ישבתי וחיפשתי בהודעה שלי, אבל לא מצאתי שום
רמז לכך שאני מתחיל איתך. אז נגיד שכן.
פילוסופיה: פילו=אוהב, סופיה=חוכמה. פילוסוף הוא אדם שאוהב חוכמה. מהי חוכמה? האם אדם שיודע איך פועלים כוחות שונים בין גופים הוא חכם? האם אדם שיודע את כל ההיסטוריה של בריטניה הוא חכם? לא, אדם כזה הוא אולי בעל ידע רב, אבל הוא לא חכם. אדם כזה הוא, וזו מילה שלצערי כבר לא מרבים להשתמש בה כיום, ידען. בעבר הייתה ההפרדה הזו בין ידען לחכם, כאשר האחרון נחשב דווקא לפילוסוף. למה חז"ל הם "חכמינו"? מפני שהיו בקיאים בפילוסופיה היהודית ובתאולוגיה. אם כן, בעוד ידע הוא ידיעתם של דברים ובקיאות בנושאים שונים, החוכמה היא ידיעת העולם ומשמעותו, האדם ומשמעותו, הנפש, האלוהים, המוות והחיים. הפילוסוף, אוהב החוכמה, משתמש בחוכמתו כדי לחיות את החיים בצורה נכונה וטובה יותר. האמת נגלתה אליו, עיניו נפקחו והוא מוצף חוכמה. לדעת שהעולם עשוי קוורקים, אם כן, זו לא חוכמה. חכם הוא זה שינסה להבין את טבעם של קוורקים ברמה הרוחנית הטהורה, מבלי נוסחאות מתמטיות, רק בעזרת מחשבה. בעצם היותי פילוסוף, ובעצם היות כולנו פילוסופים שחיים לפי הפילוסופיות האישיות שלנו, ניתן לומר שהפילוסופיות שלנו מתממשות. אני מממש את הפילוסופיה שלי בצורה הכי טובה שאני יכול ומנסה להעביר אותה גם לאחרים. בגלל זה אני כאן. הידע לא תמיד עוזר, נכון, אבל אל לנו לזלזל בו. הידע מרחיב אופקים בצורה שלא תיאמן ומרחיב את הנפש, וגם אם אנחנו לא משתמשים בו בחיי היומיום הוא משפיע עלינו אפילו מבלי שנהיה מודעים לכך. ידע הוא דבר חשוב ביותר לאנושות ואסור שיאבד לעולם. האדם המושלם הוא ידען וחכם, מדען ופילוסוף, איש החומר ואיש הרוח. ודבר אחרון אחרי כל זה: את לא אנוכית מספיק!
אם מצוי ברשותך מוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות מיום כיפור האחרון, קראי את הטור של רענן שקד. אם אין לך וזה חוקי, אני אוכל לסרוק אותו, מאחר שתלשתי את הדף ושמרתי. גם אוסקר וויילד במאמר שפרסמתי כאן מדבר על אותו רעיון, ואזכיר אותו כאן בקצרה: אנחנו חיים פעם אחת. במשך כל התקופה החד-פעמית הזו אנחנו נתונים להשפעות זרות מלבד המציאות הסובבת אותנו, ואלה הם בני-אדם אחרים: חברים, משפחה, מורים וכיוצא באלה. כל אדם משפיע עלינו, כל אדם רוצה שנעשה משהו, שהוא רוצה שנעשה. מבינה? ההורים שלנו רוצים שנלך לאוניברסיטה, נלמד מקצוע ונרוויח הרבה כסף. אני לא רוצה בזה ואני לא אעשה את זה, גם אם זה יצער אותם מאוד. אני לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים, וקיום הנכדים של ההורים שלי תלויים לחלוטין באחי, וזה יצער אותם מאוד. אבל אלה החיים שלי, הם שלי רק לשמונים שנה מתוך מאות מיליארדי שנים שבהן היקום הזה קיים ויתקיים. אלה החיים שלי ואני אחיה אותם כמו שאני רוצה, ב
אנוכיות גמורה. כן צריך להתחשב באנשים שאנחנו מכבדים ואוהבים, אבל רק עד גבול מסוים. לכל אדם יש עקרונות שרצוי שיעמוד עליהם. אם את תעבדי ולא תשיגי את מטרתך, גם אם הילדים יהנו ממנה, את לא. את לא תהני, כי את תהיי מתה כבר חמישים שנה. את תהיי גופה מרקיבה בזמן שילדייך הלא-קיימים עדיין יטיילו בחלל. איזה כיף. לסיכום, הן אוסקר וויילד והן רענן שקד אומרים: היו יותר אנוכיים, דאגו יותר לעצמכם, עשו מה שאתם רוצים, הגשימו את עצמכם בדרך שאתם רוצים, הצליחו במה שאתם רוצים להצליח בו ושאפו אל הפסגות שאתם רוצים לשאוף אליהן. אל תדאגו כל הזמן למה אחרים עושים, אל תכפו עליהם את דרך החיים שלכם, את הפילוסופיה שלכם ואת העקרונות שלכם. חיו ותנו לחיות.
"אוקיי, תגידו. עם כל הכסף הזה, ויגיסר יכול להרשות לעצמו. מה איתנו? ובכן, בסדר; אתם לא יכולים להרשות לעצמכם. אבל אתם צריכים להרשות לעצמכם לפחות קצת יותר. טיפה יותר. אתם מסוגלים להשתחרר יותר ממה שנדמה לכם. אז גם אם לא תקבלו ביום הכיפורים הנוכחי החלטה לעזוב הכל, קבלו לפחות החלטה לקבל יום אחד החלטה כזו. ואם לא זה, לכל הפחות קבלו החלטה להיות השנה קצת פחות אחראיים וטיפה יותר אנוכיים, כדי שביום כיפור הבא תוכלו לבקש סליחה מאדם אחד פחות. מעצמכם." - רענן שקד, מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 21.9.2007
צפיתי במטריקס הראשון לפני כמה (נדמה שעשרות) שנים. מה זה משנה אם אנחנו בתוך עולם שנשלט על ידי אחרים או מחוצה לו? הרי תמיד יש מקריות, "גורל". כוחות ששולטים בחיינו. מה זה משנה אם הכוחות האלה רובוטיים, אנושיים או מקריים ולא מכוונים? בכל אופן לא תהיה לך שליטה מלאה על חייך, אז מה זה משנה איפה? יכול להיות שגם המציאות אליה הבורחים מהמטריקס יצאו היא אשליה. זה לא יפריע להם כל עוד הם לא יידעו את זה.
זה גם פשטני, אבל היי, אני לא אדקמאי.
