המדריך להורים המתגרשים + תוכנית הורות

גיא רוה

New member
המדריך להורים המתגרשים + תוכנית הורות

שלום רב,

מצורפת תוכנית הורות מטעם עמותת "הורות משותפת=טובת הילד" מעודכנת לאוקטובר 2012.

לאחר שנים של פעילות, של עזרה למאות הורים שפנו אלינו לייעוץ והדרכה, החלטנו לתעל מידע זה, להכין תוכנית הורות, ולהנחיל את הידע שצברנו לדורות הגרושים הבאים, למען הילדים של כולנו.

לטעמנו רצוי שאנשי מקצוע בתחום ישתמשו בתוכנית הורות שכזאת על מנת ללמוד מההורים מהם הצרכים, הרצונות והיכולות של כל אחד מהם.

תוכנית הורות היא החלק המעשי, ההתנהלותי, היום-יומי בהסכם הפרידה של ההורים. במסמך יופיעו בפרטי פרטים תנאי חלוקת האחריות ההורית. חלוקת זמני השהות, חינוך, בריאות, הסעות ילדים, אזור המגורים, מי נשאר עם הילד בזמן מחלה, סכום ואופן תשלום המזונות וכו'. ככל שהתוכנית יותר מפורטת ויותר "סגורה" – יהיה פחות מקום לחיכוכים בעתיד.

ועדת שניט ממליצה, כי בעת פרידה, תהיה חובת מילוי "תוכנית הורות":

"יש לעודד את ההורים להגיע להידברות ולכתיבת הסכם הורות באופן עצמאי בין אם בסיוע טפסים מובנים, כפי שהוכנו במסגרת עבודת הוועדה, ובין אם בסיוע של גורמים מקצועיים, כגון מומחים מיחידות הסיוע של בתי המשפט, מגשרים, מטפלים מקצועיים או מתאמי הורות".

הסברים מורחבים על הנושאים השונים המופיעים בתוכנית ההורות ניתן לקרוא ב- "המדריך להורים המתגרשים" הנמצא באתר העמותה.

ההורים יכולים להגיש את התוכנית החתומה המוגשת על ידם לאישור בית המשפט כדי לתת לה תוקף של פסק דין. חשוב לציין כי בית המשפט אינו מפתח את התוכנית ואינו משכלל אותה עבור הצדדים אלא מסתפק בבדיקה כי ההורים אכן מבינים את המוסכם בתוכנית, וכי הם מאשרים בפניו כי חתמו עליה מרצון חופשי. עם זאת עשוי בית המשפט לסרב לאשר הסכם אם נראה לו כי הוא נוגד את טובת הילדים.

בברכה,

גיא רוה

עמותת "הורות משותפת - טובת הילד".

http://shared-parenting.co.il/
 

TatyBar

New member


זו לא טובת הילד שהוא מחפש.
זה טובת האבא, רעת האמא, ועל חשבון הילד.
 

מרוניה

New member
מצד שני, יש לי תחושה שזאת מטרה נהדרת

(המטרה של גיא רווה), לשנות את מבנה הגירושים בארץ ולהבהיר להורים שמעל הכול עומדת טובת הילד ולא המלחמות ביניהם.
אני גם שמחה לראות שגיא זנח (כך נדמה לי) את העמדה הקיצונית של "מלחמת הגברים" לטובת גישה שרואה את ההורים והילד כמטרה משותפת, ולא כצדדים במלחמה.
אבל אני מודה שמעולם לא התעמקתי מאוד בדברים האלה (שלא נוגעים לי ישירות) ולכן ייתכן שאני טועה.
 

TatyBar

New member
ברור שכולנו רוצים את טובת הילד.

אבל אצלו יש אג׳נדה ברורה וקיצונית שרק הורות משותפת היא הדבר הנכון.
וזה לא תמיד ככה.
הוא נלחם נגד נשים רעות ומעביר את המשקל לכיוון הגברים האומללים והמסכנים.
בדרך, הוא לא עצר בקו האמצע של טובת הילד.
ולא עצר במקרים בהם הנשים לא רעות והגברים לא מסכנים.
המשיך לקיצוניות הנגדית.
אין לזה כלום עם טובת הילד.
יש לזה הרבה, עם נסיון (כנראה) לאזן בין זכויות אמא לזכויות אבא.
אבל האיזון הזה בין אמא לאבא, לא קשור לטובת הילד. הוא קשור לאמא ואבא.
את הילד הוא שם במשוואה. יופי. אבל בין לרשום שזה קשור, לבין להראות שיש באמת קשר, יש מרחק עצום והבדל, עליו הוא לא הצליח לגשר.
היו פה בעבר המון טיעונים וההתדיינויות איתו.
הביאו לו בלי סוף מחקרים על טובת הילד ועל מדינות בהן ניסו את מה שהוא חושב שנכון (בלי שיהיו לו יותר כישורים משיש לך, כדי לדעת אם זה באמת נכון.. סתם אבא רגיל, לא אישמקצוע שחקר כמו שצריך), והוא לא הצליח להביא שום טיעון להפריך את המחקרים העצומים שעשו, והראו שמה שהוא מטיף אליו, הוא ממש לא טובת הילד.
הוא דמגוג בלי בסיס.
והוא קיצוני.
והסיפור האישי שלו הוביל אותו להיות שונא אמהות בכללי.
אז להרבה מאיתנו, ששמעו אותו בעבר בלי סוף, נשבר לשמוע דמגוגיה בגרוש, פסיכולגיה מומצאת, ושנאת נשים באמתלה של טובת הילד.
 

מרוניה

New member
טוב, אני מבינה שהוא עבר תלאות קשות בגירושיו,

ואני בהחלט מבינה את הטינה העמוקה (ההתחלתית) שהיתה לו כלפי המערכת, שבהחלט לא מתייחסת בהגינות לגברים (לדעתי, כמובן). אני רוצה לקוות שהוא התמתן במשך השנים והבין שהשנאה היא לא דרך טובה. ולגבי הורות משותפת - לדעתי, אם האב והאם רוצים לגדל את הילד באותה מידה, זאת בהחלט זכותו של האב בדיוק כפי שזאת זכותה של האם. בעיני, עדיף שאנשים ידונו בזה לפני נישואיהם ולפני שהם מביאים ילדים לעולם. זה נושא קצת יותר מדי מהותי בשביל להשאיר את זה ל"אחרי".
בכל מקרה, לפחות בהודעה הזאת שהוא פרסם עכשיו אני לא מוצאת שום פגם, אלא רק רוח טובה ודברים נכוחים. אז אולי כדאי לתת צ'אנס.
 

TatyBar

New member
אז לא הבנת

אם האב והאם רוצים יחד, אמרת, זו זכותם.
אבל אני אומרת, מה קשור זכותם?
הם, לא העיקר פה.
בואי נבדוק אולי מה טוב לילד??
לילד הספציפי שלהם? בנסיבות המיוחדות והספציפיות של החיים שלהם ושל מה שכל אחד יכול לעשות כשנפרדים?
לצאת מנקודת הנחה שהורות משותפת היא תמיד טובת הילד, זו שטות. ודווקא יש המון מחקרים להוכיח את זה.
לא רוצה חזקת הגיל הרך? לא צריך.
אבל בואו נבדוק איך היו החיים לפני הפרידה, איך צפויים להיות החיים אחרי הפרידה, מה כל אחדיכול לעשות במסגרת יכולותיו או מגבלותיו, מה המאפיינים האישיותיים של כולם ויכולת ההתמודדות של הילד, ונחליט.
אבל להניח מראש? זה כמו שאת עשית. זה מתייחס לזכויות המבוגרים.
לא לטובת הילד.
 

מרוניה

New member
נכון, אבל את יודעת ש"טובת הילד" זה דבר מורכב.

ובהכרח כל אדם יראה את "טובת הילד" בצורה אחרת. אין פה זווית ראייה אובייקטיבית מדעית אחת ויחידה. ולכן אני חושבת שכאשר זוג מתגרש, מובן שהם צריכים לחשוב על הילד שלהם, אבל לאף אחד משניהם אין מונופול על הידיעה מה טוב לילד, ובהיעדר הוכחה ברורה לכך שהילד לא צריך להיות עם אחד ההורים (התעללות, הזנחה וכדומה), אין סיבה מוצקה להניח שהורות משותפת לא תהיה טובה לו. ושום מחקר לא ישכנע אותי שזה פסול מראש. ולכן, בעיני, ברגע ששני ההורים מעוניינים בכך ומסוגלים לכך, הורות משותפת אכן צריכה להיות ברירת המחדל. וכשיש הורות משותפת ושני בני הזוג עובדים, אין שום סיבה בעולם, לדעתי, שהגבר ישלם מזונות. אכן, צריך לבדוק כל מקרה לגופו, אבל גם כאן, ברירת המחדל צריכה להיות, בעיני, שכאשר שני בני הזוג עובדים ומשתכרים, כל אחד יממן את ההורות שלו (ולא כמו היום, שברירת המחדל שונה לגמרי).
 
את מדברת על עולם אידאלי

בו גברים ונשים מרוויחים משכורת דומה.

קחי מצב (שממש לא נדיר) שבו האשה שני בני הזוג מקבלים החלטה משותפת שאחד מצמצם שעות עבודה (וכתוצאה מכך אפשרויות של פיתוח קריירה) ומתמקד בבית, בעוד השני משקיע את רוב זמנו בעבודה ובפיתוח הקריירה. כך קורה שכשהם מתגרשים אחרי 15 שנות נישואים, צד אחד מרוויח פי 4 מהשני.
במצב כזה, בהנחה שהצד שהשקיע יותר בבית יזרוק את כל כולו לתוך פיתוח הקריירה שהוזנחה, ומאידך הצד שהשקיע פחות בבית ייקח על עצמו אחריות שווה על ילדיו (ובכך ישחרר את ההורה השני לפתח את הקריירה שלו וגם להגדיל משמעותית את הכנסתו) - גם אז לצד האחד יש פיגור עצום בפיתוח הקריירה וברמת ההכנסה לעומת ההורה השני.

ואת עוד רוצה לבטל את תשלום המזונות???
 

מרוניה

New member
אכן, כל מקרה לגופו. אני מדברת על ברירת המחדל.

יש לי ידיד שהתגרש, והם החליטו על הורות משותפת, ובכל זאת, על-פי החוק, הוא היה צריך לשלם מזונות. למרבה המזל הם הגיעו להסכמה שהוא ישלם רק 500 ש"ח בחודש (לא יודעת את הפרטים, איך הגיעו לסכום הזה), אבל מגוחך בעיני שבכלל צריך להיות דיון בעניין, כששני בני הזוג מרוויחים יפה. יתרה מזאת, במקרה שלהם - היא הרוויחה יותר ממנו, ורוב השנים הוא גידל את הילדים... נו, אז מה יש להגיד על זה? איזו מין ברירת מחדל זאת.

ומכיוון שהעולם הולך ומשתנה בלי הרף, אני מאוד מאוד ממליצה, קודם כול, שאף אחד מבני הזוג לא יזניח את ההתקדמות המקצועית שלו. ואם באמת מסכימים שאחד ההורים מצמצם את עיסוקו המקצועי לטובת גידול הילדים - באמת צריכה להיות חשיבה מה קורה כאשר נפרדים. אבל זה נכון לשני הצדדים - גם אם הגבר הוא זה שמגדל את הילדים. נכון שכרגע זה מצב הרבה יותר נדיר, אבל אני צופה שיהיו יותר ויותר מקרים כאלה. כבר היום אני מכירה שני גברים בדור שלי שעשו את זה, ולפיכך, אין לי ספק שבדורות הבאים זה רק ילך ויתרבה (שלפעמים האב יקטין את משרתו כדי לגדל את הילדים).
 

מרוניה

New member
אגב, במקרה הזה שאת מתארת,

רוב הסיכויים גם שהאב לא יהיה בנוי למשמורת משותפת בגלל האופי התובעני של עבודתו, וייתכן בהחלט שלזוג כזה לא יתאים בכלל משמורת משותפת, ואז ברור שהאב צריך לשלם מזונות כדי שהאם תוכל להמשיך לגדל את הילדים. אבל כאמור, אני מדברת כרגע על ברירת המחדל.
 

TatyBar

New member
זה לא רק זה.

אין לי בעיה עם משמורת משותפת לכשעצמה.
אני חושבת שהילד רק מרוויח את שני ההורים שלו.
הבעיה היא לא רק בשכר, שנכון להיום, בד"כ, גבוה יותר אצל הגברים.

(ואני אומרת את זה ממקום של חד הורית - כבר לא, אבל אז - שעבדה במשרה מלאה בחברה בינלאומית ענקי וקיבלה משכורת גבוהה מאוד - אז זה לא ממקום של נסיון אישי אלא מהיכרות בשטח של העולם ה"אמיתי"...)

בד"כ נשים מרוויחות פחות.
אבל נניח ולא - אז סבבה, אין סיבה שצד אחד ישלם לשני.

אבל לא זו הנקודה.
הנקודה היא שבעיני - צריך בשלב ראשון - להמשיך את אותו סדר יום וקו חיים שהיה לילד, לפני הגירושין.
אם האמא לא עבדה בערבים, והאבא היה חוזר כל יום בתשע בערב, והאמא היתה זו שהיתה עושה עם הילדים הכל - אז רק בגלל הגירושין - לא חושבת שזה צריך להשתנות מיד.
בהדרגה - כן.
אבל לצורך זה - האבא עצמו צריך להיערך ולשנות את סדרי החיים שלו.
מה שקורה בהמון מקרים הוא שהאבא ממשיך לעבוד כרגיל, והילדים - במשמורת משותפת או אפילו בהסדרי ראיה - נמצאים אצל סבתא וסבא או בייביסיטר או החברה של אבא או כל מיני סידורים אחרים.
שרובם יכולים להיות סבבה - אבל בינם לבין "זכויות האבא על הילד" אין ולא כלום.
ולא דיברנו על ילדים שבשבילם, התסגלות כזו תהיה קשה. אז צריך לעשות אותה הדרגתית.

ואגב- ברור שכל מה שאמרתי נכון גם למקרה ההפוך, בו האבא הוא זה שבבית והאמא עובדת. (מה שלזמן ארוך היה במקרה שלי אגב, כשההולנדי הגיע לגור בארץ, והוא טיפל בשתי הבנות, ואני עבדתי פול טיים... והוא זה שעשה אוכל ובי"ס וחברים וגינה ושיעורים והכל.).
אז לא - הילד לא עובר אוטומטית לאמא - אלא משאירים כמה שאפשר את סדר היום, עד שמתרגלים לאט, או שמשנים בהדרגה ומתסגלים יכולות (גם לילד וגם להורה) של משמורת משותפת.

מה שאני אומרת הוא - שבניגוד לברירית מחדל של משמורת משותפת, שהיא מגיעה - לפחות אצל גיא רווה - ממקום של זכויות האבא, ברירת המחדל צריכה להיות, המשך של מה שהיה קודם.
להמשיך בעוגן מסויים עבור הילד.
עוגן של סדר יום או סדר שבועי שלא ישתנה.
לפחות - לא הרבה.
עד שהצדדים יאובחנו, והיכולות של כל צד יבחנו כמו שצריך - לרבות יכולת האמא להשתכר מספיק (שוב, סטראוטיפי ולא מכוון). יכולת האבא לכוון שעות עבודה כדי שכן יהיה עם הילד ולא ישתמש בססמאות של משמורת משותפת כשבפועל המשמורת לא תהיה אצלו בכלל אלא אצל מישהו אחר... לרבות גם יכולת הילד להסתגל לשני בתים (שלטעמי לפחות, זו קטסטרופה איומה, אבל זה סיפור אחר)... ועוד.

אבא, למשל, שמעולם לא קיללח את הילד ולא הכין איתו שיעורים, ולא ישב איתו בגינה ולא סירק את הבת שלו ועשה לה צמות... אי אפשר לזרוק אותו למים העמוקיים סתם ככה - בשם הזכויות "שלו".
בואו ניקח זמן ללמד אותו, ללמד את הילד להתסגל לזה שהאבא עושה את זה ולא האמא, ללמד את האבא להיות עם הילד ולא להיות בעבודה.. וכו וכו.

משמורת משותפת היא מעולה.
כשיש לכל הצדדים את הכלים להבין מה זה אומר וליישם את זה.

בפועל - ססמאות הן יופי טופי, אבל המציאות, כפי שהוכיחו המון מחקרים במדינות בהן נהגו משמורת משותפת היא שהילדים סובלים מאוד.
מאוד.

אז אני שמה ססמאות בצד.
אני מסתכל על כל משפחה בנפרד, ובאופן ספציפי על מה שקורה שם, ומה שקרה שם לפני, ואיך הדברים יכולים לעבוד אחרי.
ורק אז אני חושבת שצריך להחליט.

ולמרוניה - שני דברים.
ראשית - אם את אומרת שאף מחקר לא ישכנע אותך שזה פסול מראש - צר לי על עולמך הצר. כי מחקרים נוטים ללמד אותנו דברים חדשים שלא חשבנו שייתכנו.
לפסול מראש - רק כי נדמה לך שמחקר לא יכול להפריך טענה שאת חושבת שהיא נכונה - סלחי לי. חוכמה, זה לא.
ולא שאני אומרת שקיים מחקר כזה.
אני רק אומרת שאם יצוץ מחקר שיגלה שילדה צריכה דווקא את אבא שלה ולא אמא שלה - והוא מחקר מבוסס על מספיק מקרים ומחקר שנערך כמו שצריך - לא אפסול אותו מראש, רק כי בעיני, או בעיני החוקרים עד היום - ההנחה הזו היתה והוכחה כשגויה לחלוטין.

שנית - אין שום אפשרות להסכים מראש מה יקרה לילדים שלא נולדו, בנסיבות שאף אחד לא יכול לצפות אותן.
זוג שמתחתן, לא יכול - ולא צריך - ואין לזה שום משמעות בכלל - לחתום על הסכם מראש, איך יתנהלו עניינים הקשורים בילדים - לפני שבכלל יש ילדים.
לפני שהם יודעים כמה, ומה המצב של כל אחד, ומה האיכויות של כל אחד, ומה התנאים של כל הורה ומה נסיבות הגירושין ומה מקום המגורים ומה המצב הרפואי של כל אחד מהצדדים וכו וכו וכו...
יש משתנים שאין שום דרך להניח אותם מראש.
נבואה את יודעת למי ניתנה.
וכל הסכם כזה - יהיה הסכם לא ריאלי, ומיותר לחלוטין.
את ההחלטה הזו יש לעשות, כל מקרה לגופו ולגופו של ילד ולגופם של הורים ולגופן של נסיבות - רק כשההורים נפרדים.
לא לפני.
 

מרוניה

New member
ראשית, מסכימה איתך לחלוטין לגבי הדרך הרצויה,

שתהיה מתחשבת בילדים ככל האפשר. בפועל אני לא בטוחה שזה בדיוק אפשרי, כפי שאת מציעה, אבל מבחינת שאיפה - מסכימה איתך.
לגבי מחקרים - אני תמיד אסתכל ואקרא, אבל מכיוון שכולנו (אני חושבת) יודעים איך נערכים מחקרים, אני לא בונה על מחקרים (מה גם שבמדעי האדם זה מאוד תלוי בחוקר איך הוא מפרש את ה"ממצאים"). יש לי שכל בקודקוד, ואני אוספת את כל הנתונים ואת כל מה שאני רואה סביבי (ובזכות האינטרנט טווח הראייה שלנו "מסביב" גדל במידה עצומה), ואני מסיקה את המסקנות שלי. אני גם לוקחת בחשבון שמשמורת משותפת והורות יחידנית והורות חד-מינית - כל אלה תופעות חדשות יחסית, שבהכרח המחקרים לגביהן מוגבלים. ולכן, האמירה הכללית "מחקרים מראים" - אותי היא לא מרשימה. באותה מידה את יכולה להגיד לי "אנשים אומרים". אז אומרים, אז מה? תלוי מי האומר, על מה הוא מבסס את דבריו, וכן הלאה. (ומצד שני, אני גם לא אתעלם מדעות של אנשים.)
ולגבי הנושא האחרון - ההסכמות מראש. מובן שהסכמה מראש לא יכולה לכלול את כל התרחישים עלי אדמות. ובכל זאת אני חושבת שאפשר לגשש ואפילו לחתום הסכם לגבי עקרונות מנחים. ייתכן בהחלט שבבוא היום לממש את ההסכם יתברר שהמון נסיבות השתנו. ברור. אבל לפחות תדעי מי עומד לפנייך ואיך הוא רואה את הדברים. בדיוק כמו שמבררים מראש אלף ואחד פרטים אחרים (גם אם לא חותמים על הסכם לגביהם).
הנטייה הזאת להימנע מכל דיבור על פרידה אפשרית - לדעתי אין לה מקום בימינו. פעם, כשיצאנו מתוך הנחה שאנחנו שואפים ל"רק המוות יפריד בינינו", ההימנעות הזאת עוד היתה רלוונטית. אבל כיום, כשברור לכל זוג שיש סיכוי של יותר מ-30 אחוז שהוא ייפרד, אני חושבת שצריך לזנוח את הנטייה הזאת ולאזור אומץ ולדבר גם על הפן הזה. אני חושבת ששיחה כזאת עשויה לפתוח עולם ומלואו לגבי בן הזוג.
אני יודעת שאני דיברתי על כך עם בן-הזוג שהיה לי (אם כי זה היה פרק ב'), וזה רק שיפר את היחסים שלנו לדעת שאנחנו רואים עין בעין בנושאים האלה. שאף אחד לא חומד את הרכוש של השני, שכל אחד מכבד את מקומם הראשון של הילדים בכל הנוגע לרכוש, וכן הלאה. לדעתי, הגיע הזמן להכניס את זה גם לקשרים פרק א'.
 

TatyBar

New member
חידוד.

לא התכוונתי בכלל על הימנעות מדיבור על פרידה.
ממש לא.
הסכמי ממון, שיחות על כסף, הכל - סבבה.
לא אמרתי לא.

אבל להחליט מראש איך נגדל ילדים כשניפרד - זה לא.
זה משהו שאין שום אפשרות להחליט עליו באופן שיהיה נכון למועד הפרידה.
ואם זה כן יהיה נכון - זה יהיה במקרה.
ולא כי אנחנו יכולים לתכנן את העתיד ואכן לבצע את כל התכנונים שלנו ללא שנויים.
בלתי אפשרי.
לנסות לקלוע בול למה שנראה לנו שיהיה נכון לעתיד - לא סיבה רצינית לעשות הסכם משמורת מראש.
 

מרוניה

New member
כוונתי, לדוגמה -

אם אני גבר ששואף למשמרת משותפת, רצוי שאברר מראש עם זוגתי-לעתיד שהיא לא מהנשים שחושבות ש"ילדים צריכים להישאר עם האימא" או "גבר בכל מקרה צריך לשלם מזונות" (או כל שאיפה אחרת שמדריכה את אחד מבני הזוג). בדיוק כמו שכל אישה סבירה בימינו מבררת עם בן-זוגה לעתיד הוא לא מאלה שחושבים ש"אישה צריכה להישאר בבית עם הילד" (אלא אם זה רצוי לה, כמובן), כך גם צריך לברר דברים הנוגעים לאחרי-פרידה. זה מסוכן בעיני לטמון את הראש בחול מתוך מחשבה ש"אני לא רוצה לפתוח את הנושא הזה של פרידה".
 

1Shir

New member
טאטיבר, שני דברים -

את אומרת שאי אפשר לדעת מה בדיוק יהה בעתיד, אבל החלופה שלך היא לא ריאלית ובטח שלא לטובת הילד. את בעצם מציעה לכל מתגרשים שיש ביניהם חילוקי דעות (ובד"כ יש כאלה כשמחליטים להיפרד ולפרק) להילחם שנים על גבי שנים בבתי משפט. זה מה שיקרה אם "נבחן כל מקרה לגופו". לכן צריכה להיות ברירת מחדל כלשהי, הויכוח הוא על מהי. אין ספק שהמצב היום לא תקין. אולי צריך לעבות קצת את החוק.

שנית, הגדרת מגורים בשני בתים כ"קטסטרופה איומה". האם את למעשה אוסרת על שני אנשים שהביאו ילדים לעולם להתגורר בשני בתים נפרדים? מדוע לילד אין זכות להרוויח את שני הוריו? כמו ילד ""רגיל"" הוא לעולם לא יוכל להיות, כי שני הוריו לא גרים ביחד, אבל למה אין לו את הזכות לגור באותו בית שבו כל אחד מההורים שלו גר?
 

מרוניה

New member
אני חושבת שהיא מתכוונת - לא לכפות הר כגיגית.

כלומר, לנסות להתאים פתרון ספציפי לכל מערכת, ולא ישר לקרוע את הילד מבית אחד משותף לשני בתים (בחלוקת זמן שווה). אני חושבת שזה באמת מצב אופטימלי, והלוואי שכולם היו מתנהגים ככה. עם זאת, ספק בעיני אם זה יקרה ברוב המקרים.
 

1Shir

New member
עכשיו כשאני חושבת על זה, במקרה האישי שלי,

הדירה הראשונה של אמא שלי אחרי הגירושים היתה מרחק רחוב מהדירה של אבא, למשך כשנתיים, ואז עברנו לעיר אחרת, עיר הולדתה של אמי. להגיד לך שהיה כיף לבלות כל יום בפקקים? כנראה שלא (זה היה טרם נתיבי איילון). החיים לא מושלמים ולכל אחד יש בעיות ומגרעות. האקסיומה שלי היא שלכל חיסרון אפשר למצוא צד שני של המטבע, רבע כוס ריקה, יתרון כלשהו - ולו רק כי כל מה שלא הורג נותן ניסיון ומחשל
 
באמת חומר למחשבה... בנוגע להתנהלות המשפחה...

כי אם האם עובדת מס' שעות
פחות מהאב, כדי שתהיה מסוגלת לדאוג לבלות
מס' שעות מסויים עם ילדיה אחר הצהריים,
הרי שברוב המקרים האב עובד הרבה מאוד שעות
ונמצא מעט שעות בקירבת ילדיו (סטטיסטית כך החלוקה).

ואז, כשמחליטים על הורות משותפת - האם באמת האב
יפנה יותר זמן כדי להיות בקירבת ילדיו? דוקא עכשיו
שמצבו הכלכלי אמור (סטטיסטית) לרדת בעקבות הגירושין,
הוא יתחיל להמעיט בשעות?

ובאמת, כמו שאת אומרת, האם האבות ש(סטטיסטית) מעורבים
פחות או הרבה פחות בחיי היומיום של ילדיהם יתחילו לגלות מעורבות
הרבה יותר גדולה למחרת גרושיהם. שוב - דוקא עכשיו כשהם בדיוק
עוברים משבר בעקבות הגירושין?

אז בהחלט נראה לי שהורות משותפת צריכה להיבחן לאור מה שיש
לכל אחד מההורים להעניק, ולא על סמך חלוקת זכויות שווה בין ההורים,
בלי להתחשב בטובת הילד בעקבות כך.
 

TatyBar

New member
ב ד י ו ק !!

ולכן יוצא קצפי על גיא רווה.
הוא מדבר על טובת הילד שהיא הורות משותפת כברירת מחדל.
מה שהוא אומר זה פשוט לא להסתכל על הילד בכלל.
הוא מתייחס לזוית הראיה של האבא.
לא של הילד.
וכן יש לו אג'נדה נגד האמא.
אבל גם לו לא היתה- כל הדמגוגיה שלו היא מבוססת זכויות אבא.
ממש - אבל ממש (!!) לא זכויות או טובת הילד.
 
למעלה