אורלי
אני קוראת את זה ולא מאמינה. הכל נראה לי סיפור ואז אני נזכרת בחיוך של ג'יי 2 מטרים ממני ובקשר העין עם הווארד, מארקי ורובי, הרבה רובי. ואני לא מאמינה לעצמי. ואני קצת מצטערת על זה שלא צילמתי סרטונים-אבל מי יכול לצלם כשהווארד פאקינג דונלד עומד מול הפרצוף שלך או כשרובי ויליאמס עושה לך סימן של "אוקיי"?! ואני עדיין לא מאמינה. לא מאמינה שזכיתי לראות את הבנים, את אותם הבנים שלא העזתי לחלום שאראה לפני 16 שנים, כשראיתי לראשונה את BFG-ראיתי אותם באמת ומקרוב. ועוד יותר אני לא מאמינה שלא התאכזבתי לרגע-לא מהגובה של מארקי, שמפצה על היותו קטן בטונות! טונות של קסם אישי. מעולם לא התלהבתי ממנו מעבר להיותו בחור חמוד מאוד-אבל גם היום, כשהוא כמעט בן 40-הוא מסתכל עליך ואתה מרגיש שהוא אוהב אותך. עזבו אתכם מחתיך או לא חתיך-אני לא יכולה שלא להאמין שלמרות כל מה שאנחנו יודעים עליו היום, הוא פשוט נשמה טובה. אין לי מילים לתאר איך זה מרגיש כשהוא מחייך אליך. חיוך אמיתי שיוצא לו מהלב. מגארי- לא יכולתי להתאכזב כי אני יודעת כבר שנים כמה הוא שווה. כמה הוא מקצוען (כשכולם הולכים לפגוש מעריצות ב"8 אותיות", יש עדיין מישהו שממשיך לשיר... נחשו מי?), כמה הוא דמות לחיקוי-ואחרי התיאור של אורלי גם כמה הוא "גבר" במשמעות הטובה של המילה. כזה שמתחתנים איתו. כזה שאני מאחלת לכל אחת פה שרוצה להתחתן. וג'יי-הו ג'יי אהבת נעוריי. למרות שראיתי אותו בשתי הופעות בהן הוא היה במצב רוח טיפה שונה, החיוך הזה שלו-החיוך שפשוט מאיר את העולם. ואז היה רובי. רובי פאקינג ויליאמס שמשחק אותה רוק סטאר על קוק ולא מפסיק לזוז לשניה ומרים את כל האצטדיון בEngland I am your son, הבן האובד... וכשהוא מסתכל עליך, הוא עדיין אותו ילד חננה בן 16 (אחסוך מכם את הפסיכולוגיה בגרוש שלי) והוא ממש לא הפרסונה הסקס-פיסטולית שהוא מנסה להיות. והוא מקסים ואני מאוהבת בו ולא מחדש-כי מעולם לא חוויתי את TT5 בזמן אמיתי, אלא כמו אז, בהתחלה, עם האובססיה והכל. והווארד-שבא לעבודה ולא בצורה רעה. כשהוא עולה על הבמה, הוא ייתן לך את הכל, גם אם הוא לא ממש הספיק לישון וגם אם הוא ממש עייף מלהופיע 4 ימים ברצף. וגם אם באנו לו לא כ"כ טוב עם הדגלים (לטענת חלק מהנבחרת). והאינטראקציה ביניהם זה כמו לחזור לגיל 18, כמו פלוגה של גולני, כמו חברות בנפש. ואתה רק רוצה להיות שם איתם וליהנות מהבדיחות הפרטיות שלהם-כי זה בטח כ"כ כיף! לסיכומו של עניין-הלהקה הזו כ"כ אהובה בגלל האנשים המרכיבים אותה. כל אחד הוא קסם, הרבה יותר ממה שמצליחות להעביר התמונות או צילומי הוידאו. ולכן בסיבוב הבא (בע"ה!) לא צריך רובוט ענק, אפילו לא צריך לפידים (למרות שזה ממש מחמם כשנרטבים בגשם)-צריך רק את החמישיה המופלאה הזו ואת הכיף שלהם ממה שהם עושים. ואותנו כמובן-כי בלעדינו יהיה להם משעמם עם האנגליות! רובנו עדיין חוות תסמיני גמילה ודכאון קלאסיים. היינו בארץ המובטחת והחזרה לחיי היומיום הקטנים וחסרי המשמעות היא כ"כ קשה... ורק הקליפ של when we were young מזכיר איפה היינו. הקונפטי הצהוב, הפרופס, הגדרות שעליהם נתלינו-הכל קרה באמת. והבנים.