הי ליעל ולכל היתר...

[תילתולה]

הי ליעל ולכל היתר...

בחודשים האחרונים עברתי תקופה לא קלה של הרבה לבטים, כעסים, אכזבות מעצמי ומחברים, בדידות וחשבון נפש. עוד כמה ימים אני בת 30, והאמת שהשנה אני ממש לא מחכה ליום הולדת

יכול להיות שזה הגיל ומעבר קידומת אבל אני חושבת שפשוט קצת עצרתי בתקופה האחרונה להסתכל על החיים שלי ואני קצת עצובה על איך שהכל נראה. כל דבר קטן (הערה, מחשבה) יכול לגרום לי לבכי כמו שלא בכיתי אף פעם. לפעמים אני פשוט לא מכירה את עצמי. בעבודה אני מצליחה ויש לי השגים אבל לא מקבלת את התגמול הכספי שמגיע לי. לא לכולם חשובה העבודה מאוד אבל אני רואה בעבודה מקום להתקדמות ולסיפוק אישי. אני אוהבת לעבוד. התסכול שלי הולך וגובר ככל שעובר הזמן כי לצערי, וצר לי לאמר זאת, אני מרגישה שיקשה עלי מאוד להתקדם במקום עבודתי רק בגלל שאני אישה (וזה לא בגלל רגשי נחיתות, פשוט אמת צרופה. כל מה שאומרים תמיד על "תקרת הזכוכית" כ"כ נכון). כל פעם אני אומרת לעצמי, עכשיו תגיע הפריצה, וכל פעם מתאכזבת מחדש. לגבי החברים שלי - לאט לאט מעגל החברים שלי מצטמצם. כולם מתחתנים ומקימים משפחות וילדים, ומי שלא נשוי - לא תמיד זמין ולא תמיד רגיש, ויוצא שלא מעט פעמים אין לי עם מי לצאת לקפה או לקולנוע או סתם לפטפט. בעיני זה נורא. לפעמים כל מה שצריך זה לשתף מישהו ואז הכל נראה אחרת. וכשאין זוגיות (ואין) אז התמיכה של החברים כ"כ חשובה. אני שואלת את עצמי איך אני לא מצליחה להכיר עוד אנשים, הרי יש כ"כ הרבה אנשים מקסימים בכל מקום. ומשפחה - יש לי משפחה טובה ובעיקר אחות מקסימה אבל בכל העת האחרונה היא מרוכזת רק בעצמה ולא מסוגלת לראות מה קורה בסביבתה הקרובה וזה עוד כאב גדול. הרי באמת בשביל מה יש משפחה? זה לא שאני תולה את האושר שלי באנשים אחרים ובכל זאת כולנו "טיפוסים חברתיים" והצורך קיים ורק מתחזק. היום יש לי צורך יותר מתמיד בשינוי מיידי כי אחרת אני פשוט אתפוצץ. לשמחתי אני מתחילה ללמוד השנה תואר שני ואני מקווה שזה משהו שקצת יעזור. אני מנסה לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות כדי להחזיר לעצמי את השמחה ואת הכח. ראיתי היום את הפורום במקרה ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון. מקווה שלא הלאיתי אתכם יותר מדי. אשמח לתגובות.

 

[יעל ארבל]

בוקר טוב תילתולה,

ימי הולדת הם בדר"כ זמן של מחשבות, קצת כמו תחילת שנה, קצת כמו סגירת מעגלים בחיים. אל תברחי מהמחשבות האלו, קחי לך את כל הזמן שאת צריכה בשביל להרהר בהן, להיות איתן, מתוך הדיאלוג הפנימי תצאי מחוזקת, אולי עם מחשבה לגבי הדרך שאליה את צריכה לפנות. אני מאוד מבינה ומתחברת לרגשות התסכול וההתלבטויות שאת מתארת. ורוצה לנסות לתת לך קצה חוט לדיאלוג הפנימי שבינך לבין עצמך. רוצה לשאול אותך ותנסי לענות לעצמך על השאלה הבאה - איזה בחירות משמעותיות עשית בשנים האחרונות, שהובילו אותך למצב שאת מתארת? אל תתייחסי רק לבחירות חיצוניות, אלא גם לבחירות פנימיות, שאולי לא היית מודעת להן, תנסי להוביל איזשהו תהליך עם עצמך שייתן לך תשובה לשאלה הזו. מקום טוב להתחיל בו. שתהיה לך שנה טובה, וברוכה הבאה. אני כאן אם את רוצה להמשיך את השיחה הזו.

 

[תילתולה]

חשבתי על מה שכתבת,

קשה לי לחשוב על בחירות פנימיות מודעות שעשיתי שקיבלתי מתוך בחינה ובחירה. הדבר שהכי נראה לי הוא שקצת היססתי מפני התחלות חדשות, בכל התחומים. מעבר לזה בכל דבר שאני עושה אני משתדלת לעשות את המקסימום ולכן "התוצאות" עוד יותר פוגעות. בכל אופן, חשבתי שאני צריכה להחיל דברים חדשים ואולי אף למצוא מסגרות חברתיות חדשות ונרשמתי לתואר שני. אני לא בטוחה שמשם תבוא הישועה, אבל זו התחלה אחת. תודה על עזרתך.

 

[יעל ארבל]

בודאי שלא במודע

כי הרי אף אחד לא ייאחל לעצמו במודע להרגיש בודד, להיות לא מתוגמל מספיק על עבודה או להרגיש רע. אבל, וכאן אני זורקת לחלל האוויר השערות שאולי היו יכולות להיות טובות בשבילי, כנקודות למחשבה, ואם הן לא מתאימות לך תזרקי אותן לפח באופן מיידי: כשאני מדברת על בחירה, אני חושבת למשל על אולי הסתפקת בפחות ממה שאת שווה באמת וזו בחירה לא מודעת שעשית? אולי מאחורי זה מסתתרת אמונה שבלי לשים לב מתנגנת לך באזור האחורי של המוח, שמה שאת מרוויחה זה מה שאת מסוגלת אליו? כאמור אני זורקת דברים, והם יכולים להיות לא רלוונטים, אבל זאת הכוונה שלי בלנסות לחשוב על בחירות שעשית, שאולי עזרו לך להגיע למצב. האני מאמין שלי הוא שאנחנו יוצרים כל התנסות שלנו בחיים. אני לא פסיכולוגית, אבל אני מכירה על בשרי את נושא הרווחים המשניים. רווח משני זה משהו שאני מרוויחה בלי מודע בכלל, ממצב כלשהו שבו אני נמצאת, גם אם אני ממש לא סובלת את המצב הזה. אני אתן לך דוגמא אישית ממני: שנים חיפשתי דרך לרדת במשקל. שנאתי את עודף המשקל שלי, סבלתי ממנו, הרגשתי רע בקשר לגוף שלי. ניסיתי מליון ואחת דרכים לרדת במשקל. התעניתי ממש בכל פעם כשניסיתי. ולא הצלחתי לרדת. ופתאום מישהי באה וזרקה אלי שאלה - למה יש לך עודף משקל? איזה צורך זה משרת? מה את מרוויחה מזה? בהתחלה כמעט הרגתי אותה, ואני לא צוחקת. אני שנים נאבקת עם הנושא הזה, עושה כל מה שאני יכולה בשביל לרדת במשקל והיא באה ואומרת לי שאני עוד מרוויחה מזה משהו? אבל אחר כך כשחשבתי על זה עוד ועוד, הבנתי שהיא צודקת. הרי אף אחד לא עמד לי עם אקדח ברכה בשביל להעלות את המשקל הזה, זאת אני עשיתי את זה, במודע או שלא במודע. ורק כשהצלחתי לזהות את הגורמים האלו (והיו הרבה), זאת היתה פריצת הדרך האמיתית שלי לירידה במשקל. אם מתחשק לך להמשיך לחשוב, אז את מוזמנת.

 

[האם של איתי]

יום הולדת שמח לך תילתולה

יש לי נורא מעט זמן הבקר, קראתי את הרשימה שלך נפגעתי, והחלטתי לשים את הכל בצד ולהתמודד כדי שיהיה לנו קל אני מסכמת 1. את לא מחכה ליום ההולדת כי יש בך אכזבה רטרוספקטיבית 2 את בוכה המון 3 את חווה את תיקרת הזכוכית 4 החברים זה לא זה 5 האחות גם כן 6 משהו צריך להשתנות 7 את מתחילה ללמוד אני לא הולכת להטיף לך, אין לי מנויאלים המשחררים מתחושות קיומיות, ואני גם לא פסיכולוגית, אפילו לא חובבת. כל מה שכתבת הכי דיבר אל ליבי משום שאת כל כך אנושית, כל כך אותנטית, וחושבת שאם תגידי שהכל רע, בסוף יהיה טוב. כי החוק הלכאורה בלתי כתוב הוא, שכשמתרסקים צומחים. ממש כמו ב"רצות עם זאבים" ספר שאני ממליצה לך לקרוא, אני מנצלת את ישישותי לטובתך אני מאמינה שהשינוי הפנימי מגיע דרך ריטואלים לא מוכרים. אצלי הוא מגיע דרך בליעה של ספרות יפה. שאין לה שום קשר לחיים האמיתיים ככל שאני מתרחקת אל עבר טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזק ואולי אפילו תומס מן אני מרגישה סוג של מילוי. אני חייבת לקרוא המון ספרות מקצועית, מאמרים וככה, שיש בהם המון תובנות רציונאליות, ולפעמים אני ממש מתלהבת מחיזוי הטרנדים הצפויים לאנושות. אבל כדי להרגעולהשקיט את נפשי אני בוחרת להמתכר לספרות אני יכולה להמליץ לך גם על איאן מקיואן שהוא סופר אנגלי בן זמננו שיש לו את זה, את היכולת לצופף רגעים במילים. צימצום החברים היא תופעה ברוכה, עד כמה שזה נשמע לא לעניין. בתור אחת שחייתה בצוותא עם מינימום 30 בני אדם בעת ובעונה אחת, אני יכולה להגיד לך שבלי לריב עם אף אחד, אני מרגישה חופשיה. כל 7 הסעיפים מביעים בעיני סוג של מרד . גם הדמעות. את מורדת במה שנהיית, במה שנהייה מבלי שיש לך שלטים של מה עכשיו אני מאמינה בנפש חופשיה בתחושה פנימית של שחרור. התחושה מגיעה אחרי מרד. כי אחרי מרד יש הירף עין של חופש. מי שיודע להאריך אותו מה טוב. מכל העולם יש לך את עצמך. זה משפט ענק בשביל מי שלא יודעת בכלל על מה אני מדברת. כשדברתי עם הבן שלי לפני איזה 10 שנים שאני רוצה למצוא את עצמי הוא הסתכל עלי כמו חייזר. מה זאת אומרת. הלכת לאיבוד ? לא נראה בכלל. היום אני יכולה לנסח במילים אחרות את הכיוון, אבל אני לא רוצה לנסח מילים בדמיונך. כל אחד מחפש ומוצא את עצמו מזוית אחרת שלו לבד, ובלבד שהוא יגיע למצב של שיחרור, של חופש מהמקום ששיחרור וחופש עושים לו את זה. אין חופש אחד מדויק, וגם שחרור הוא תמיד ממשהו, ולכל אחד מאתנו יש כבלים שהוא יצר לעצמו. כל מה שתעשי יעזור לך ובלבד, שקנה המידה היחיד יהיה החופש שלך, השחרור של עצמך, והם לא נמצאים בהשוואה לכלום שנמצא מחוץ לך. זהו אני חייבת לקרוא את הדוח של APAX אחרת יקרה לי משהו רע

אני כמובן מאחלת לך רק את הכי טוב שקיים

 

[תילתולה]

תדה לך, את כ"כ מקסימה../images/Emo25.gif

קראתי את כל מה שכתבת מן הלב. לקחתי ממך להמשך הדרך את הריטואלים הבלתי מוכרים (לא בטוח שזה ספרים אבל נראה...), את מה שמיקדת לי על הצורך לממש תחושה של שחרור וחופש ואת הצורך בחיפוש המקום בו אפשר לעשות את זה הכי טוב בשבילי. תודה.

 

[רן בת]

הי תילתולה

קודם כל אלפי ברכות ליום ההולדת דבר שני, חברים באים והולכים, בסופו של דבר מה שחשוב זה המשפחה שלך ואת עצמך. ואם בתקופה זו אחותך קצת עסוקה בעצמה, מה שטבעי, שהרי גם את עסוקה בעצמך, וגם אני וכולם, אני חושבת, פשוט תטפחי את עצמך, תפנקי את עצמך בכל מה שיכול לעשות לך טוב, ותראי שברגע שתרגישי טוב עם עצמך, יתחילו לזרום לחייך אנשים ששווים אותך ויהיו איתך. אז באמת שיהיה מזל טוב וכמו שלמדתי על בשרי, דברים מסתדרים בסופו של דבר כמו שרוצים!!! עינת

 

[יעל ארבל]

רן בת, שמחה לראות אותך

הכל עבר בשלום?

 

[רן בת]

שמחה להיות פה שוב

הי יעלי וכולם, הבדיקה עצמה עברה טוב מאוד, הממצאים לא ממש. אבל זה לא ממש מטריד אותי כרגע. אני פשוט שמחה שלא וויתרתי על הבדיקה והתעקשתי עליה, למרות שהנוירוכירורג שלי אמר שהכל בסדר. מוסר השכל: לא להתייחס לרופא כאל אלוהים ותמיד תמיד ללכת לחוות דעת שניה.

 

[shushu10]

היי עינת../images/Emo24.gif

את פשוט חזקה וגדולה, ומשדרת לי מעבר לכל ספק, שעם עצמה ובטחון שכזה אפשר לעקוף גם מה שנראה בלתי עביר. שולחת לך צרור ברכותי לבריאות שלמה עם קרני אור מלטפות.

 

[dolfinit]

רן בת יקרה

טוב שחזרת אלינו ומחזיקה לך אצבעות שהמצב ישתפר.

 

[תילתולה]

רן בת , ../images/Emo39.gif

הדברים (לפחות אצלי) קצת יותר מורכבים. משפחה זה דבר חשוב מאוד ולא סתם אומרים "אין כמו משפחה", אבל גם חברים נותנים עוגן ומספקים תמיכה בדברים שהמשפחה לא יכולה. אני מטפחת ומפנקת את עצמי אבל הנפש רוצה גם דברים אחרים שמעבר. אני אומנם עסוקה בעצמי אבל תמיד יש לי עין בגב כדי לראות אם מישהו לידי צריך תמיכה...אז אני מצפה מאחרים לאותו דבר (ואולי זו הטעות). אני רוצה להאמין שאם אני אקרין אופטימיות יכנסו אנשים חדשים לחיי אבל לא תמיד זה מוכיח את עצמו כי צריך לעשות כדי שדברים יקרו ולא סתם לקוות לטוב באופן ערטילאי ובנושא של העשיה הזנחתי את עצמי אני מצטערת על יותר מדי "אני" בפסקה אבל ככה זה יצא. תודה על הברכות מהלב, על שחשבת עלי ועל האופטימיות שלך. את

!

 

[רן בת]

קודם כל תודה לכולם על הברכות

ולתילתולה, זה נכון שגם חברים נותנים עוגן, אבל, תלוי איזה חברים ותלוי כמה העוגן שלהם יציב. אני גיליתי שרק למעט מחבריי יש עוגן באמת יציב והם באמת איתי בכל מה שעובר עלי בחיי, ואני כמובן בשבילם, אבל עם כל זאת, גם גיליתי מי מחבריי היו רק מספרי טלפון בזיכרון של הפלאפון ולא באמת היו חברים. ודווקא שמחה שניקיתי את עצמי מאנשים שאי אפשר לסמוך עליהם, למרות שהם חברי ילדות, אבל במבחן החברות האמיתי הם נכשלו ובגדול. נשארו והם מדהימים החברים מהצבא והלימודים. וכמובן המשפחה העוגנית החזקה שלי. כל כך לא חשוב הכמות והיו לי המון, אלא, האיכות של האנשים שמקיפים אותך ועם הזמן תדעי לזהות אותם ולהכניס אותם לחייך.

 

[תילתולה]

../images/Emo22.gif:-

כשאני חושבת על זה, מה שאמרת על חברים נכון מאוד. רוב האנשים שאנחנו קוראים להם חברים בוחרים מתי להיות ומתי לא להיות בשבילנו. אבל זו עדיין לא סיבה להתייאש מלהאמין שיש מי שניתן לסמוך עליו ויש מי שניתן לכנותו בחבר ובאמת יהיה כזה לאורך זמן. אם לא נאמין באנשים, מה ישאר לנו? אני מודה לך על המילים המעודדות.

 

[אנילה1]

חברים ומשפחה.

משפחה מקבלים ללא בחירה. מנסים לעשות ככל שנוכל עם מה שיש. לפעמים יש משפחה תומכת, אז זה נפלא. לפעמים יש משפחה שאומרת שהיא תומכת אבל למעשה מחבלת, וזה נורא מבלבל. לפעמים יש משפחה שבכלל לא תומכת, וזה מאוד קשה. חברים. עם כל חבר יש לנו מערכת יחסים שונה. יש כאלה שטובים לבילויים, יש כאלה שטובים לשיחות נפש, יש כאלה שטובים לקניות. אין חבר שיכול למלא את הפונקציה של אמא תומכת אוהבת עוטפת מנחמת. כמו שחווינו לפני שנפרדנו מאמנו בגיל שנתיים. ומאז אנחנו מתגעגעים לאיחוד הזה. וזה מה שאנחנו בעצם רוצים מהחברים שלנו, כי אותם בחרנו. אין חבר כזה שמספק את הכל. ואנחנו שוב מתאכזבים. לכן אנחנו עובדים על לחזק את החברים של עצמינו. כל מה שחסר לנו בחיים נובע מההפרדה ההיסטורית מאמנו (בערך בגיל שנתיים). מאז אנחנו מתגעגעים לחזור לשם. לפעמים אנחנו חשים סוג של געגועים שאנחנו לא מבינים מהיכן הם מגיעים. זה משם. געגועים לאיחוד המופלא עם האם. יחסי מין נותנים לנו הצצה קצרה למופלאות של האיחוד ההוא. אבל זה מעט מדי וקצר.

 

[spectacular]

אם כך

אדם שמעולם לא חווה קשר עם אם, אינו יודע בעצם מה חסר לו, כי אי אפשר להתגעגע למשהו שלא היה, האם יוכל לחוות אהבה? האם יוכלו להיות לו חברים? תיאוריות פרוידיאניות תמיד גורמות לי אי שקט... הכל מתחיל ונגמר באמא, וקשה לי להתחבר לזה,

 

[תילתולה]

אני חושבת ש

גם מי שלא חווה אהבת אם בעצמו, ראה קשרים כאלו בסביבתו (הקרובה/הרחוקה). כמו שכל אחד מאיתנו נולד כדף חלק עם פוטנציאל אבל יכול ללכת עם זה לכיוונים שונים וכמו שהרבה דברים הם בגדר הנרכש ולא המולד, כך גם בנושא של קשר לאם, מעבר לחוויה האישית הפרטית שלנו (אם היתה או לא), אנו גם רואים ולומדים את הסביבה שלנו. מעבר לזה אם תיאוריה מסויימת לא מקובלת עלייך (כמו התאוריה שהציגה אנילה1), את לא חייבת לקבל אותה ואז לא תצטרכי להרגיש עם זה קשה כמו שהגדרת. פשוט, לא

 

[spectacular]

תודה../images/Emo39.gifתילתולה,

אני התיחסתי לחווית האמהות שלי, כחוויה מתקנת,אם אפשר לאמר כך, דרך היותי אמא לילדי, חוויתי את המשמעות של אמא, והשבתי מעט מהחוסר הגדול, ותיאוריות הן כלליות,ומציגות רעיון, גם אם אני לא מתחברת, אני מבינה.

 

[אנילה1]

spectacular , אם יכולה להיות כל

פיגורה שמטפלת בתינוק, כולל אבא. ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו אובדנים. האובדן הראשון היא הלידה, היציאה ממקום מוגן של הרחם שהכל ניתן בו ללא צורך לבקש. האובדן השני הוא גדילה לעצמאות, שבו התינוק חווה את שמחת ההישג ויחד עם זאת הוא מפסיד את הטיפול הצמוד של האם. ילד הולך לא נישא כל כך על הידיים כמו תינוק בן יומו. האובדן הגדול ביותר, הוא ההפרדות מדמות האם (יכול להיות גם אב). אם קודם התינוק הרגיש מיזוג עם דמות האם כאילו הוא חלק ממנה, הרי ההתבגרות גורמת לו להתפרד ממנה. ואז הוא חש את האובדן של המיזוג. ברגע שהוא מתחיל לקרוא לאמו אמא. הוא כבר מרגיש את אובדן ההפרדות. הוא כבר לא חלק מגופה של אמו. יש לה שם נפרד וגם לו. את אובדן המיזוג אנחנו חשים כל הזמן. משם צצות לנו כל הבעיות. זה הכוח המניע את העולם למעשים. משם מגיעה היצירה, שהיא שימוש באנרגית הנטישה לבנית דבר חדש. כל הישג אישי, משמח אותנו, כי אז אנחנו חשים פחות את הנטישה הקדומה. כל אדם חי עם אי שביעות רצון בסיסית, כל מעשיו בחיים באים לסלק את תחושת האין-חסר, הקדום שחש כשנפרד מאמו או דמות מטפלת אחרת. (לפי תורת לאקאן על רגל אחת). רוב האנשים פועלים בצורה אוטומטית. מרגישים חסר הולכים לסרט, מרגישים חסר, עושים מסיבה. מרגישים חסר עושים ילדים. מרגישים חסר מחפשים עבודה יותר טובה. רוב בעלי החיים לא מחפשים בצורה אובססיבית מה לעשות בכדי לא להרגיש את החסר הזה. להם אין כנראה חסר. למשל צאצאי דגים.אין להם דמות אם ואינם מחפשים שום דבר חוץ מאשר לחיות. ויש המון דוגמאות נוספות. מי שסובל מהחסר הזה, הוא אחד שהשביל בין החסר לביןהעשיה התקלקל. "הנורמלי" הוא הרגשת חסר.....עוברים דירה. כלומר תחושה עמומה של משהו לא בסדר שמתרגמת למעשה. בצורה כזאת לא חשים את החסר כל הזמן. יש אנשים שהתחושה של החסר, לא מביאה אותם למעשה....פה משהו סטה מהנתיב, שמפריע לנתיב הרגיל. מכיוון שאין עשייה לתחושת החסר. החסר מתחיל להצטבר כי אין לו מוצא, הוא יכול לגרום למחלות, לייאוש ולדיכאון. מטרת הכתיבה היא לפרק את הבלוק של הנתיב "הנורמלי" לחלקים בכדי להניע שוב את תחושת החסר לפעולה. לרוב האנשים שנתקעו יש בעיה עם העשייה.

 

[spectacular]

אני מרגישה חסר כל הזמן,

יזמתי המון עשיה,ושינויים בחיי, כל פעם שחשבתי שהנה מלאתי חסר, הסתבר לי שנוצר חסר יותר גדול או אחר, אין לי מנוח,ואין סיפוק ממש, יש סיפוקים קטנים, אבל אני מחפשת כל הזמן, ולא יודעת מה, נדמה לי שאני מוצאת,ומסתבר שלא, למרות ההישגים שהישגתי,והדרך שעברתי, כל הזמן אני מרגישה שאני רוצה להרוס את הכל ולהתחיל מהתחלה, או שאני רוצה לעשות דברים קיצוניים ,לעזוב, לברוח, יש לי מלא מחשבות על להיעלם פתאום,(לא מדובר על מוות) אז לפי מה שאת אומרת,זאת בעיה עם העשיה, ואני עושה המון,כל רגע -פרויקט חדש ומסתערת בהתלהבות, משיגה תוצאות,אפילו מסיימת בהצלחה, ובפנים נשארת תחושת ריקנות איומה, בימים האחרונים אני לא במיטבי, הכל נראה לי שחור, אולי אני סתם מגזימה, רציתי למחוק, אבל שולחת בכל זאת.