לא מכיר מספיק כדי לדבר עליהן. אבל בודהיזם לא נשמע לי כמו דת בלי אלוקים. הבודהה הוא הקל שם, גם אם לא מגדירים אותו ככזה
רק בפרשנות ההינדית-מצמצמת (שקשורה יותר לשילובה בדת ההינדית)
בפרשנות הרווחת, בודהה הוא "המדריך" (משמע נביא), ובהחלט לא אל או בורא.
אבל הוא נביא מאוד חילוני: נסיך שהבין שהסבל האנושי נובע יותר מחוסר שקט נפשי, ופחות מחוסר חומרי,
ופיתח טכניקות (חילוניות, המתעלמות משאלת קיום האל) שמסייעות להקל על הסבל הנפשי הזה (איך להתמודד עם סטרס, אם תרצה)
לכן גם אדם דתי יכול לתרגל יוגה או מדיטציה, ללא חשש שבכך הוא עובד עבודה זרה.
לגבי מה שאתה מגדיר "דתות פילוסופיות", אין לי מושג מה הופך את אלו לדתות. לטעמי כאמור, דת פר הגדרה זה משהו שמחייב הכרה בקל. אבל תכל'ס זה עניין של פרשנויות.
גם קונפוציוניזם וטאואיזם, אלו דתות במובן היהודי העתיק של המילה: עקרונות רוחניים-מוסריים שמתורגמים לפעולות מסויימות.
כשיהודי-דתי מתרגל דיקור סיני, או מתרגל טאי-צ'י הוא פועל לפי "הלכה טאואיסטית".
קונפוציוס וממשיכיו תהו מיהו האדם המוסרי, ופיתחו עקרונות לפיהם בן אדם יכול להיות טוב יותר
כל אלו - התעלמו משאלת האל והשפעתו על החיים - בדומה לאופן בו היוונים הפרידו בין ה"מטא-פיזיקה" (העיסוק באלים ובמיתולוגיה) לבין המדעים (שכללו ספורט ומוזיקה) והפילוסופיה (איך אדם צריך לפעול כדי להיות "טוב"),
בכל מקרה כאמור מעלה, דיון אחר לגמרי מזה שאנחנו עוסקים בו כאן.
מן הסתם היהדות (שמתמקדת בשאלה איך בני עם
מסויים צריכים לחיות) היא דת שונה מדתות אוניברסליסטיות
אבל הנוצרים כן זיהו את דתות המזרח בתור דתות ומתחרות של הנצרות,
וזה יצר בעיה קשה כשהכנסיה הגיעה לשם, כי קונפוציוסיאנים ראו אותם כאנשים מושחתים,
ובודהיסטים זיהו אצלם את הסבל האנושי שהם השתחררו ממנו.