prizman היקר
"את זו שמכנה ספרות רומנים בשם ספרות נשים ולכן עלייך האשמה" - אנא קרא שוב, בהחלט לא עשיתי זאת. לא כיניתי את ספרות הרומנים בשם ספרות נשים, אלא התנגדתי בדיוק למה שאתה מכנה ספרות נשים ("אלזה מורטלה, אורלי קסטל בלום, טוני מוריסון ורבות רבות אחרות"). הנקודה שלי היא שמקומם בעיני שספרות (טובה, כפי שאמרת בעצמך) הנכתבת על-ידי נשים או העוסקת בחיי היומיום של נשים מוגדרת כ"נשית", בעוד שאר הספרים הם ספרות לכשעצמה, הם לא "ספרות גברים" כמובן, הם סתם ספרים, מובנים מאליהם. עניין זה מדגים שוב את מעמד הגבריות כאובייקט מובן מאליו, לעומת מעמדה של הנשיות, כדורשת ספציפיזציה, כנגטיבית לעולם ה"רגיל" – הרי הוא העולם הגברי. הנקודה היא מדוע טוני מוריסון היא "ספרות נשית" ועמוס עוז אינו "ספרות גברים"? (כאשר המטרה היא כמובן לבטל את ההבחנה של מוריסון, ולא להוסיף אבחנה לעוז); מדוע המרחב הדומסטי הוא "נשי", בעוד המרחב הציבורי הוא ציבורי, כלומר גברי? סימון דה בובואר כתבה שעצם הצגת השאלה "מהי אשה" היא בעלת משמעות לכשעצמה: "יש משמעות לעצם העובדה שאני מציגה את השאלה. גבר לא היה מעלה על דעתו לכתוב ספר על מצבם המיוחד של הגברים באנושות. אם ברצוני להגדיר את עצמי עלי להכריז קודם כל – 'אני אשה' – אמת זו היא היסוד שעליו תתבסס כל טענה אחרת". גבר לעולם אינו פותח בהצגת עצמו כפרט ממין מסוים, שכן עובדת היותו גבר מובנת מאליה ... הגבר מייצג בו זמנית את החיובי ואת הנייטרלי, עד כדי כך שבצרפתית [כמו בעברית - אנשים] אומרים les hommes כאשר הכוונה לכל בני האנוש. ... כשם שלקדמונים היה אנך מוחלט, שביחס אליו הגדירו את האלכסון, כך יש סוג אנוש מוחלט, שהוא הסוג הזכרי. לאשה יש שחלות ורחם, ותנאים ייחודיים אלה כולאים אותה בתוך הסובייקטיביות שלה". (לפי ליאת פרידמן, "רסלינג") לוס איריגאריי, הוגה פמיניסטית חשובה אחרת, טוענת שהשפה היא זו המאפשרת לנו להבחין בין דברים שונים בעולם, זו המקבעת תפקידים חברתיים, זו המשקפת את העולם של דובריה ודוברותיה - לא נותנת לאשה מקום מלבד זה המעניק לה תפקידים מסורתיים של נאהבת, אשת איש ואם. השפה מדוברת בלשון זכר. אין בה זכר לאשה. והשפה העברית אינה יוצאת מכלל זה. הדובר או הדוברת פונה בגוף זכר אל קהל כאילו אין בו נשים ואם הן ישנן, הרי אין צורך לבטא את נוכחותן במילים, אין צורך להזכיר את קיומן. העדפת השימוש בגוף זכר מצביעה על פער מהותי במחשבה, בחברה ובתרבות. ההעדפה הלשונית מלמדת אותנו שאין לאשה מקום או תפקיד, מלבד כמובן היותה אשה. מילים כמו: איש ואשה, גבר ואשה, בעל ואשה, מצביעות על כך שהאשה אינה אמורה להיות גברה כגבר או בעלה כבעל. השפה חסרה מילים המעניקות לאשה תפקיד של בעל סמכות על עצמו, זה הגובר על יצרו, זה שיש לו המשך לזכרו. אין לה, לאשה, מקום המקנה לה זכות קיום בדומה לזה ממנו לקוח שמה. הגבר גובר. האשה היא זו שהוא גובר עליה, באמצעותה, כנגדה. הגבר גיבור, והאשה נפחדת וזקוקה להגנה. הזכר זוכר ונזכר - הנקבה היא חור המאפשר לזכר להיזכר באמצעותה, דרכה, בגופה, בזכרה. הבעל בועל, אוהב, חודר, חושק - האשה נבעלת, נאהבת, נחדרת, נחרדת, נחשקת. האשה בשפה חסרת מהות משל עצמה. אין לה זכר בשפה, ואין לה מהות הניתנת לזכירה. היא כאילו איננה. היא אין. היא חסרת מילים היכולות להביע את מהותה. היא מחוסרת הבעה. היא אינה ניתנת למחשבה אלא באמצעות מילים המביעות את הזכריות שאינה שלה. על האשה לא ניתן לדבר כעל זו שיכולה או קיימת כמו אביה, אחיה, בעלה או בן זוגה. הם יכולים לדבר בשמה. הם יודעים מה היא רוצה. עליה להסתתר מאחורי מילים שאינן מאפשרות לה לתאר את עצמה, שאינן מזהות אותה. היא יכולה לדבר במילים השאולות מהגברים שלצידה כדי שתוכל לומר מילים כמו: "אני רוצה, אני חושבת, אני יודעת, כמו כל אחד שרוצה, שחושב, שיודע" – היא עצמה חסרת רצון, מחשבה וידיעה, לפחות לפי המילים בשפה. אין לאשה מהות משל עצמה, מיניות משל עצמה, אומרת איריגאריי, בקוראה את טענות הפסיכואנליזה. הרי זיגמונד פרויד , זה ששאל את שאלת השאלות:”Was will das Weib?” - "מה רוצה האשה?", טוען שלהיות אשה, נורמלית כמובן, זה להיות איש שחתכו את איבר מינו. אין לה פין, אומר פרויד, ולכן אין לה תשוקה משל עצמה. המיניות על פי פרויד, אומרת איריגאריי, זכרית במהותה. לאשה אין מיניות משל עצמה. לפיכך, להיות אשה פירושו להיות גבר מקוצץ וחסר כוח גברא. האשה, זו המזהה את עצמה כחסרת מיניות משל עצמה, חסרה את היכולת לבטא את תשוקתה, שכן אין לה איבר בגופה המאפשר לה לזהות את תשוקתה. להיות אשה, על פי פרויד, פירושו לחיות חיים שאינם מאפשרים מתן ביטוי לתשוקה ולמיניות - כפי שפרויד מראה: בלתי מזוהה. כחסרת מיניות מזוהה, מנודה האשה. כחסרת תשוקה, לא יכולה האשה לתפקד בחברה, שכן היא שואפת להחזיר לעצמה את כוחה ואין לה הכוח המנטלי המאפשר לה לתפקד בחברה. היא משקיעה את כל מאמציה בהסתרת פצעה. היא מתאפרת, מתבשמת, עוטה בגדים המסתירים את בושתה. היא מציגה את עצמה כאחרת מזו הפצועה ולכן, על פי פרויד, האשה היא תרמית המסתירה את החסך של מהותה. להבנה מלאה של נושא ייצוג נשים במרחב, הייתי ממליצה לך לקרוא את פוקו ודה-בובואר וכן את הספרים המומלצים בדף הראשי של הפורום. זה נושא שקצת מסובך לי (כמו בוודאי הבחנת) לתמלל אותו בצורת הודעת-פורום, בלי להכיר אותך ולדעת מה אתה יודע, מה קראת, מה חשבת בנושאים אלה. ורק דבר אחרון - ברור שהכוונה אינה להוריד שכר לגברים ולא לדרוש ממכונאים כח פיסי... מה זה קשור בכלל?
הטענה = הטענה של גרטרוד שאותה ניסיתי להסביר למי ששאל בהיעדרה.
