[טוסברהינדא]

ברור

שאין דרך אחת טובה לכולם, ושסיסמאות טוטאליות טובות רק על הכתב. אבל נדמה לי שמה שמציעה הכותבת, הוא איזשהו 'אני מאמין' חינוכי, שהוא נר לרגליים ולא חבלי שלשלאות. היא מציעה לנו לחשוב. אם ננפה את הדמגוגיה (ויש שם הרבה) מהמאמר, נדמה לי שעדיין ניוותר עם הרבה בשר להתמודדות, שאיתו אפשר להסכים, או לא להסכים. אני מצאתי את עצמי מבררת, עד כמה מהוראותי לילדים באות כהנחתה, כציווי משומקום, עד כמה אני פועלת כאוטומט, עד כמה המסלול החינוכי המוסדי צריך להיות מובן מאליו, ועוד ועוד. והתשובות לא תמיד נעמו לי. אמנם תמיד הייתי קשובה כפי יכולתי לילדי, ועדיין מנסה לחנוך להם לפי דרכם, אך עדיין אני מזהה המון פעולות מכאניות שראויות לניפוי.

 

[דרורית דרור]

ועכשיו העברת אותי

איזה עשרים שנה אחורה. איך אהבתי את הספר! את הדעות שלו. את הביצוע. לצערי, השיטה נבנתה (כמו בהרבה מקרים) לפי משנתו ואישיותו של אדם אחד. וכשאותו אדם הולך לעולמו נשארת רק המשנה. וכמובן שאז מפרשים אותה כל אחד לפי אישיותו הוא. וכשניסיתי ליישם - נתקלתי באישיות שלי... והיו מריבות לא קטנות ביני לבין עצמי. כי לצערי אני לא א.ס. ניל. נו. מילא...

 

[טוטולס]

או למשל הקטע הבא:

"עוד סיבה שאנשים נותנים לכך שילדים צריכים לשנן את לוח-הכפל (וזה נכון גם לדברים אחרים, לא רק לגבי לוח-הכפל) היא כדי להשאיר את האופציות שלהם פתוחות. למשל במקרה שהם ירצו ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. ובכן, חבר שלי - דייויד - באמת למד מתמטיקה באוניברסיטה. וכשהוא היה שם, ניסו לכפות עליו ללמוד קורס במכניקה סטטיסטית קוונטית. אל תשאלו אותי מה זה אומר, אבל זהו ענף בפיסיקה מתמטית שבו לא היה לדייויד כל עניין. מאחר שמדובר באוניברסיטה ולא בבי"ס, הוא הצליח להתחמק מהקורס בצורה ערמומית. עשר שנים מאוחר יותר, כשהוא היה שקוע במחקר שלו, חלה התפתחות בלתי צפויה: הוא גילה שבשביל לפתור את הבעיות שהוא חקר הוא היה צריך לדעת טוב דווקא את הנושא שהוא התחמק ממנו באוניברסיטה! האם ניחשתם את הלקח של הסיפור? האם המסר הוא שאנחנו צריכים להכריח את ילדינו ללמוד מכניקה סטטיסטית קוונטית... כלומר את לוח-הכפל? לא! הנה מה שקרה: הוא לקח ספר מהספריה, ותוך יומיים, ללא כל הוראה או בעיות (אולי זה אותו דבר), הוא למד כל מה שהיה צריך לדעת. ויותר מזה: הוא אמר לי שגם אם הוא היה לומד את הקורס הזה, הוא עדיין היה צריך לקחת את הספר מהספריה ולקרוא אותו בדיוק באותו אופן. רק לעתים רחוקות קורס מלמד אתכם מה שאתם צריכים לדעת. כך שכל אותם חודשים של עבודה משעממת בכיתה לא היו חוסכים לו את אותם יומיים, שמהם הוא נהנה ממילא. אז התיאוריה של הפרופסור, שחייבים ללמוד את אותו נושא כדי להשאיר את האופציות פתוחות, פשוט אינה נכונה. וכמוה גם התיאוריה של ההורים שילדיהם חייבים ללמוד את לוח-הכפל, או כל דבר אחר." מכיוון שאני קצת יודעת מה זה מכניקה סטטיסטית, קשה לי להאמין שהוא ידע לזהות שזה מה שהוא צריך בלי ללמוד את זה קודם. אולי הוא לא התחמק מהקורס כל-כך טוב כמו שהוא חשב!? מן הסתם עשר שנים אחר-כך הוא לא זכר את הפרטים היטב והיה צריך לשחזר אותם (לזה באמת מספיקים יומיים עם ספר מהספריה), אבל אני לא מאמינה שהוא התחיל את הלימוד הזה כלוח חלק. ומכאן לשינון: ראשית, יש ערך להרגשת ההישג של שליטה במשהו (ויהי מה!), שנית, יכולת הזכירה שזה מפתח היא שימושית בהמשך החיים, ושלישית, בשביל לזכור מפתחים טריקים לגבי המספרים (כמו הנסיכה של ערבה!) שיש להם הרבה מאוד משמעות אריתמטית! אולי בגלל הרקע שלי אני נתפסית לדוגמאות הללו יותר, אבל אלה דוגמאות שמראות על אי-הבנה בסיסית של עולם המספרים (ועל חשיבותו בחיינו). דרך-אגב, אני גם בעד שינון שירה... כל זה נכון לגבי ילדים שמסוגלים לשנן (ורבים מהם רוצים לעשות זאת מטבעם). ילדים שיש להם קושי אמיתי (ולדעתי הם מועטים), זקוקים להבנה ולדרך שתאפשר להם ללמוד בלי שינון.