אוי, סיבכתני
התיישבתי לענות, וחשבתי שיהיה פשוט. שתי דקות, שלוש דוגמאות וזהו. אבל כמאמר החתימה שלי: זה לא כל כך ככה. מה שאני כותבת פה הוא קצת מפושט. לא שאני חושבת שלא היית מבין, חלילה, הסבר אחר, אלא שקשה לדעת, ועוד יותר קשה להסביר מה ה"הסטוריה" כאן. ההסבר הוא יותר של מה שאנחנו רואים, ואולי לא בדיוק של "מה קרה". ראשית צריך לזכור שההבחנה בין ע"ו לע"י רלוונטית רק לגבי העתיד, הציווי והמקור של בניין קל (לשים, ישים לעומת לשוב, ישוב) בשאר הבניינים אין הבדל בין השניים. למשל: נבון (בי"ן) ונמוג (מו"ג); לשורר (שי"ר) לעורר (עו"ר) וכו'. זו הסיבה שהם נחשבים גזרה אחת: ה"התנהגות" הצורנית שלהם בעיקרה דומה. בבניין קל אפשר להבחין בין שלוש קבוצות: א. שורשי ע"ו (כמו לשוב, למות, לעוף, לרוץ וכו') והם רוב הפעלים בגזרה הזאת. בפעלים אלה פה"פ היא תמיד ו. ב. שורשי ע"י שבהם פה"פ היא י (גיל, שית, שיר). לשור ולשיר הם שני שורשים שונים. הם נבדלים קודם כל במשמעותם, ומבחינה צורנית ההבדל בא לידי ביטוי במקרים שבהם נבדלת הצורה בין ע"ו לע"י – קרי באותם מקרים שהזכרתי במשפט הראשון: שי"ר (
): לשיר, ישיר, שיר. ושו"ר (=לראות) לשור, ישור, שוּר. במקומות שבהם אין הבחנה צורנית בין ע"ו לע"י יש הזדהות בין שני השורשים (הזדהות צורנית כמובן). במקרא הפועל לשור לא מזדמן בזמן עבר, אבל אילו היה הוא היה: שר. כמו קם, רץ, בא וכו'. אבל עדיין אפשר לדבר על שורשים שונים (שההבדל הצורני ביניהם ניכר רק בצורות אחדות). הקבוצה השלישית היא "מעורבבת" ג. שורשים שבהם פה"פ היא בעיקרה י אבל יש גם צורות ב-ו. ולכן הם מכונים ע"י/ע"ו. למשל: יָדִין (כמו יָשִׂים, יָשִיר) וגם דִּין ודַּיָּן שבהן אתה מוצא י'. אבל מָדוֹן (במקרא) ו-לָדוּן, יָדוּן (מלשון חז"ל והלאה) שבהן אתה מוצא ו'. לכן אפשר לקרוא לו די"ן/דו"ן. כך גם למשל בשורשים שׂ"ים/שׂ"ום ו-שׂי"שׂ/שׂושׂ לפעמים אפשר לראות את העירוב הזה בצירוף אחד
שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיה סא י)
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. (דברים יז טו) אין כאן מקום לדבר על שני שורשים, אחד ב-י ואחד ב-ו. מכיוון שמדובר במשמעות זהה וב"התנהגות מורפולוגית" דומה - הרי שזהו שורש אחד: די"ן/דו"ן. שׂי"שׂ/שׂושׂ, שׂ"ים/שׂ"ום וכו'. בקיצער: שו"ר ו-שי"ר שני שורשים. דו"ן ו-די"ן שורש אחד. מה שקובע – המשמעות. לין-לון הוא מיוחד: יש כאן שני שורשים מבחינת משמעם. מבחינת הצורה האחד שייך לקבוצה א': לו"ן (להשמיע תלונה), והשני שייך לקבוצה ג: לי"ן/לו"ן (ללון, לישון). משום כך יש ביניהם צורות זהות, ומי שלא שם לב עלול להתבלבל או לא להבין. למשל: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (תהלים צא א) "יתלונן" כאן פירושו ילוּן, ישכון (משורש לי"ן/לו"ן) ולא: יגיש תלונה. טוב, עוד יש מה לומר, אבל מספיק להפעם, הא? ובעניין זו"ן וזי"ן אין בעיה. האחרון הוא שורש חדש (גזור-שם, זוכר את המושג?) והוא נוהג על דרך השלמים (את הדוגמאות לנטייה אני משאירה לך לתרגל לבד). אין זהות, גם לא צורנית, בין השניים.
