מחוויותינו
איני יכולה לתת עצות כלליות. מעולם לא יכולתי. לעומת זאת, אני יכולה לחלוק סיפורים ממשחקים דומים.
את סיפור האימוץ של זיו, זיו הכירה מיד ראשונה. קצת קשה לא לספר לילדה בת שלוש שאומצה ממדינה אחרת. היא זכרה שעזבה בית ילדים עם הרבה חברים, ועברה לבית עם אבא, אמא וחתול משלה. אמא לא הייתה נוכחת בחייה קודם לבואינו, למעט בסיפורים שסופרו בבית הילדים, בין אם אלו היו סיפורי ילדים שסופרו על ידי הצוות ובין אם היו אלו חוויות ילדים אחרים שכן הכירו הורים. סיפור האימוץ הרישמי של זיו, זה שהודפס לספר, מדבר על ילדת בית ילדים ועל זוג שחי בארץ אחרת. על כך שהמטפלים חיפשו אבא ואמא לגולזירה הקטנה, גם אם הם חיים בכלל בארץ אחרת. זה ממשיך בהסבר שאימוץ זה הליך מסובך שלא מספיק רק לרצות בו, כך ששופטת הייתה צריכה לאשר לנו לאמץ את זיו, ורק אחרי זה יכולנו לקחת אותה איתנו לבלגיה.
למרות שאם לא הייתה נוכחת בחייה של זיו לפני בואנו, זיו בנתה לעצמה סיפורים בתחילה שכללו אם ביולוגית מתה, וקרובים ביולוגיים שלא יכלו לטפל, או שמתו בעצמם. רק אז שופטת אישרה אימוץ. בדרך כלל למישהו שהילד מצא בעצמו וביקש מהם לאמץ אותו. למען האמת, אלו בדרך כלל לא היו ילדים, אלא כל מיני דמויות שהתבססו על צעצועים שזיו שיחקה איתם. היו לנו משפחות חד הוריות (אבא לבד או אמא לבד) עם או בלי ילדים, היו לנו משפחות חד מיניות (שני אבות או שני אבות) עם או בלי ילדים, והיו לנו משפחות עם הדגם הסטנדרטי של אבא ואמא.בכל מקרה, במהלך משחקי הדמיון של זיו שימשתי בעיקר כלי קיבול לסיפורה של זיו, והייתי המבוגר האחראי שמאמץ את הילד. לא הבעתי שום דעה על הגיוניות הסיפור עצמו. לא הראתי לה נקודות דמיון לסיפורה, או נקודות שוני. למרות שהטריד אותי בזמן אמת שהיא מדברת כל הזמן על אם ביולוגית מתה, היא לא תוקנה. לא בזמן אמת, וגם מחוץ למשחק מידע לעולם לא ניתן לה בהקשר לסיפורים שלה. עשינו הבחנה ברורה בין משחקי כאילו לבין המידע האמיתי מחייה של זיו.
המשחקים האלו באו והלכו. הרבה פעמים הם שוחקו באמבטיה, כחלק ממשחקי מיים אחרים (ככה הילד הזקוק לאימוץ פגש את המשפחה שרצה שיאמצו אותו), אך לפעמים אוריאל היה זה שמצא ביצה נטושה ודגר עליה עד שאפרוח מסוג זיו בקע ממנה.
עד היום זיו אינה מתקנת מי מחבריה החושב שאמה הביולוגית מתה ואז זיו אומצה על ידינו, אבל זיו עצמה מודעת לכך שסיפורה שונה. סיפוריה הגיעו בגלים. הם התחילו בסביבות גיל ארבע, והפעם האחרונה ששיחקנו בהם הייתה בערך לפני שנה. בשלוש שנים האלו אי אפשר היה לחזות מתי היא תחליט לפתח את הסיפור ומתי תרצה לשחק משחקי תפקידים אחרים. אנחנו המשכנו בחשיפה הדרגתית לסיפורה בהתאם למה שקרה בחיינו, ללא קשר מיידי למשחקי התפקידים שלה, למרות שהם היוו אינדיקציה עבורנו לדעת מתי הנושא מעסיק אותה יותר או פחות, וגם, כמובן, באיזה תחום היא זקוקה לשלמת מידע (לא תמיד היה לנו, אבל כשזה היה משהו שהיה, השלמנו אותו בהזדמנות הראשונה).
זהו, פחות או יותר כרגע, אם אזכר במשהו, אחזור להשלמות.
