הכל זמני
היום הסתכלתי על הוריי בזמן שנתם, הם כבר לא צעירים. אמא - 60 ואבא - 58 . הם לא הביאו אותי בגיל צעיר, הם הביאו אותי שהם נשקו ל40. אני כיום בן 23.
אני מסתכל עליהם בשנתם, ומבין עד כמה הם יקרים לי מפז. עד כמה אני קשור אליהם ובוא בעת לא יכול שלא לחשוב על כך, שהם בגיל בעייתי. הגוף אט אט מתחיל לבגוד בהם.. בדיקות תקופתיות אצל הרופא, תרופות, כדורים, הגוף כואב פה ודלקת פרקים שם. הכל כך שונה מהתמונות הצעירות ומלאות החיים שלהם מהאלבומים המאובקים במרתף..
ואני מפחד. מפחד מהיום שאחרי. אחרי, לכתם.. אני מסתכל על הוריי ועל פניהם היפות, החמות האוהבות אותי ללא תנאים, ומבין עד כמה הכל זמני. יום אחד זה כבר לא יהייה . הוריי כבר לא יהיו לידי ואתעורר לבוקר שבו הכתף האוהבת והתומכת שליוותה אותי מרגע הלידה שלי בעולם הזה ולאורך כל הבגרות, כבר לא תהייה שם יותר. וזה פשוט מקפיא לי את הדם לחשוב על זה . איך אפשר להמשיך הלאה? לי אישית זה פשוט בלתי נתפס...
נכון זה החיים, אבל זה עצוב שזה החיים. אנחנו בעל החיים היחידי בכדו"א שקיבלנו מתנה נפלאה - מודעות עצמית ואינטלגנציה גבוהה. אנחנו בעל החיים היחידי שיוצר קשרים כה חזקים ומלאי אהבה למשפחתו, לחבריו, לחייו ומעל הכל - לעצמו. אנחנו בעל החיים היחדי בכוכב הזה שהמודעות והתודעה העצמית שלו כה גבוהה שהוא אף, מדבר אל עצמו. בעוד שאצל שאר בעלי חיים בכוכב הזה הצורך ההשרדותי הוא הרציונל, המודעות והתודעה העצמית לעצמם ולקיומם כלל לא קיימת ויש לזה יתרון, כי המוות הרבה פחות מפחיד אותם.
הכלבה שלי, בת 8. יש לה במקרה הטוב עוד שש שנים , כי קוללה בתוחלת חיים קצרה כמו שאר בני מינה. אך היא לא חושבת על כך, היא לא מודאגת מכך כי אינה מודעת לכך. אינה מסוגלת לחשוב ולהרהר. בשבילה כל יום הוא כמו אתמול, החיים הם דבר קבוע ואת המשמעות הקשה של סיומם היא כלל לא מסוגלת להבין. הכל כל כך פשוט וחסר דאגות.
אנחנו בני האדם קיבלנו מתנה אך גם קללה. קוללנו להגיע לרמת חיבור כה גבוהה אל החיים,אל עצמנו ואל יקירנו.. קוללנו בלהבין את המשמעות הקשה שהכל כה קצר וזמני ומחר ניפרד מהם, וגם מעצמנו , למוות. לחידלון אין סופי. יש לנו במקרה הטוב אם הכל ילך כשורה, 80 שנה טובות של חיים, כלפני לידתנו היו לנו 13.7 מיליארד שנים של מוות ואחרי לכתנו מהאדמה מחכה לנו אותו מוות ואיתו סוף התודעה, לנצח. לנצח.
אנשים יקרים,החיים חולפים להם במהירות והשגרה היומיומית גורמת לנו לקחת את החיים כמובן מאליו ולשכוח עד כמה הם יקרים ומדהימים. כל רגע ורגע מהם.
אל תשכחו לרגע איזה מתנה נפלאה קיבלתם. אל תשכחו לרגע את האנשים היקרים לכם. תמיד תשדלו לאהוב אותם ואתכם ולמצות איתם כל רגע, כי מחר במוקדם או מאוחר - הכל יסתיים.
היום הסתכלתי על הוריי בזמן שנתם, הם כבר לא צעירים. אמא - 60 ואבא - 58 . הם לא הביאו אותי בגיל צעיר, הם הביאו אותי שהם נשקו ל40. אני כיום בן 23.
אני מסתכל עליהם בשנתם, ומבין עד כמה הם יקרים לי מפז. עד כמה אני קשור אליהם ובוא בעת לא יכול שלא לחשוב על כך, שהם בגיל בעייתי. הגוף אט אט מתחיל לבגוד בהם.. בדיקות תקופתיות אצל הרופא, תרופות, כדורים, הגוף כואב פה ודלקת פרקים שם. הכל כך שונה מהתמונות הצעירות ומלאות החיים שלהם מהאלבומים המאובקים במרתף..
ואני מפחד. מפחד מהיום שאחרי. אחרי, לכתם.. אני מסתכל על הוריי ועל פניהם היפות, החמות האוהבות אותי ללא תנאים, ומבין עד כמה הכל זמני. יום אחד זה כבר לא יהייה . הוריי כבר לא יהיו לידי ואתעורר לבוקר שבו הכתף האוהבת והתומכת שליוותה אותי מרגע הלידה שלי בעולם הזה ולאורך כל הבגרות, כבר לא תהייה שם יותר. וזה פשוט מקפיא לי את הדם לחשוב על זה . איך אפשר להמשיך הלאה? לי אישית זה פשוט בלתי נתפס...
נכון זה החיים, אבל זה עצוב שזה החיים. אנחנו בעל החיים היחידי בכדו"א שקיבלנו מתנה נפלאה - מודעות עצמית ואינטלגנציה גבוהה. אנחנו בעל החיים היחידי שיוצר קשרים כה חזקים ומלאי אהבה למשפחתו, לחבריו, לחייו ומעל הכל - לעצמו. אנחנו בעל החיים היחדי בכוכב הזה שהמודעות והתודעה העצמית שלו כה גבוהה שהוא אף, מדבר אל עצמו. בעוד שאצל שאר בעלי חיים בכוכב הזה הצורך ההשרדותי הוא הרציונל, המודעות והתודעה העצמית לעצמם ולקיומם כלל לא קיימת ויש לזה יתרון, כי המוות הרבה פחות מפחיד אותם.
הכלבה שלי, בת 8. יש לה במקרה הטוב עוד שש שנים , כי קוללה בתוחלת חיים קצרה כמו שאר בני מינה. אך היא לא חושבת על כך, היא לא מודאגת מכך כי אינה מודעת לכך. אינה מסוגלת לחשוב ולהרהר. בשבילה כל יום הוא כמו אתמול, החיים הם דבר קבוע ואת המשמעות הקשה של סיומם היא כלל לא מסוגלת להבין. הכל כל כך פשוט וחסר דאגות.
אנחנו בני האדם קיבלנו מתנה אך גם קללה. קוללנו להגיע לרמת חיבור כה גבוהה אל החיים,אל עצמנו ואל יקירנו.. קוללנו בלהבין את המשמעות הקשה שהכל כה קצר וזמני ומחר ניפרד מהם, וגם מעצמנו , למוות. לחידלון אין סופי. יש לנו במקרה הטוב אם הכל ילך כשורה, 80 שנה טובות של חיים, כלפני לידתנו היו לנו 13.7 מיליארד שנים של מוות ואחרי לכתנו מהאדמה מחכה לנו אותו מוות ואיתו סוף התודעה, לנצח. לנצח.
אנשים יקרים,החיים חולפים להם במהירות והשגרה היומיומית גורמת לנו לקחת את החיים כמובן מאליו ולשכוח עד כמה הם יקרים ומדהימים. כל רגע ורגע מהם.
אל תשכחו לרגע איזה מתנה נפלאה קיבלתם. אל תשכחו לרגע את האנשים היקרים לכם. תמיד תשדלו לאהוב אותם ואתכם ולמצות איתם כל רגע, כי מחר במוקדם או מאוחר - הכל יסתיים.
. 
