תביא בבקשה את רשימת המדינות המטומטמות שבהן פוליטיקאים בוחרים שופטים.
(כן אני יודע שבארהב זה קורה וזו עוד סיבה לא לעשות זאת. כי שם השופטים משוחדים
פוליטית. כשאדם עומד למשפט הוא יודע מה התוצאות רק לפי מי השופט.)
גרמניה - בידי שני בתי הפרלמנט ברוב מיוחס של שני שלישים. בפועל, המפלגות מגיעות מראש להסכמים ביניהן על המועמדים - די דומה לפשרה בין לוין לסער שיצרה מצב שלנציג האופוזיציה בוועדה יש ווטו על הכול.
הונגריה - הפרלמנט ברוב מיוחס
פורטוגל - 10 שופטים נבחרים על ידי הפרלמנט ברוב מיוחס של שני שלישים, ו-3 שופטים נוספים נבחרים בידי שופטי בית המשפט לחוקה עצמם
אורגוואי - הפרלמנט ברוב מיוחס
קוסטה ריקה - הפרלמנט ברוב מיוחס
כף ורדה - הפרלמנט ברוב מיוחס
שוויץ - השופטים נבחרים ברוב רגיל על ידי שני בתי הפרלמנט. סינון המועמדים נעשה באמצעות ועדה פרלמנטרית שבה נציגות פריטטית של המפלגות בפרלמנט. אף שלכאורה ניתן בכך כוח לקואליציה לבחור את השופטים, למעשה לא זה מצב הדברים. בשווייץ ישנו מנהג חזק שלפיו נדרש ייצוג של כל המפלגות בכל מוסדות המדינה, לרבות בבתי המשפט. לכן הפרלמנט בוחר את השופטים לפי שיטה זו של ייצוג כל המפלגות, מתוך מסורת של שיתוף פעולה בין המפלגות והסכמה פוליטית.
ארצות הברית - נשיא המדינה (שנבחר עצמאית) באישור הסנאט ברוב רגיל. השופטים ממונים לכל ימי חייהם, ולפיכך הם שולטים לרוב במועד פרישתם.
בלגיה - הממשלה ממנה מועמד מתוך רשימה של שני מועמדים שמציעים שני בתי הפרלמנט ברוב מיוחס. לפי מנהג, המפלגות מחלקות ביניהן את המינויים לפי יחסי הכוחות הפוליטיים.
מקסיקו - ראש הרשות המבצעת בשיתוף הסנאט.
צ'כיה - נשיא המדינה, שאינו ראש הרשות המבצעת אבל נבחר בבחירות כלליות, ממנה את שופטי בית המשפט לחוקה, באישור הסנאט, ברוב רגיל.
סלובקיה - נשיא המדינה, שאינו ראש הרשות המבצעת אך נבחר בבחירות כלליות, בשיתוף הפרלמנט.
סלובניה - השופטים נבחרים על ידי הפרלמנט ברוב מוחלט בהתאם להמלצת נשיא המדינה, שאינו ראש הרשות המבצעת אך נבחר בבחירות כלליות. נשיא בית המשפט נבחר על ידי שופטי בית המשפט המכהנים מקרבם.
יפן - נשיא בית המשפט העליון ושופטיו נבחרים על ידי הממשלה (וממונים במינוי טקסי על ידי הקיסר). לאחר מכן, בבחירות הכלליות הראשונות שלאחר מינויו של שופט, תלוי המשך כהונתו בכך שלא הצביע רוב המשתתפים בבחירות בעד הדחתו (אף שבפועל אף שופט לא הודח בבחירות). במילים אחרות, ביפן אומנם הממשלה בוחרת בעצמה את השופטים, אולם נקבע בה מנגנון נוסף (חריג יחסית לבתי משפט עליונים) של אשרור הבחירה באמצעות קול הבוחר.
צרפת - המועצה מורכבת מנשיאי צרפת בעבר ומחברים נוספים, המתמנים באופן הזה: 3 חברים בידי הנשיא, 3 חברים בידי יו"ר הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט), ו-3 חברים נבחרים על ידי נשיא האספה הלאומית (הבית התחתון של הפרלמנט). כולם לאחר שרוב מיוחס בוועדות בית המחוקקים רשאי לדחות את המינוי.
אוסטריה - הממשלה בוחרת 11 שופטים (נשיא בית המשפט, סגנו, 6 שופטים מכהנים ו-3 שופטים מחליפים למקרה שהשופטים המכהנים נעדרים בעקבות מחלה או ניגוד עניינים), ובתי הפרלמנט בוחרים 9 שופטים (6 שופטים מכהנים ו-3 שופטים מחליפים). בפועל, בדרך כלל שופטים אלו מייצגים חלוקה מאוזנת בין שתי המפלגות המרכזיות במדינה. איזון זה מבטיח למעשה את האיזון בבית המשפט, ללא קשר לזהות המפלגה השלטת.
לטביה - 3 שופטים מוצעים על ידי לפחות 10 חברי פרלמנט, 2 שופטים מוצעים על ידי הקבינט, ו-2 שופטים מוצעים על ידי בית המשפט העליון – כל ה-7 נבחרים באישור הפרלמנט.
ליטא - 3 שופטים לפי הצעת יו"ר הפרלמנט; 3 שופטים לפי הצעת נשיא המדינה (שאינו חלק מהרשות המבצעת); ו-3 שופטים לפי הצעת נשיא בית המשפט העליון – כולם נדרשים לאישור הפרלמנט.
איטליה - מתוך 15 השופטים בבית המשפט לחוקה, נשיא המדינה בוחר 5 שופטים (הנשיא הוא ראש המדינה, ואינו ראש הרשות המבצעת), שני בתי הפרלמנט בוחרים 5 שופטים ברוב של שני שלישים, והרשות השופטת בוחרת 5 שופטים.
ספרד - 8 שופטים נבחרים בידי הרשות המחוקקת ברוב מיוחס של 60% (4 בידי כל בית פרלמנט), 2 שופטים בידי הממשלה, ו-2 שופטים בידי מועצת הרשות השופטת.
דרום קוריאה - 3 בידי ראש הרשות המבצעת, 3 בידי הפרלמנט, 3 בידי נשיא בית המשפט העליון, שנבחר על ידי נבחרי ציבור.
צ'ילה - 3 בידי ראש הרשות המבצעת, 3 בידי בית המשפט העליון, 4 בידי הפרלמנט.
נרווגיה - הרשות המבצעת על סמך המלצה בלתי מחייבת על 3 מועמדים של ועדה שבה רוב לאנשי מקצוע (3 שופטים, עו"ד ומשפטן מהמגזר הציבורי, וכן 2 נציגי ציבור ללא רקע משפטי) ולאחר חוות דעת של נשיא העליון.
אסטוניה - נשיא בית המשפט העליון נבחר בידי הפרלמנט (בהצבעה חשאית וברוב רגיל) על פי הצעת נשיא המדינה (שאינו ראש הרשות המבצעת); הפרלמנט ממנה בהצבעה חשאית וברוב רגיל את יתר שופטי בית המשפט העליון, על פי הצעת נשיא בית המשפט העליון.
כלומר: לנשיא העליון סמכות וטו על מינוי השופטים, מלבד על המינוי שלו. בטרם נשיא בית המשפט העליון מציע מועמד, הוא מתייעץ עם יתר שופטי בית המשפט העליון ועם מנהל בתי המשפט.
מלטה - נשיא בית המשפט על ידי נשיא המדינה (בעל סמכות טקסית בעיקרה) לפי החלטה של בית הנבחרים ברוב של שני שלישים. השופטים האחרים על ידי הנשיא לפי המלצה מחייבת של הוועדה לבחירת שופטים, המורכבת מנשיא בית המשפט העליון, 2 שופטים מבית המשפט העליון שנבחרים על ידי שופטי בית המשפט העליון, שופט מבתי המשפט האחרים שנבחר על ידי שופטי בתי המשפט האחרים, מבקר המדינה, נציב קבילות הציבור ויו״ר לשכת עורכי הדין.
בחינת שיטות המינוי ב-42 מדינות מראה שגם במדינות המעטות שבהן הקואליציה ממנה את השופטים קיימת התייעצות בגורמי מקצוע או בוועדות סינון מקצועיות. בעוד שבעשורים האחרונים מסתמנת מגמה עולמית של ביזור הכוח במינויים, תכנית לוין-רוטמן תוביל את ישראל בכיוון ההפוך והריכוזי.
www.idi.org.il
www.ynet.co.il
