הפורום הוא תבנית נוף, ועוד הרהורים
כשרק נתקלתי בפורום נתקפתי תחושות מעורבות. מצד אחד, אני לא האדם האחרון בעולם שטרם התנסה בקשר זוגי בגילו המתקדם. מצד שני, כבר אז שאלתי את עצמי כיצד יצירת מאגר כותבים הנמצאים במצב דומה וכנראה מתוסכלים ממנו מספיק על מנת לחפש את חברתם של הדומים להם, יכולה להועיל לי. האם - מעבר לתמיכה הנפשית (שבה אני לא מזלזלת, אבל כרגע לא נחוצה לי, להרגשתי) - יכול הפורום להציע גם פלטפורמה מעשית לי ולשכמותי?
בערך בנקודת הזמן הזו התפרצו לא מעט ויכוחים על מתן בקורת בפורום - האם לגיטימי להטיח בקורת קטלנית בכותבים שנחשפו בפנינו בצורה האינטימית ביותר בשם חופש הדיבור/הרצון להיטיב עמם? האם ראוי למחוק הודעות פוגעניות, ואם כן, מהם המדדים להגדרת הודעה כפוגענית?
נחשפתי ללא מעט טרולים מכל הסוגים והגוונים במהלך הזמן. כפי שניתן להיווכח מעיון בפורום, עד לפני זמן קצר הייתי נחושה בדעתי שלא זה המקום לביקורת קטלנית ושטרולים צריכים להיחסם לאלתר: זה לא נעים, זה פוגע גם בכותב וגם בהתנהלות הפורום, ותכלס, זה לא פרקטי. איך נוכל לצפות מאנשים להיפתח בפנינו כשאנחנו מנועים אפילו מלהציע להם במה לא-שיפוטית, מקום שיכיל ויקבל אותם?
בדיעבד, אני סבורה שטעיתי. האינטרנט הוא מיקרוקוסמוס של המציאות, ולמציאות יש חוקים ותכתיבים משלה. מי שרוצה לנהל חיים מספקים ומאושרים בעולם האמיתי צריך להתאים את עצמו, לפחות עד גבול מסוים, למוסכמות. וכפי שאמרה לי פעם חברה טובה: האנשים היחידים שיאהבו אותנו כמו שאנחנו זה אבא ואמא.
כשאנחנו אומרות לבחורה שמנה שלא מוכנה להתפשר על הגברים שהיא מוצאת בכוחות עצמה: שמעי, יום יבוא ותמצאי מישהו שיאהב אותך כמו שאת, אנחנו עושים לה שירות דב. כן, ברור לי שישנן חריגות, אבל הסטטיסטיקה, כן, סטטיסטיקה, רבותיי, מוכיחה אחרת (ואני מלאה פלוס ומכירה את המצב מקרוב).
כשאנחנו אומרות לבחור שגר בבית בגיל שלושים וחמש פלוס: עזוב, בחורות לא מסתכלות איפה אתה גר, אנחנו משלות אותו.
כשאני מסכימה לדייט עם בחור ללא השכלה וללא גב כלכלי, אני מרגישה כמי שמשלה גם אותו וגם את עצמי. כיוון שהוא מצד אחד מרגיש שמגיעה לו בחורה רזה, ואני מרגישה שמגיע לי הרבה יותר מזה.
מצד אחד, אני יכולה להיתמם ולומר שהכל מתחיל ונגמר במחשבה המחפצנת שבני-זוג הם בעצם סמלי סטאטוס שאנחנו מתהדרים בהם: שהמחשבה הזו הרסנית, משפילה ולא-הוגנת לא כלפיי ולא כלפי הצד השני. אני יכולה לנחם את עצמי במחשבה שאני בעצם מסוגלת להמשך לכל מיני אנשים מכל מיני סיטואציות - כל זמן שלא אצטרך לסנן אותם באמצעות רשימת מכולת.
וכאן באה המציאות (של מקצועי, אורח חיי, מודל היופי הרווח, הציפיות ממני ושלי מעצמי, של עצם העובדה שאני חיה בחברה מטריאליסטית) וטופחת על פניי.
בפורום יש טרולים, נכון. אבל המציאות מטורללת והמפגש איתה קשה ומאמץ שבעתיים. בשנים האחרונות התקדמתי הרבה מבחינה אישית ומקצועית דווקא מתוך ניסיון להתמודד עם המציאות, וזאת אחרי שמשך הרבה זמן ניסיתי לברוח ממנה. אולי, בהמשלה, מה שכדאי לעשות כאן בפורום הוא לא להכריז על כל מי שדעתו שונה משלנו כטרול, לא לקחת אוטומטית ללב, אלא לחשוב על ההודעות כבוחן מציאות: בעולם האמיתי לא תמיד כיף ולא תמיד מקבלים רק מחמאות. אפשר להתעלם, אפשר לסנן את המוץ מהתבן, אפשר להתווכח. חסימת בעיות אולי פותרת אותן באינטרנט. אבל שם זה נגמר.
אשר למידת הפרודוקטיביות של הפורום: אני עדיין חצויה בדעתי. מה עושים חוץ מלשפוך את הלב, להתחזק, ולהמשיך הלאה? האם יש משהו מעבר ללימבו של: אם המציאות לא מוצאת חן בעיניך, שני אותה? אשמח לשמוע את דעתכם.
כשרק נתקלתי בפורום נתקפתי תחושות מעורבות. מצד אחד, אני לא האדם האחרון בעולם שטרם התנסה בקשר זוגי בגילו המתקדם. מצד שני, כבר אז שאלתי את עצמי כיצד יצירת מאגר כותבים הנמצאים במצב דומה וכנראה מתוסכלים ממנו מספיק על מנת לחפש את חברתם של הדומים להם, יכולה להועיל לי. האם - מעבר לתמיכה הנפשית (שבה אני לא מזלזלת, אבל כרגע לא נחוצה לי, להרגשתי) - יכול הפורום להציע גם פלטפורמה מעשית לי ולשכמותי?
בערך בנקודת הזמן הזו התפרצו לא מעט ויכוחים על מתן בקורת בפורום - האם לגיטימי להטיח בקורת קטלנית בכותבים שנחשפו בפנינו בצורה האינטימית ביותר בשם חופש הדיבור/הרצון להיטיב עמם? האם ראוי למחוק הודעות פוגעניות, ואם כן, מהם המדדים להגדרת הודעה כפוגענית?
נחשפתי ללא מעט טרולים מכל הסוגים והגוונים במהלך הזמן. כפי שניתן להיווכח מעיון בפורום, עד לפני זמן קצר הייתי נחושה בדעתי שלא זה המקום לביקורת קטלנית ושטרולים צריכים להיחסם לאלתר: זה לא נעים, זה פוגע גם בכותב וגם בהתנהלות הפורום, ותכלס, זה לא פרקטי. איך נוכל לצפות מאנשים להיפתח בפנינו כשאנחנו מנועים אפילו מלהציע להם במה לא-שיפוטית, מקום שיכיל ויקבל אותם?
בדיעבד, אני סבורה שטעיתי. האינטרנט הוא מיקרוקוסמוס של המציאות, ולמציאות יש חוקים ותכתיבים משלה. מי שרוצה לנהל חיים מספקים ומאושרים בעולם האמיתי צריך להתאים את עצמו, לפחות עד גבול מסוים, למוסכמות. וכפי שאמרה לי פעם חברה טובה: האנשים היחידים שיאהבו אותנו כמו שאנחנו זה אבא ואמא.
כשאנחנו אומרות לבחורה שמנה שלא מוכנה להתפשר על הגברים שהיא מוצאת בכוחות עצמה: שמעי, יום יבוא ותמצאי מישהו שיאהב אותך כמו שאת, אנחנו עושים לה שירות דב. כן, ברור לי שישנן חריגות, אבל הסטטיסטיקה, כן, סטטיסטיקה, רבותיי, מוכיחה אחרת (ואני מלאה פלוס ומכירה את המצב מקרוב).
כשאנחנו אומרות לבחור שגר בבית בגיל שלושים וחמש פלוס: עזוב, בחורות לא מסתכלות איפה אתה גר, אנחנו משלות אותו.
כשאני מסכימה לדייט עם בחור ללא השכלה וללא גב כלכלי, אני מרגישה כמי שמשלה גם אותו וגם את עצמי. כיוון שהוא מצד אחד מרגיש שמגיעה לו בחורה רזה, ואני מרגישה שמגיע לי הרבה יותר מזה.
מצד אחד, אני יכולה להיתמם ולומר שהכל מתחיל ונגמר במחשבה המחפצנת שבני-זוג הם בעצם סמלי סטאטוס שאנחנו מתהדרים בהם: שהמחשבה הזו הרסנית, משפילה ולא-הוגנת לא כלפיי ולא כלפי הצד השני. אני יכולה לנחם את עצמי במחשבה שאני בעצם מסוגלת להמשך לכל מיני אנשים מכל מיני סיטואציות - כל זמן שלא אצטרך לסנן אותם באמצעות רשימת מכולת.
וכאן באה המציאות (של מקצועי, אורח חיי, מודל היופי הרווח, הציפיות ממני ושלי מעצמי, של עצם העובדה שאני חיה בחברה מטריאליסטית) וטופחת על פניי.
בפורום יש טרולים, נכון. אבל המציאות מטורללת והמפגש איתה קשה ומאמץ שבעתיים. בשנים האחרונות התקדמתי הרבה מבחינה אישית ומקצועית דווקא מתוך ניסיון להתמודד עם המציאות, וזאת אחרי שמשך הרבה זמן ניסיתי לברוח ממנה. אולי, בהמשלה, מה שכדאי לעשות כאן בפורום הוא לא להכריז על כל מי שדעתו שונה משלנו כטרול, לא לקחת אוטומטית ללב, אלא לחשוב על ההודעות כבוחן מציאות: בעולם האמיתי לא תמיד כיף ולא תמיד מקבלים רק מחמאות. אפשר להתעלם, אפשר לסנן את המוץ מהתבן, אפשר להתווכח. חסימת בעיות אולי פותרת אותן באינטרנט. אבל שם זה נגמר.
אשר למידת הפרודוקטיביות של הפורום: אני עדיין חצויה בדעתי. מה עושים חוץ מלשפוך את הלב, להתחזק, ולהמשיך הלאה? האם יש משהו מעבר ללימבו של: אם המציאות לא מוצאת חן בעיניך, שני אותה? אשמח לשמוע את דעתכם.
