הסיכום שלי. כן, הוא ארוך. מאד.
כן, שוב אני. שוב לונדון, שוב סיכום הופעה, ובכן, בכל פעם זה מרגש ומדמיע בצורה אחרת. הפעם לא ספונטני, אבל לא יאמן בעוצמתו. וכן, גם הפעם בכיתי. לסכם במילים את כל מה שהיה, נראה לי שיצא לי ספר. מממ... נשמע רעיון לא רע, ליאור, יש לך שם בשבילי?! יושבת מול המחשב, when we were young בלופ, ותוהה איך אפשר לסכם גן עדן טייק דאת. אולי נתחיל במספרים? 4 הופעות, 13 בנות משלחת מטורפות ותותחיות, שיעשו הכל. מיליון באנרים מצחיקים ומרגשים מיליון ואחת דגלי ישראל בכל הגדלים והצורות האפשריות (דגלים גדולים, דגלים קטנים, שרשרות דגלים, קשתות דגלים, שבשבות דגלים, סיכות דגלים, משקפי דגלים, כפפות כחול לבן, שכחתי משהו?), אוהל אחד שבדיעבד הציל אותנו, ערב אקס פקטור מהאגדות, ובו פגישה שלא אשכח לעולם, וחמישה בנים שנגע בהם הקסם, ולא עוזב, כבר עשרים שנה. הכל התחיל... הכל התחיל לפני 9 חודשים. או לפני שנתיים. או לפני 17 שנה... נחסוך קצת היסטוריה, ונגיד שהכל התחיל בראשון לחודש יולי, עת נחתנו בלונדון, חמש בנות מרוגשות, ושמנו פעמינו לוומבלי, להגשמת חלום מתוק שחיכינו לו כל כך הרבה. לראות חמישה בנים מושלמים ביחד, על במה אחת. לפני זה עוד היה כמעט איחור לטיסה, פגישה מרגשת עם בודקת בטחונית שהעדיפה לגלגל איתנו חוויות על הקרקס מאשר להעביר אותנו בדיקה, פלרטוט עם הבודק בביקורת הגבולות הבריטית, אבל זה באמת אגוזים לעומת כל מה שבא אח"כ. כמובן שוומבלי, בגודלו העצום, בזיכרונות שהוא מעלה לי, ובמה שהוא מסמל, הוא דבר מרגש לבקר בו. בעיקר כשיש כל כך הרבה הופעות לפנינו, שלט עצום של הבנים, וג'ני אחת לפגוש, שכבר מחכה בתור מהבוקר. אז פגשנו את ג'ני בהתרגשות בתולית של בנות שעוד לא ידעו קיו (טוב, לפחות של הסיבוב הנוכחי....) מהו, וכמובן ג'ני הייתה טרוטת עיניים, נראתה מנוסה ולמודת תורים, יחד עם כל החברות הבינלאומיות שחיכו איתה בטור האימה שנקרא h and j , שאח"כ למדנו למה הוא התור היחיד שאין בו אנשים על הבוקר. אז עוד הייתה לי מוטיבציה לרוץ ולקפוץ על מישהו שהוא לא הבנים, אז הייתה פגישה מרגשת עם ג'ני, ונשארנו כדי לבלוש ולצפות באנשים נכנסים להופעה. הופתענו לגלות עד כמה הם מנומסים, יחסית למה שזכרתי מהקרקס ומהgb40 אבל בדיעבד כנראה שפיספסנו את ההארד קור שנכנסו ראשונות. ניסינו לבלוש אחרי מכוניות חשודות (5 מכוניות אאודי שחורות מחכות ליד ההופעה עם נהגים לידם, נשמע לכן חשוד?!), אבל בעיקר היינו באופוריה שיש לנו עוד כל כך הרבה לפנינו. מהיום הראשון אני בעיקר זוכרת את הציפייה הענקית הזו בבטן, שכל מה שתכננו בתשעה חודשים האחרונים הולך להתפוצץ, ובענק. וומבלי יידעו שאנחנו פה. וכך היה. היום השני – ההופעה הראשונה!!! ביום ההוא קמנו עם אנרגיות, עלינו על מדים (ראו תמונה) והיינו מוכנות להתפוצץ. אני מודה שקצת (או הרבה) חששתי להתאכזב, בגלל סיפורי האכזבה מהופעת האתמול של ג'ני ואנה מריה. הגענו לתור (איחור שאנני של מתחילות, שש וחצי ולא שש) ובכל זאת תפסנו תור שרצינו, ושלא היה בו עוד כל כך הרבה אנשים, היינו בגזרה הראשונה של העדר המובל לשחיטה. זה התחיל בבוקר קצת קר, אבל מהר מאד נהפך למלכודת שמש לוהטת. היות ובאנו מצוידות מבעוד מועד בכל מלאי יום העצמאות של הדוכנים (טוב, שיקרתי, יתרת המלאי הייתה אצל הבנות שהגיעו מאוחר יותר...) התחלנו לעטוף את עצמנו בדגלים בתור כיסוי לראש, ממש הרגשתי שהצטרפתי להתנחלות, עם דגל על הראש בצורת כאפיה... לא היה שום דבר מעניין בתור, חוץ מאיתנו, כמובן, כי היינו חייבות לעשות רעש ולהתחבר עם אנשי האבטחה שהיו נרגשים לשמוע שבאנו מהפרומיסד לנד, ואז התחילה שעת יצירה. אני באתי עם שלט מוכן מבעוד מועד (Gary, come down on me קריאטיביות יצירתית של ליאור, ובאמת רק התכוונתי שירד ללחוץ לי יד. NOT!), כי אני עקומה וצריכה פונטים (ענקיים!) של מחשב בכדי להסתדר, מזל שמורי הילה ושירי קצת יותר יצירתיות ויזואלית ממני... מורי התחילה ליצור את השלט עליו הילה פינטזה.... 9 חודשים? שנתיים? מאז גיל שנתיים? – Robbie welcome home, ואז יצרנו את השלט הגאוני – cum all the way from the promised land to give you love love, שלט שגרף מחמאות שהפתיעו אפילו אותנו. לחכות בתור להופעה יכול להיות מאד משעמם. מזל שמפקד התור (כן, יש תואר כזה) היה חתיך אימים, עם כריזמה של שחקן קולנוע, וכולנו ריירנו עליו. בשלב מסוים ניגשתי אליו, הורדתי את החולצה למינימום שיכסה לי את המחשוף , וסיפרתי לו באופן אישי שבאנו מישראל, ושמאד נעריך את העובדה שנוכל להגיע ראשונות. הוא הנהן ואני נמסתי. כאמור, עד השעה 16 היה משעמם, ואז... מגיע הרגע בו כולנו קמות, מנסות לצמצם פערים כדי להגיע לשורה הראשונה של הקיו, ואז... הלב פועם בסטריאו, זה המאני טיים, הרגע בו כולנו צריכות לתפקד בצורה הטובה ביותר, כי אחרת לא נגיע כולנו לשורה הראשונה. כולנו נעמדנו בדריכות כאילו אנחנו מתכוננות לריצות מרתון, והאזנו להטפות הלא נגמרות (שחזרו אח"כ עוד שלוש פעמים) על כמה שאנחנו צריכות לא לרוץ. אנשי האבטחה, שנראו בלחץ לא פחות מאיתנו (כנראה פחדו שנדרוס אותם) קצת שיחקו עם העצבים שלנו, ולפני ששחררו את העדר השועט עוד דיברו איתנו ועיכבו אותנו. באותם רגעים לא היה אכפת לנו מפלרטוטים. אני ראיתי מול עיניי רק דבר אחד – השורה הראשונה. ברגע ששוחררו הכבלים, שעטנו (בריצה/ הליכה מהירה) לכיוון מכונות הכרטוס, ששוב עצרו אותנו, משולהבות ומזיעות מלחץ, כדי לגלות שכבשנו את המקום הראשון והשני בשלוש מכונות כרטיסים. הילה הייתה ראשונה לידי משמאל, וג'ני הייתה ראשונה לידי מימין, כשמורי הדר ושירי היו בדיוק אחרינו. הצלחה ראשונה. ג'ני לא ענתה לצרחות העידוד שלי, כי בדיעבד היא סיפרה שהייתה עסוקה בהתחננות רבתי, שכן, כללה גם דמעות, בפני הבודק שעמד לפניה (מכונות הכרטוס היו סגורות עד להינתן אות התחלת הטירוף) שיבדוק לה את התיק לפני שיפתחו את המכונות. וזה עבד. המכונות נפתחו, והכל תיקתק כמו שעון. הכרטיס שלי עבר ללא בעיה, הבודקת מיששה לי את התיק באופן סמלי בלבד כי צרחתי לה please please, its only clothes ויכולתי לפתוח בריצת שעטה לשורה הראשונה, כשלידי המוני אנשי אבטחה צועקים לי לא לרוץ, ואני שמה פס. קשה לי להעביר במילים את התחושות של השניות האלה, שאת רואה מול העיניים רק דבר אחד. אין שמאל וימין, יש רק קדימה לשורה הראשונה. ממוקדות מטרה של מבצע צבאי בהחלט הייתה שם. והרבה לב. המון לב. כשנגעתי בגדר, מיד צרחתי לג'ני שהגיעה שניה לפני, להרחיב את האחיזה שלה כדי לשמור מקום לכל השאר. שנייה אחרי הגיעה בריטית בהמה (אין מה לייפות את המציאות, היא שתתה אלכוהול כל היום והיה לה שפם) לידי. כאמור, אני, בד"כ בחורה נחמדה מנומסת ולבבית, לא ראיתי בעיניים, וצרחתי לה בכל הכוח: mooooooveeeeee!!!! , ובכן, היא התקפלה.... מזל ששניה אחרי הגיעו הבנות שלי, מורי הילה ושירי, ויכולנו, רועדות ומנושפות, לבחון את ההצלחה: שורה ראשונה מספר 1 נכבשה על ידי כולנו. הדר הייתה שורה ראשונה וחצי, מספיק קרוב... כמובן שהתחלנו לכבוש לנו חלקה עם דגלים ושלטים, גוררות מבטים מעוצבנים מכל עבר, ואפילו אמירות אנטישמיות שגרמו לי לחשוב על סבתא, ועל כך שגם הפעם ניצחתי אותם, אני בשורה הראשונה, והם לא. הופעת החימום הראשונה של הפט שופ בויז הייתה טובה, הם נותנים שואו וכיף לרקוד איתם. זה שראו אותנו בכל האצטדיון שלוש פעמים על המסכים רק הוסיף לכיף, ולהרגשה שכל וומבלי יודעת שהישראליות הגיעו.
כן, שוב אני. שוב לונדון, שוב סיכום הופעה, ובכן, בכל פעם זה מרגש ומדמיע בצורה אחרת. הפעם לא ספונטני, אבל לא יאמן בעוצמתו. וכן, גם הפעם בכיתי. לסכם במילים את כל מה שהיה, נראה לי שיצא לי ספר. מממ... נשמע רעיון לא רע, ליאור, יש לך שם בשבילי?! יושבת מול המחשב, when we were young בלופ, ותוהה איך אפשר לסכם גן עדן טייק דאת. אולי נתחיל במספרים? 4 הופעות, 13 בנות משלחת מטורפות ותותחיות, שיעשו הכל. מיליון באנרים מצחיקים ומרגשים מיליון ואחת דגלי ישראל בכל הגדלים והצורות האפשריות (דגלים גדולים, דגלים קטנים, שרשרות דגלים, קשתות דגלים, שבשבות דגלים, סיכות דגלים, משקפי דגלים, כפפות כחול לבן, שכחתי משהו?), אוהל אחד שבדיעבד הציל אותנו, ערב אקס פקטור מהאגדות, ובו פגישה שלא אשכח לעולם, וחמישה בנים שנגע בהם הקסם, ולא עוזב, כבר עשרים שנה. הכל התחיל... הכל התחיל לפני 9 חודשים. או לפני שנתיים. או לפני 17 שנה... נחסוך קצת היסטוריה, ונגיד שהכל התחיל בראשון לחודש יולי, עת נחתנו בלונדון, חמש בנות מרוגשות, ושמנו פעמינו לוומבלי, להגשמת חלום מתוק שחיכינו לו כל כך הרבה. לראות חמישה בנים מושלמים ביחד, על במה אחת. לפני זה עוד היה כמעט איחור לטיסה, פגישה מרגשת עם בודקת בטחונית שהעדיפה לגלגל איתנו חוויות על הקרקס מאשר להעביר אותנו בדיקה, פלרטוט עם הבודק בביקורת הגבולות הבריטית, אבל זה באמת אגוזים לעומת כל מה שבא אח"כ. כמובן שוומבלי, בגודלו העצום, בזיכרונות שהוא מעלה לי, ובמה שהוא מסמל, הוא דבר מרגש לבקר בו. בעיקר כשיש כל כך הרבה הופעות לפנינו, שלט עצום של הבנים, וג'ני אחת לפגוש, שכבר מחכה בתור מהבוקר. אז פגשנו את ג'ני בהתרגשות בתולית של בנות שעוד לא ידעו קיו (טוב, לפחות של הסיבוב הנוכחי....) מהו, וכמובן ג'ני הייתה טרוטת עיניים, נראתה מנוסה ולמודת תורים, יחד עם כל החברות הבינלאומיות שחיכו איתה בטור האימה שנקרא h and j , שאח"כ למדנו למה הוא התור היחיד שאין בו אנשים על הבוקר. אז עוד הייתה לי מוטיבציה לרוץ ולקפוץ על מישהו שהוא לא הבנים, אז הייתה פגישה מרגשת עם ג'ני, ונשארנו כדי לבלוש ולצפות באנשים נכנסים להופעה. הופתענו לגלות עד כמה הם מנומסים, יחסית למה שזכרתי מהקרקס ומהgb40 אבל בדיעבד כנראה שפיספסנו את ההארד קור שנכנסו ראשונות. ניסינו לבלוש אחרי מכוניות חשודות (5 מכוניות אאודי שחורות מחכות ליד ההופעה עם נהגים לידם, נשמע לכן חשוד?!), אבל בעיקר היינו באופוריה שיש לנו עוד כל כך הרבה לפנינו. מהיום הראשון אני בעיקר זוכרת את הציפייה הענקית הזו בבטן, שכל מה שתכננו בתשעה חודשים האחרונים הולך להתפוצץ, ובענק. וומבלי יידעו שאנחנו פה. וכך היה. היום השני – ההופעה הראשונה!!! ביום ההוא קמנו עם אנרגיות, עלינו על מדים (ראו תמונה) והיינו מוכנות להתפוצץ. אני מודה שקצת (או הרבה) חששתי להתאכזב, בגלל סיפורי האכזבה מהופעת האתמול של ג'ני ואנה מריה. הגענו לתור (איחור שאנני של מתחילות, שש וחצי ולא שש) ובכל זאת תפסנו תור שרצינו, ושלא היה בו עוד כל כך הרבה אנשים, היינו בגזרה הראשונה של העדר המובל לשחיטה. זה התחיל בבוקר קצת קר, אבל מהר מאד נהפך למלכודת שמש לוהטת. היות ובאנו מצוידות מבעוד מועד בכל מלאי יום העצמאות של הדוכנים (טוב, שיקרתי, יתרת המלאי הייתה אצל הבנות שהגיעו מאוחר יותר...) התחלנו לעטוף את עצמנו בדגלים בתור כיסוי לראש, ממש הרגשתי שהצטרפתי להתנחלות, עם דגל על הראש בצורת כאפיה... לא היה שום דבר מעניין בתור, חוץ מאיתנו, כמובן, כי היינו חייבות לעשות רעש ולהתחבר עם אנשי האבטחה שהיו נרגשים לשמוע שבאנו מהפרומיסד לנד, ואז התחילה שעת יצירה. אני באתי עם שלט מוכן מבעוד מועד (Gary, come down on me קריאטיביות יצירתית של ליאור, ובאמת רק התכוונתי שירד ללחוץ לי יד. NOT!), כי אני עקומה וצריכה פונטים (ענקיים!) של מחשב בכדי להסתדר, מזל שמורי הילה ושירי קצת יותר יצירתיות ויזואלית ממני... מורי התחילה ליצור את השלט עליו הילה פינטזה.... 9 חודשים? שנתיים? מאז גיל שנתיים? – Robbie welcome home, ואז יצרנו את השלט הגאוני – cum all the way from the promised land to give you love love, שלט שגרף מחמאות שהפתיעו אפילו אותנו. לחכות בתור להופעה יכול להיות מאד משעמם. מזל שמפקד התור (כן, יש תואר כזה) היה חתיך אימים, עם כריזמה של שחקן קולנוע, וכולנו ריירנו עליו. בשלב מסוים ניגשתי אליו, הורדתי את החולצה למינימום שיכסה לי את המחשוף , וסיפרתי לו באופן אישי שבאנו מישראל, ושמאד נעריך את העובדה שנוכל להגיע ראשונות. הוא הנהן ואני נמסתי. כאמור, עד השעה 16 היה משעמם, ואז... מגיע הרגע בו כולנו קמות, מנסות לצמצם פערים כדי להגיע לשורה הראשונה של הקיו, ואז... הלב פועם בסטריאו, זה המאני טיים, הרגע בו כולנו צריכות לתפקד בצורה הטובה ביותר, כי אחרת לא נגיע כולנו לשורה הראשונה. כולנו נעמדנו בדריכות כאילו אנחנו מתכוננות לריצות מרתון, והאזנו להטפות הלא נגמרות (שחזרו אח"כ עוד שלוש פעמים) על כמה שאנחנו צריכות לא לרוץ. אנשי האבטחה, שנראו בלחץ לא פחות מאיתנו (כנראה פחדו שנדרוס אותם) קצת שיחקו עם העצבים שלנו, ולפני ששחררו את העדר השועט עוד דיברו איתנו ועיכבו אותנו. באותם רגעים לא היה אכפת לנו מפלרטוטים. אני ראיתי מול עיניי רק דבר אחד – השורה הראשונה. ברגע ששוחררו הכבלים, שעטנו (בריצה/ הליכה מהירה) לכיוון מכונות הכרטוס, ששוב עצרו אותנו, משולהבות ומזיעות מלחץ, כדי לגלות שכבשנו את המקום הראשון והשני בשלוש מכונות כרטיסים. הילה הייתה ראשונה לידי משמאל, וג'ני הייתה ראשונה לידי מימין, כשמורי הדר ושירי היו בדיוק אחרינו. הצלחה ראשונה. ג'ני לא ענתה לצרחות העידוד שלי, כי בדיעבד היא סיפרה שהייתה עסוקה בהתחננות רבתי, שכן, כללה גם דמעות, בפני הבודק שעמד לפניה (מכונות הכרטוס היו סגורות עד להינתן אות התחלת הטירוף) שיבדוק לה את התיק לפני שיפתחו את המכונות. וזה עבד. המכונות נפתחו, והכל תיקתק כמו שעון. הכרטיס שלי עבר ללא בעיה, הבודקת מיששה לי את התיק באופן סמלי בלבד כי צרחתי לה please please, its only clothes ויכולתי לפתוח בריצת שעטה לשורה הראשונה, כשלידי המוני אנשי אבטחה צועקים לי לא לרוץ, ואני שמה פס. קשה לי להעביר במילים את התחושות של השניות האלה, שאת רואה מול העיניים רק דבר אחד. אין שמאל וימין, יש רק קדימה לשורה הראשונה. ממוקדות מטרה של מבצע צבאי בהחלט הייתה שם. והרבה לב. המון לב. כשנגעתי בגדר, מיד צרחתי לג'ני שהגיעה שניה לפני, להרחיב את האחיזה שלה כדי לשמור מקום לכל השאר. שנייה אחרי הגיעה בריטית בהמה (אין מה לייפות את המציאות, היא שתתה אלכוהול כל היום והיה לה שפם) לידי. כאמור, אני, בד"כ בחורה נחמדה מנומסת ולבבית, לא ראיתי בעיניים, וצרחתי לה בכל הכוח: mooooooveeeeee!!!! , ובכן, היא התקפלה.... מזל ששניה אחרי הגיעו הבנות שלי, מורי הילה ושירי, ויכולנו, רועדות ומנושפות, לבחון את ההצלחה: שורה ראשונה מספר 1 נכבשה על ידי כולנו. הדר הייתה שורה ראשונה וחצי, מספיק קרוב... כמובן שהתחלנו לכבוש לנו חלקה עם דגלים ושלטים, גוררות מבטים מעוצבנים מכל עבר, ואפילו אמירות אנטישמיות שגרמו לי לחשוב על סבתא, ועל כך שגם הפעם ניצחתי אותם, אני בשורה הראשונה, והם לא. הופעת החימום הראשונה של הפט שופ בויז הייתה טובה, הם נותנים שואו וכיף לרקוד איתם. זה שראו אותנו בכל האצטדיון שלוש פעמים על המסכים רק הוסיף לכיף, ולהרגשה שכל וומבלי יודעת שהישראליות הגיעו.
