המורים בחייכם, האם מי מהם הותיר בכם חותם?

[דאגרוטיפ]

התמונה לצד המושג הספרטני, שוס.

 

[lefler11]

יש לי המון סיפורים כאלה...

דבר ראשון קרה לי כמה פעמים בחיים שמורים \ מרצים פשוט ביקשו ממני לא להכנס לשעורים - כי אני "מפריע" לשאר התלמידים...
מה זה אומר "מפריע" - זה אומר שאני שואל שאלות "יותר מידי" מתוחכמות שרוב התלמידים \ סטודנטים לא מצליחים להבין את השאלה (כלומר התשובה של המורה \ המרצה ממש לא רלוונטית לגביהם...).

מורים שהשאירו עלי רושם מיוחד...

המורה שלי לספרות שהכריחה אותי לקרוא את הגלגול של קפקא בגיל 16...

המורה שלי לאנגלית (שבסופו של יום ביקש ממני לא להגיע לשיעורים כי אני "מפריע") - שלימד אותנו ביטלס, פינק פךויד ועוד הרבה דברים לא כל כך שיגרתיים (מה כבר אפשר לצפות מאוהד ניקס מתוסכל שעדיין חושב שמתישהו הם יקחו אליפות...

)

המורה שלי להיסטוריה - אני לא מכיר הרבה מורים בתיכון שיש להם תואר דוקטור ומעבירים הרצאות ברמה כל כך גבוהה ומעניינת.

המחנכת שלי בתיכון (גם המורה לספרות) - שלימדה אותי שאם אנשים אוהבים, מעריכים ומעריצים אותך - זה אומר שמוטלת עליך אחריות מאוד גדולה ומאוד רצוי שתנתב את הכוח וההשפעה החברתית שלך לכיוונים \ לכיוונים חיוביים.

המרצה שלי לדיני קניין - שזרק אותי מהשיעורים שלו, אבל היה יושב איתי כל שבוע לשעתיים שיחה של אחד על אחד.

 

[lefler11]

חחחח - נשלח לי באמצע...

במקום "לכיוונים" השני היה אמור להיות רשום "למקומות".

המנחה שלי בסמנריון שידע להדליק אותי בדיוק על מה שצריך (לא היה לו מושג כמה הנושא שהוא הדליק אותי לגביו יחזור אלי ויפגוש אותי בהמשך החיים

).

אחד המרצים שלי ליזמות עסקית - בן אדם בן 70 פלוס עם אנרגיות מטורפות, שמחת חיים בלתי מוסברת וכל כך הרבה רצון לעזור, ללמד ולהדריך - באמת חבל שאין עוד הרבה אנשים כמוהו.

 

[דאגרוטיפ]

ציינת בדוגאותיך המגוונות

את אלו המורים שיש להעלותם על ראש שמחת כולנו. (ברוח החג הקרב, זו התורה כולה)
אהבתי לקרוא אותך, גרציה.

 

[דאגרוטיפ]

דוגמאותיך, מיארדה.

 

[יחפהבפארק]

טוב, בלי הרבה חיבוטי נפש

היו לי כמה מורים שהשאירו בי את חותמם, או יותר נכון, אני פשוט זוכרת אותם וזה הישג בפני עצמו.
אחת היתה המורה יעל אשר היתה המחנכת שלי בכיתות ג',ד',ה' והיא לימדה אותנו/אותי כל מה שאפשר ללמד בגיל הזה. איך להיות בן אדם ואיך בנים מושכים לבנות את הצמות וזה רק מתוך אהבה. היא לימדה אותי כל מה שלא למדתי בבית קשה יום עם 6 ילדים שבקושי היה בו מה לאכול.
אחר כך היה המורה מאיר ידידי אשר היה המחנך שלי בכיתות ו',ז',ח' והוא לימד אותנו תנ"ך במקום עברית, תנ"ך במקום חיבור, תנ"ך במקום ספרות ותנ"ך במקום היסטוריה. עד שיום אחד הוא חלה ומנהל בית הספר החליף אותו בשיעור ולפי המערכת היינו אמורים ללמוד חיבור, אבל מאחר ואף פעם לא למדנו ספרות או חיבור, אפילו לא הבאנו ספרים בנדון אלא תנ"ך במקום. מנהל בית הספר שמע מאיתנו שבעצם אנחנו לומדים תנ"ך כל יום כל היום והוא כמובן שנזף במורה מאיר אשר נאלץ בעל כרחו ללמד אותנו דברים אחרים מלבד תנ"ך. אבל האמת היא שבזכותו הציונים שלי בתיכון במקצוע תנ"ך היו כל הזמן בסביבות ה-100. לא היה פרק בתנ"ך שלא ידעתי בעל-פה. אלה היו שנים של סיוט. לא אשכח את המורה מאיר לעולם.
מורה נוסף שאני זוכרת הוא מורה שלימד אותי בתיכון - מתמטיקה. לא זוכרת איך קוראים לו, אבל אני זוכרת שאני הייתי אחת מתוך ארבעה ילדים שלמדו מתמטיקה אצלו. כל שאר התלמידים בשיעור שלו שיחקו עם עצמם בשקט. הוא לימד רק את מי שרצה ללמוד והוא היחיד שהצליח להכניס לי בראש אי אילו נוסחאות בסיסיות בחשבון.
והיה בחור אחד, מחליף אשר הגיע ללמד אותנו ליום אחד במקום איזה מורה שנעדר באותו יום והוא זה שלימד אותי לאהוב את ספריה של איין ראנד. אותו אני זוכרת היטב.
אז זהו פחות או יותר מה שאני זוכרת מהמורים בבתי הספר. אה, והיתה לי מורה להתעמלות בשם מרים סינדרנסקי שהיתה אז אלופת הארץ במשהו והיא החליטה שאני מתאימה לקפיצה לרוחק ורשמה אותי לאיזו תחרות קפיצה. הייתי פעם אחת ולא הלכתי יותר. תמיד הייתי עצלנית בכל הקשור לריצות או קפיצות. עד היום אני לא סולחת לעצמי על כי לא פיתחתי את כישוריי הספורטיביים ויש לי כל הזמן חלום שחוזר על עצמו ובו אני רצה במהירות מטורפת עד כי רגליי ניתקות מהמרצפות ואני מרחפת וחולפת על פני האנשים ומשאירה את כולם מאחור... מעניין מה היה פרויד אומר על החלום הזה שחוזר על עצמו ולא מרפה

 

[דאגרוטיפ]

הרגת אותי עם המורה לתנ"ך.

פשוט קורע. ותגידי לי את יחפנית, אחרי שהאביס את ראבכום
בכל הזדמנות, הייתכן שציונייך לא היו טובים?

והחשוב יותר בעיניי האיזכור הזעיר שלך בדבר ילדים המגיעים
מבתים ממשפחות קשות יום, והמורה אשר הופכת ללא ספק למודל
ערכי חינוכי בהעדר יכולת כזו מצד ההורים העסוקים בפרנסת
המשפחה ושרידותה. זה ללא ספק תפקידו הנוסף והחשוב של
מורה טוב ורגיש דיו לתלמידיו.

ובאשר לחלומך החוזר, אני מבטיחה בהמשך לחשוף אחד
שלי הקשור בעניין.
ועל הזיבי של פפו פוריד ומפרשיו.

 

[יחפהבפארק]

אכן את צודקת מאה אחוז

המורה יעל היא היא המורה אשר העניקה לנו, ואני אומרת העניקה ולא לימדה, את כל מה שילדים זקוקים לו כדי להפוך לאנשים טובים. היא העניקה לנו אהבה, חיבה, נימוסי שולחן, יחסי חברות... בקיצור, היינו מאוהבים בה. היה קונצנזוס לגביה שאת דבריה לא מפרים, לה לא מפריעים ובכלל הולכים אליה להתייעץ בכל נושא ונושא גדול כקטן.
התפקיד שלה היה, כמו למרבית המורים של פעם, לחנך את הילדים אשר חלקם הגדול היו ילדי מעברות, וחלק היו ילדים לניצולי שואה שבאו מבתים מלאי טראומה. היא לא היתה מורה או מחנכת כמו היום. היא עיצבה את ילדותי ולכן היא נחרטה לי בזיכרון.
דרך אגב, אני מתה לדעת לאיזה פפו את מתכוונת?

http://www.youtube.com/watch?v=7aSFoY3W3NM

 

[דאגרוטיפ]

מעבר לדברים המרגשים

שקלדת, שאת בטח יודעה שמשפיעים עלי בצורה זו או אחרה.
אני חייבת לומר לך שההווי שעולה מן הנכתב לא פחות ניכר
ונצרב בתודעה.
והשיר, השיר מגלם בתוכו את הכל.
יחפנית, אין זה פפו אישי. זהו פפו אגדתי.

 

[Anna begins cc]

לי יש מורה אחת שהייתה מבחינתי מורה לחיים

ולימדה אותי שיעורים חשובים הרבה יותר ממה שציפיתי ללמוד.

כתבתי פה באחת ההודעות הראשונות שלי את מערכת היחסים שלי עם בי"ס,
אבל אכתוב שוב בתמצות-
מעולם לא סבלתי את בית הספר,
הייתי מסרבת ללכת עוד בימי הגן ומשתטחת על הרצפה בזעקות שבר מדי בוקר..
מעולם לא מצאתי את עצמי בין כתלי הכיתה, ולמרות שהציונים שלי מעולם לא היו נמוכים, אפילו להפך- לא היה זה בגלל מה שלימדו אותי בכיתה.
את מה שעניין אותי- למדתי בעצמי.
אחרי שסיימתי 9 שנות לימוד החלטתי שנמאס לי מהמלחמות האין סופיות, מהשעמום ההולך וגובר ומעוגמת הנפש שהייתי חווה מחדש מדי בוקר
ועזבתי את בית הספר (אחרי חודש וחצי בתוך כיתה י' שלי) ומאז לא נכנסתי חזרה למסגרת לימודית.
אבל הייתה מורה אחת, ציונה, שהייתה המורה היחידה שאזכור לנצח.
היא הייתה המורה שלי לאנגלית, היא חשפה אותי לטקסטים מדהימים (גם ספרות וגם מוזיקה) והיא היחידה שהבינה איך ללמד אותי בצורה הטובה ביותר ואיך להציב לי את האתגרים שהיו נחוצים לי.
היא גרמה לי לרצות להצטיין, להצליח, לגרום לה גאווה.
עד היום כשאני רואה אותה אנחנו מתחבקות באהבה והיא תמיד שואלת אותי באכפתיות רבה מה מעשיי ועיניה בורקות כשאני מספרת לה על הצלחות שלי.
היא היחידה מהמורים שלא אמרה לי אחרי שעזבתי את בי"ס שלא אגיע לכלום. היא האמינה בי גם כשכבר לא הייתה לה סיבה.

אצרף לכבודה את אחד השירים הראשונים שהיא לימדה אותנו-
http://www.youtube.com/watch?v=6Ejga4kJUts

 

[דאגרוטיפ]

וואו, לא היה לי מושג

שלא סיימת את שנות לימודייך "הנורמטיבים" במסגרת הבעייתית. (מבלי להכנס לסיעוף הסיבות)
והנה אני אומרה לך, ניצחת את כל אותם מורים מתעמרים וטיפשים
וזה ניכר בך הייטב, גם למי שאינו מטיב להכירך.
ואגב, גם אני מעריצה אותך על הצלחותייך המקצועיים ואלו האישיים.
נכון שאת יודעה?
נשיקה.

 

[Anna begins cc]

יודעה היטב

זה עבר במחשבותיי לא מעט היום וחיזק אותי.
(במיוחד אחרי שהעברתי את ה5 שעות האחרונות במיון והייתי מסכנה ואומללה..

)

אני יודעת שלא רואים עליי, אבל אני הייתי ילדה סרבנית מסגרות היסטרית.
בכיתה ז' סרבתי להגיע לבית הספר עד שקצינת ביקור סדיר הגיעה אליי הביתה והפחידה אותי ממש (אבל לא מספיק כדי שאחזור לבית הספר)
ואחרי שנה בבית עוד הייתה לי את החוצפה לבקש מבית הספר שיעלו אותי אוטומטית לכיתה ח' מבלי שנכחתי בכיתה ז',
ואת יודעת מה האבסורד? הם הסכימו

את ח' שרדתי בזכות החברים שלי,
את ט' שרדתי בזכות כל הדברים שהתעסקתי בהם שפטרו אותי מללכת לשיעורים (כתבתי בעיתון בית ספרי, ערכתי עיתון כיתתי, כתבתי את מסיבת הסיום של השכבה והייתי בתנועת נוער שהוציאה אותי מ4 שיעורים מדי שבוע- בסך הכל הייתי ילדה טובה ולא מופרעת. פשוט לא יכולתי ללמוד..)

עד היום זה משהו שקצת קשה לי לספר לאנשים,
אני מרגישה ששופטים אותי מאד מהר, דוחקים אותי למין פינה של "איך אמור להראות אדם שנשר מהתיכון" ואחר כך אני משקיעה יותר מדי מאמצים בלנסות ולשנות רשמים של אנשים שאפילו לא אכפת לי מה יחשבו.. זה מתיש..
ולכן לפעמים כשעולה הנושא- אני משקרת..
כששואלים אותי באיזה תיכון למדתי אני זורקת את שמו של התיכון בו העברתי את החודש הראשון של כיתה י' ולא מפרטת..
זה לא חלילה שאני מתביישת בהחלטותי, אף לא לרגע, אבל לפעמים אין לי כוח לנסות ולהוכיח לאנשים שיש לי קצת ראש על הכפתיים..

 

[lefler11]

המילים מדברות בעד עצמן...

http://www.youtube.com/watch?v=YR5ApYxkU-U

 

[דאגרוטיפ]

את היתר אומר לך בהסתר.
(הדאגת עם הרישא)

 

[לילוש באה לביקור]

אני כמו אנה

לא מצאתי את עצמי בבית-ספר, גם לימודית וגם חברתית. בגיל 15 עזבתי את התיכון הרגיל, בגלל דברים פתאומיים שקרו.
אבל המשכתי בתיכון אקסטרני, שם עשיתי את כל הבגרויות אבל לא למדתי, הייתי יושבת בכיתה ומה שנכנס נכנס מה שלא לא. הוצאתי ציונים די טובים. למען האמת אני יותר אוטו-דידקטית, אוהבת ללמוד בזמן שלי (בעיקר שעות אחר הצהריים-לילה, בבוקר אני לא קולטת כלום), בנוחות שלי. מזל שיש היום את גוגל

בקשר למורה לחיים, היתה לי מורה לספרות בתיכון האקסטרני שמאוד אהבה אותי, היתה נותנת לי שירים הכי ערטיאלים ועמומים שיש ומתפעמת מהניתוח שלי. היה לי מורה לאזרחות שהייתי מאוהבת בו הוא היה מאוד חכם ואינטלגנטי, והיה לי מורה למתמטיקה שפעם אחת הצלחתי לפתור בעיה שהוא לא הצליח, אז הוא אמר לי "התלמידה עולה על המורה" וזה אף פעם לא קרה לו, ואמר שאני אצליח במה שאני רק ארצה ללמוד. ומתמטיקה בעבר היה המקצוע השנוא עליי וחשבתי שאני לעולם לא אצליח בו. זה רק מדגיש לדעתי כמה דיאלוג אנושי בין מורה ותלמיד והעצמה חשובים לפעמים יותר מכל רפורמה.
בקשר למורה רעה רעה רעה, אז כשהייתי בתיכון רגיל, באותה תקופה שעברתי סערות בחיים שלי וכולם ראו את זה ואת השינוי שעובר עליי, היתה לי מורה דתייה שהשתמשה בי, כדוגמא, להוכיח לכולם לאיזה הפקרות התרבות החילונית גורמת, בפנים שלי, מול כולם,. איחלתי לכלבה ללכת להזדיין עם ישו, מול כולם

היא גם העזה להגיד לאמא שלי כמה שהיא חושבת שאני מופקרת, זונה, עומדת בצומת. אני לא מגזימה. הייתי ילדה אבודה בת 15. היא הייתה אישה דתייה. סירייסלי?
והייתי עוד אחת, יועצת דווקא, שאמרה שאני טיפשה ועצלנית. נו שוין.

 

[דאגרוטיפ]

לילושה, זה מסוג הפוסטים שאני

מתקשה לקלוד תגובה שכלתנית.
זה מעורר כל כך הרבה אמוציות שעדיף שאשקוט.
אני אוהבת אותך, וכפי שכתבתי לך ביום הולדתך
את תהי כל שתחפצי להיות ותעשי חיל, אני בטוחה בזה.
ובעיניי, את כבר עושה כנגד כל המתעמרים וקטני האמונה.
ואם אפשר קללה אחת, הכושלאמאמאמא שלה פוטת הפוטות.

 

[לילוש באה לביקור]

האמת, בגלל אנשים כאלה

פיתחתי סלידה לדת. את יודעת מה כתבתי לה כשעזבתי? מכתב.
"את מתיימרת להיות דתייה? בדת שאותי לימדו יש איסור חמור על הלבנת פני-אדם, ולשון הרע, ומצווה ל-ואהבת את רעך כמוך. ולא משנה כמה תתפללי, ולא משנה כמה סמרטוטים תעטי לראשך. ברגע שדיברת לשון הרע והלבנת פניה של ילדה עברת על יותר משלושת האיסורים הכי חמורים ביהדות גם יחד- גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה"

 

[poseidon111]

ואיך זה שאת לא העלית זאת לסמכות גבוהה יותר

לשם חינוכה מחדש?
אני די בטוח, יחד עם זאת, שאת לא היית היחידה בבית הספר שהיא התעללה בה, כי זה נראה כסוג של אג'נדה כנגד "הכופרות".

 

[לילוש באה לביקור]

כי זה מילה שלי נגד שלה

זה היה בית-ספר חילוני אגב, מה שמראה על הכפייה הדתית הפסיכוטית שלה.

 

[obelina]

היתה מנהלת בבית הספר היסודי שלמדתי בו

קראו לה יעל העליון. היא לימדה גם ספרות והיתה משכמה ומעלה. כל שאר המורים בבית הספר היו פחות או יותר קקה.
כשהגעתי לבית הספר התיכון, המורה שלימדה ספרות במשך כל השנים עד לבחינת הבגרות לצערי הרב, לימדה גרוע, ולא משנה מה חשבו אחרים. לי היה למה להשוות.
בסוף יעל העליון התאבדה מסיבה כזאת מרגיזה, שמתעצמת יותר נוכח העובדה שיעל היתה כזאת אישה חזקה, שיכלה להתמודד ולנצח.