"הם מפחדים" של צביה גרינפילד
הדברים הבאים מתייחסים לעזיבתם של יהודים רבים את הדת בתקופת תנועת ההשכלה באירופה שלפני 200 שנה, רק לפני כן אזכיר שהכותבת עצמה היא אישה דתיה המשתייכת על המגזר החרדי (לפחות עד שהספר ראה אור...) : הנטישה הכועסת היתה אפוא במידה רבה תוצאה של כשל מנהיגותי הרה-אסון. תוצאותיה היו ארוכות טווח. בעוד רובם של הנוטשים מקימים את התנועה הציונית ומייסדים בסופו של דבר את מדינת ישראל כפרוייקט יהודי-חילוני, השואב חלק גדול מהשראתו הרוחנית דווקא ממקורות לא-יהודיים, נעשתה המסורת היהודית עצמה מוגבלת, מכנית ולא סובלנית, וההמונים שנשארו נאמנים לה נעשו חשדנים ועוינים כלפי עולם הערכים המודרני וכלפי הדמוקרטיה עצמה. יתירה מזו, כשל המנהיגות האורתודוקסי פגע במטרה החשובה ביותר ליסודות האורתודוקסיים עצמם: באיכות הרוחנית העמוקה של העם היהודי. מפני שההנהגה האורתודוקסית מנעה בירור עממי מקיף ורציני בערכי היסוד החשובים ביותר של העידן המודרני, רבים מאותם יהודים ממורמרים שנטשו את המסורת הסתפקו באימוץ חיצוני של אורח חיים חילוני, ולא הפנימו את משמעותם העמוקה של הרבדים הרוחניים בוויכוח התרבותי הגדול. האורתודוקסיה הדתית עצמה נכנסה לסחרור הרסני, שהותיר אותה דומה יותר לשבטים נידחים בפולינזיה או בדרום-אמריקה מאשר לאבותיה מתקופת התנאים או בעלי התוספות. מן הניסיון הגדול שעוד העסיק את התנועה החסידית באירופה במאה השמונה-עשרה לתת תשובות דיאלוגיות לשאלות רוחניות בעלות אופי קיומי, נסוגה מרביתה המכרעת של האורתודוקסיה הדתית לעיסוק קטנוני ופרטני מאין כמוהו במנהגים ובהתנהגויות, במסורות ובכללים, בטקסים ובקודים פנימיים שהיו לשוליים יותר ויותר וחסרי דחיפות קיומית. שיעור גודלו של גביע היין עליו מקדשים בשבת או השאלה האם ראוי ללבוש בשבת נעליים עם שרוכים – שמא ניכשל בשריכתם; ההימנעות הקפדנית מאכילת כרובית מחשש לרמשים קטנים או ההתנגדות האוטומטית לתיאוריות מדעיות פופולריות – אלה ודומיהם הפכו להיות לב ליבה של המחויבות התרבותית היהודית בגרסתה החרדית. ממסגרת תרבות שבה מתייחדים בני קבוצה באמונותיהם ובהכרותיהם המוסריות והפילוסופיות הפנימיות, עברה היהדות האורתודוקסית לזיהוי ההשתיכות הקבוצתית בעיקר על פי סימני זיהוי חיצוניים וקונפורמיים דוגמת לבוש, מנהגים, מאכלים ופתגמים. בעם של מהגרים ופליטים מפוזר, רב-תרבותי ורב-לשוני כמו העם היהודי, יש לשאלת הזיהוי ההדדי משמעות ממשית חשובה. שמירה על ערכי יסוד כחסד, צניעות ומסירות נפש או הערגה לציון והאמונה בביאת המשיח יכלו ליצור זיקה מיידית ועמוקה של זיהוי הדדי בין יהודים הבאים מגליציה או מלוב, לבין יהודים הבאים מאלזס או מתימן – אחת היא מראם, לשונם ולבושם. אלא שכתוצאה ממעברה של האורתודוקסיה החרדית האשכנזית להדגשת יתר של היבטי זהוי טקסיים וחיצוניים בלבד, נבעה פער חיצוני ומנטלי שקשה לגשר עליו בין שלומי אמוני ישראל לבין האורתודוקסיה האשכנזית לאחיהם הספרדים, ובעיקר למתנגדיהם החילונים. מאחר שאין החילונים לובשים את סימני הזיהוי החיצוניים שהתקדשו באורתודוקסיה האשכנזית, מתקשים אחיהם החרדים לזהותם כיהודים בכלל, בלי קשר לאידיאות הפנימיות או להכרות התרבותיות היהודיות המעסיקות אותם. גם בני האורתודוקסיה המודרנית החובשים כיפה סרוגה ונועלים סנדלים נתפסים כזרים בעיני החרדים, ויהדותם מסופקת אף שהם מתפללים שלוש פעמים ביום ומשתדלים להקפיד על קלה כחמורה. בקרב החברה החרדית עצמה משגשגת לעומת זאת תעשיית הסימנים ותווי הזיהוי החיצוניים עד לרמה שהיתה בוודאי יכולה לעורר השתוממות גם אצל בני הזולו. ועל כגון דא יאמר: וועט אעה וומען!
הדברים הבאים מתייחסים לעזיבתם של יהודים רבים את הדת בתקופת תנועת ההשכלה באירופה שלפני 200 שנה, רק לפני כן אזכיר שהכותבת עצמה היא אישה דתיה המשתייכת על המגזר החרדי (לפחות עד שהספר ראה אור...) : הנטישה הכועסת היתה אפוא במידה רבה תוצאה של כשל מנהיגותי הרה-אסון. תוצאותיה היו ארוכות טווח. בעוד רובם של הנוטשים מקימים את התנועה הציונית ומייסדים בסופו של דבר את מדינת ישראל כפרוייקט יהודי-חילוני, השואב חלק גדול מהשראתו הרוחנית דווקא ממקורות לא-יהודיים, נעשתה המסורת היהודית עצמה מוגבלת, מכנית ולא סובלנית, וההמונים שנשארו נאמנים לה נעשו חשדנים ועוינים כלפי עולם הערכים המודרני וכלפי הדמוקרטיה עצמה. יתירה מזו, כשל המנהיגות האורתודוקסי פגע במטרה החשובה ביותר ליסודות האורתודוקסיים עצמם: באיכות הרוחנית העמוקה של העם היהודי. מפני שההנהגה האורתודוקסית מנעה בירור עממי מקיף ורציני בערכי היסוד החשובים ביותר של העידן המודרני, רבים מאותם יהודים ממורמרים שנטשו את המסורת הסתפקו באימוץ חיצוני של אורח חיים חילוני, ולא הפנימו את משמעותם העמוקה של הרבדים הרוחניים בוויכוח התרבותי הגדול. האורתודוקסיה הדתית עצמה נכנסה לסחרור הרסני, שהותיר אותה דומה יותר לשבטים נידחים בפולינזיה או בדרום-אמריקה מאשר לאבותיה מתקופת התנאים או בעלי התוספות. מן הניסיון הגדול שעוד העסיק את התנועה החסידית באירופה במאה השמונה-עשרה לתת תשובות דיאלוגיות לשאלות רוחניות בעלות אופי קיומי, נסוגה מרביתה המכרעת של האורתודוקסיה הדתית לעיסוק קטנוני ופרטני מאין כמוהו במנהגים ובהתנהגויות, במסורות ובכללים, בטקסים ובקודים פנימיים שהיו לשוליים יותר ויותר וחסרי דחיפות קיומית. שיעור גודלו של גביע היין עליו מקדשים בשבת או השאלה האם ראוי ללבוש בשבת נעליים עם שרוכים – שמא ניכשל בשריכתם; ההימנעות הקפדנית מאכילת כרובית מחשש לרמשים קטנים או ההתנגדות האוטומטית לתיאוריות מדעיות פופולריות – אלה ודומיהם הפכו להיות לב ליבה של המחויבות התרבותית היהודית בגרסתה החרדית. ממסגרת תרבות שבה מתייחדים בני קבוצה באמונותיהם ובהכרותיהם המוסריות והפילוסופיות הפנימיות, עברה היהדות האורתודוקסית לזיהוי ההשתיכות הקבוצתית בעיקר על פי סימני זיהוי חיצוניים וקונפורמיים דוגמת לבוש, מנהגים, מאכלים ופתגמים. בעם של מהגרים ופליטים מפוזר, רב-תרבותי ורב-לשוני כמו העם היהודי, יש לשאלת הזיהוי ההדדי משמעות ממשית חשובה. שמירה על ערכי יסוד כחסד, צניעות ומסירות נפש או הערגה לציון והאמונה בביאת המשיח יכלו ליצור זיקה מיידית ועמוקה של זיהוי הדדי בין יהודים הבאים מגליציה או מלוב, לבין יהודים הבאים מאלזס או מתימן – אחת היא מראם, לשונם ולבושם. אלא שכתוצאה ממעברה של האורתודוקסיה החרדית האשכנזית להדגשת יתר של היבטי זהוי טקסיים וחיצוניים בלבד, נבעה פער חיצוני ומנטלי שקשה לגשר עליו בין שלומי אמוני ישראל לבין האורתודוקסיה האשכנזית לאחיהם הספרדים, ובעיקר למתנגדיהם החילונים. מאחר שאין החילונים לובשים את סימני הזיהוי החיצוניים שהתקדשו באורתודוקסיה האשכנזית, מתקשים אחיהם החרדים לזהותם כיהודים בכלל, בלי קשר לאידיאות הפנימיות או להכרות התרבותיות היהודיות המעסיקות אותם. גם בני האורתודוקסיה המודרנית החובשים כיפה סרוגה ונועלים סנדלים נתפסים כזרים בעיני החרדים, ויהדותם מסופקת אף שהם מתפללים שלוש פעמים ביום ומשתדלים להקפיד על קלה כחמורה. בקרב החברה החרדית עצמה משגשגת לעומת זאת תעשיית הסימנים ותווי הזיהוי החיצוניים עד לרמה שהיתה בוודאי יכולה לעורר השתוממות גם אצל בני הזולו. ועל כגון דא יאמר: וועט אעה וומען!