הכל זמני

[Tsachi6]

לא נפגעתי , פשוט לא מבין

איך אפשר לומר שהמוות הוא דבר נפלא. באמת שזה פעם ראשונה שאני שומע אדם אומר את זה.
את רוצה להגיד לי שחלילה תאבדי את אחד מהאנשים היקרים לך חלילה ביום מין הימים, עדיין תחזיקי בדעה הזאת ?

 

[Tsachi6]

חבל שאין אפשרות לערוך הודעות כאן באתר

רשמתי לך פעמיים אותה מילה בשורה האחרונה.

 

[לימון לימון]

אולי קצת הגזמתי עם התיאורים...

מה שניסיתי לומר הוא שכדאי בשלב כלשהו להפסיק לפחד ולברוח מהמוות ולנסות לקבל אותו ולהשלים איתו, כי זה חלק בלתי נפרד מההוויה ואין בזה כל רע.

 

[תפו ופוזה]

ריגשת

מרגישה בדיוק כך!

 

[הלוחשת לתינוקות 27]

בהחלט נכון,ועצוב....

אני עדיין לא איבדתי אף בן אדם קרוב, אבל איבדתי כלבים וזה לא פחות כואב...
החיים קצרים כל כך וצריך לנצל כל דקה מהם,רק חבל שאני אחת שלא יודעת איך מנצלים את החיים.

ההורים של אמא שלי נפטרו שאמא שלי הייתה ממש ממש צעירה, בגיל ההתבגרות שלה היא כבר הייתה יתומה,בגיל 23 היא כבר הייתה אמא לשניים,לי ולאחי.
לפני כמה חודשים אמא שלי אמרה לי משפט, שדי עשה לי צביטה בלב! אבל היא אמרה את זה בשביל להעיר אותי,ולגרום לי להבין את המציאות שבה אני חיה.

היא אמרה לי משהו כמו, אני לא יודעת איך תסתדרי שאני לא יהיה פה...

כמה שזה נשמע עצוב,ואיך אמא יכולה להגיד דבר כזה לבת שלה,מצד שני אני די מסכימה איתה.

למרות שאני אוטוטו בת 30 (כן אני מעגלת) אני מאוד תלותית,וכשאני במצבים קשים בחיי אני לא יודעת לצאת מהם לבד,ותמיד איך שהוא ההורים שלי נחלצים לעזרתי.
אבל,עד מתי?!

 

[rotemikmik]

הגעתי מהראשי...חייבת להגיב..

אני כבר הרבה מעל גיל עשרים אבל בכל זאת הרגשתי צורך להגיב.

איבדתי את שני הוריי בנסיבות מפתיעות לפני 8 שנים (בהפרש של 3 חודשים!) בהיותי בתחילת שנות ה-30 לחיי.
שניהם היו בריאם לחלוטין וצעירים, אמא בת 52, אבא בן 54
הנסיבות בהן נפטרו - אמא נהרגה בתאונת דרכים, אבא נפטר מארוע מוחי.
הרגשנו, אני ואחיי שהעולם מתמוטט.

אין ספק שזוהי "חוויה" שכולנו היינו שמחים לדחות אותה והלוואי ואפשר היה בכלל לא להתמודד איתה.
הרגשנו שכל עולמינו נחרב, שאין מפה לאן להמשיך ללכת, שאין טעם לחיים...

מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת, גרמת לי לבכות על הבוקר ולהזכר בהם.
וזה לא שלא זוכרים כל יום אבל איך שהוא, החיים כ"כ חזקים מהכל...
חוזרים לעבוד...מתחתנים...מולידים ילדים...קונים בית...חוגגים ימי הולדת...
אבל החלל הזה, הבור העמוק שנפער, המחסור בכל ארוע עצוב או משמח מורגש ומוקצן עוד יותר.

השיחה האחרונה עם אימי היתה במוצ"ש, היא היתה עם חברים ולא יכולנו לדבר, היה המון רעש, קבענו לדבר "מחר בבוקר"...
"מחר בבוקר" כבר לא היה עם מי לדבר

מפגש קטלני בינה לבין נהג שנסע במהירות מפרזת קטע את חייה

השיחות שהוצאתי אליה למחרת בבוקר כבר לא נענו...לא היה מי שידבר איתי במעבר לקו...
ה"מחר" כבר קיבל משמעות אחרת לגמרי...
ה"מחר" מאוד לא ברור, מאוד לא מובן מאליו...

מצטרפת לכותב ומודה שהיום (בעצם כבר 8 שנים) אני פועלת ממקום אחר לגמרי -
לא חוסכת בתשבוחות, מביעה את רגשותיי כלפי כל מי שאני מרגישה צורך,
לא שומרת דברים בבטן, לא מבטיחה ש "ניפגש מחר"
לא חוסכת חיבוקים, נשיקות, מגע ממי שאני אוהבת,
חייה את חיי במודעות ובידיעה מתמדת שהחיים שלי ושל יקיריי הם ממש לא דבר מובן מאליו!

שרק נדע להעריך את כל מה שיש לנו
שנודה על החיים האלה שניתנו לנו במתנה כ"כ גדולה.
שנדע רק שמחות!

 

[חברה50]

מרגשת מאוד..

וצודקת עד מאוד...

 

[Tripon1]

ריגשת לגמרי

 

[דינדש]

וואו. עצוב אבל מרגש!

השינוי שזה הביא בך הוא מבורך... כמובן שחבל שאלו הנסיבות

 

[Tsachi6]

מצטער לשמוע

ממש מתנצל שגרמתי לך לבכות, גם ככה קשה לך מספיק עם האובדן. בזמן כתיבת ההודעה לא חשבתי על אנשים שאיבדו את קרוביהם ועלולים לקרוא את ההודעה הזו, באמת מתנצל.
פשוט לא הוגן לאבד שני הורים אחד אחרי השני ועוד שהם היו יחסית בגיל צעיר. אין לי מילים לומר שיוכלו לעזור למלא את החלל.. אני רק רוצה לומר לך, שאני מצדיע לך על תעצומות הנפש שלך ועל זה שנתת לחיים לנצח. החיים חזקים מהכל ואת בהחלט נותנת פה השראה להרבה אנשים כולל אותי.

 

[לפרוש כנפיים ולעוף]

ריגשת אותי כל כך

"ה"מחר" מאוד לא ברור, מאוד לא מובן מאליו..."

כל כך ריגשת אותי ואת כל כך צודקת.. משתדלת גם אני ואשתדל עוד.. לא לחסוך בתשבוחות.. לא להבטיח ש"מחר".. לפעמים אולי חוטאת וחוסכת ולוקחת כמובן מאליו, כל כך משתדלת שלא אבל מתוך השגרה לפעמים אנחנו שוכחים וזה נורא.. כל כך עצוב ומרגש מה שסיפרת.. ומדהים השינוי שעשית והתובנות.. ומדהימה גם את..

תודה..

נתת לי משהו לחשוב עליו, אפשר לומר..

 

[goldy]

חכה ללוויה הראשונה

אם אתה מסוגל לעבוד לפרנסתך, ואתה מסוגל להחזיק דירה משלך, ויש לך זוגיות תומכת וקבועה (יתרון משמעותי

) אז אתה תהיה בסדר.
מה שכן אחרי שתראה אותם נקברים תאלץ להתמודד עם ההרגשה של ה"לבד" (ולא רק עם המחשבה על כך).

תמליץ להם לעשות ספורט / צא איתם לטיולים ארוכים *ברגל*.

 

[מוטי קפלן]

רן , ריגשת אותי, כתיבה יפה וכנה

 

[ivgy1980]

היה חסר לנו הדיכאון של הבוקר...

 

[lee05]

פעם ראשונה

שבאמת הרגשתי את זה היה בקיץ כשביקרתי את אבא שגר בחו"ל.
אני והוא אף פעם לא היינו ממש קרובים וביקור הזה קירב בינינו משמעותית, פתאום הבנתי שכשאני עומדת לידו אני שומעת תקתוקים מהחזה שלו (עקב ניתוח לב שהוא עבר), רואה אותו לוקח כדורים על בסיס יומיומי, לאריתמיה וכל מני דברים ופתאום נתקפתי חרדה,
הוא מזדקן, הורים שלי מזקדנים. גם אמא למרות שיאמר לזכותה שהיא עדיין פעילה ספורטיבית, נראת הרבה יותר צעירה לגילה אבל נהית יותר היפוכונדרית.
יכול להיות שזה המרחק הזה שאני בלחץ שיום אחד אקבל טלפון שחס וחלילה קרה לו משהו ועד שאגיע לשם לא אספיק

...
מוזר, כשאחי עבר תקופה קשה שכמעט איבדתי אותו לא הרגשתי כך.

אולי כי הייתי צעירה יותר אולי כי לא באמת הפנמתי..

וואי חפירות על הבוקר..

בוקר אור לכולם..

 

[Luli Who]

אתה צודק. לצערי רק אתמול קיבלתי לזה תזכורת...

אבל זו בעיני רק סיבה נוספת לוודא שאנחנו ממצים את עצמנו. וחיים חיים טובים, שמחים ושלמים.... כי מי יודע אם נהיה פה מחר או האנשים שאנחנו אוהבים ?

צריך לנצל כל רגע ולא לבזבז את הזמן שלנו עם דברים מיותרים .

 

[חברה50]

מרגש מאוד...

לא יכולה שלא להזדהות עם הכתוב...ולהצטמרר גם יחד...אני קרובה ל50(לא יאומן)

בנות גדולות ובן בן 11 ששואל המון שאלות...ומה אם יקרה לכם משהו? מי יטפל בי? וכשאתבגר...אהיה לבד?

ואם הבנות לא יגורו בקרבתי...אהיה לבד שוב? ואתם עד מתי תהיו כאן איתי...

שאלות קשות ומצמררות...שכן אפילו התחילו לעלות בי חששות..

עושים ילדים מאהבה...לא תמיד חושבים על כל ההשלכות...

המון אהבה,ביחד..הוקרה והערכה..כלים להתמודדות והרבה תפילות שלא יגמר...

 

[שירי מרכוס]

מרגישה בדיוק כמוך

 

[Columbina]

אתה צודק,

זה מפחיד וכואב ומי שאומר שזה חלק מאיך שהעולם עובד ושזה עובר לא יודע על מה הוא מדבר.

 

[שילה1]

רן יקר-אני אחת מאמהות אלו.....מעבר לכל ש

חממת לי את הלב,שברור לי כי הוריך זכו,הרשה לי להסביר לך דבר מה.
ה60 של היום זה ממש כמו הארבעים של פעם.האמן לי!
אני רואה סביבי בני 80 ואף יותר,שחיים עד היום חיים מלאים בתוכן,מאושרים ופעילים.על כן-הסר חשש מלבך.
אם אכן תשמור ותדאג להוריך,שיבדקו בזמן,יתחסנו בזמן,יקחו את התרופות כנדרש(ואם לא זקוקים להן-שפר עליהם מזלם!),יעסקו בספורט,
יחיו בשקט ושלווה ללא מריבות ו"עצבים",יפתחו תחביבים ויגשימו חלומות-הרי שתזכה לראותם נהנים עם ה.....נינים!
אכן-החיים חולפים מהר,וממרום שנותיי מאחלת לכל ההורים בן כמוך,ולהוריך-בריאות אריכות ימים והמון עושר.
מזמינה אותך לפורום 50+ ,כדי שתקרא,תפנים,תאמין,ובעיקר-תרגע!