הקפצה אמצע שבועית

[סיגל של שגיא]

ואני הגעתי למסקנה מאוד כואבת השבוע:

ההורים לא חייבים לנו כלום

לצערי הרב, ואחרי הרבה דמעות שזלגו מעיניי השבוע, אני נאלצת לומר זאת, אבל זה כך. מגיל 18 הם לא חייבים לנו כלום.

 

[מיכל של עומר ויובל]

לדעתי זה ממש לא נכון

אני נורא לא אוהבת את הגישה הזאת של "גידלנו אתכם עד גיל 18, עכשיו צאו לעולם ותסתדרו בעצמכם". ההורים שלי עברו די מזמן את ה-50, גידלו שלושה ילדים, מבוססים כלכלית ועדיין נעזרים בהורים שלהם לפעמים, אם זה כדי להקפיץ את אחי לחוג או חבר, אם לשיחה ועצה ואם בתמיכה כלכלית (כן כן, גם הגדולים צריכים לפעמים עזרה נקודתית). הורים מפסיקים להיות הורים ברגע שהילדים שלהם גדלים? אני ממש לא חושבת כך. אגב, זו בערך הגישה של ההורים של יריב ואותי זה מרתיח כל פעם מחדש. הילד אמור לממן לעצמו לימודים גבוהים? דירה? אסור לנו לצפות אף פעם לעזרה מהם עם הילדים? אני חושבת שצריך לצפות ושגם להורים לילדים מעל גיל 18 יש חובות כלפי הילדים שלהם, ולא משנה כמה הם גדולים וחכמים. חבל מאוד שהרבה הורים לא מיישמים את זה.

 

[שירלי של תומר]

אולי נכניס שאלה בפורום סבים וסבתות

שנפתח לא מזמן בתפוז? ואגב, גם אני חושבת כמוך והלוואי כל ההורים היו כאלה אלא שהם לא...

 

[סיגל של שגיא]

אני אומר לך למה אני חושבת כך, ואיך

הגעתי למסקנה הזו: מיום א´ האחרון אני מנוזלת מאוד ומשתעלת. כשלא היה לי את שגיא, הנזלות לא הטרידו אותי, אבל לאור העובדה שהן מדבקות (כבר הספקתי להדביק אותו) וגורמות לי לתשישות - אני כבר לוקחת כדורים מיבשים למינהם (בעלי תופעות לוואי ארורות, כגון: עייפות מצד אחד ומרץ בלתי-נלאה מצד שני, עצירות ושאר מריעין-בישין). שלשום, לפני שיצאתי לקחת את שגיא מהגן, אמא שלי התקשרה ושאלה אם אוכל לבוא לקחתה מהעבודה, אחרי שאאסוף את שגיא. עניתי שכן, וכך עשיתי. בדרך, חשתי ששגיא חם+הנזלת הארורה+שיעול טורדני, החלטתי שנוסעים לרופא. לאחר הרופא, הלכנו הביתה, וזה היה בשעה 18:00. אני כבר הייתי גמורה, עם אף אדום-לוהט כשל ליצן, עיניים בוערות וכאבים בכל הגוף. בדרך מהרופא שאלתי את אמא שלי: "לקחת אותך הביתה או שאת באה אלינו?" זו היתה שאלת רמיזה עבה, יעני: "תביני שאני זקוקה לעזרתך...". כמובן שהיא העדיפה הביתה, כי היא: עייפה, רעבה, רוצה לנוח וכד´. היו לי דמעות בעיניים, כיבינימאט, חשבתי לעצמי, את לא רואה שאני צריכה אותך לשעה, אפילו. לעזרה במקלחת של שגיא. אבל החלטתי שאני לא אבקש, כי אקבל את אותה תגובה. אחרי שבכיתי כל הערב והלילה וגם אתמול, הגעתי למסקנה שהיא לא חייבת לי כלום כבר 14 שנה.

 

[שירלי של תומר]

../images/Emo24.gif תרגישו טוב ../images/Emo101.gif

גם תומר עם נזלת, גודש איום, ליחה שלפעמים יוצאת בהקאה ושיעול. ביום ראשון ראינו רופא, אתמול הוא לא הלך לגן וראה את הרופאה בערב. היום הוא כבר שוב הלך לגן. הקטע הוא שבמשך היום הוא בסדר הבעיה היא בעיקר בשינה כי הוא משתעל, ונחנק מכל הגודש וממש סובל שכואב לי הלב

. למזלנו שום חום

שנרגיש כולנו טוב

 

[מיכל של הדר]

שגיא תומר וסיגל תרגישו טוב

אנחנו (הדר ואני) כבר בסוף של השיעולים והנזלת (טפו, טפו....) אז אני מבינה על מה אתן מדברות. ומה הרופא אומר, לי הוא אמר שאין מה לעשות....

 

[סיגל של שגיא]

גם לשגיא קשה לישון, בדיוק בגלל

השיעול. גם יפתח של ענת עם אותם מחלות.

 

[מיכל של עומר ויובל]

סיגל, לבי איתך ../images/Emo14.gif../images/Emo7.gif

ומקווה שתרגישי טוב מהר

אבל אם אני כבר היום בעניין של לדרוך לאנשים על יבלות כואבות אעז ואגיד זאת (ותרגישי חופשי לא להסכים איתי ולהתעלם מכל הכתוב מטה

): לא נראה לי שהדבר הנכון הוא לכעוס על עצמך בגלל שפיתחת ציפיות מהורייך. אני לא מכירה את אימך או את היחסים ביניכן, אבל על פניו נראה לי שהיא התנהגה באטימות ובאופן כללי די מתנערת מתפקידה כאמא ולא נראה לי שזה בסדר. ודרך אגב, מה יקרה אם תבקשי מפורשות במקום לרמוז?

 

[סיגל של שגיא]

מיכלי - כשאני מבקשת תמיד אני אקבל

תשובות אחרות. לצערי הרב, סבא שלי שבר את הירך לפני כחודשיים וחצי, ואמא שלי היא הדואגת הראשית. למרות שיש לה עוד 2 אחיות ואח, הם כבר התרגלו שהיא עושה הכל, ונוצר מצב שהיא מתרוצצת על קו ירושלים-רמה"ש, כי אין אף אחד שיעשה (ביטוח לאומי, שיחות עם רופאים, תשלון למטפל הפיליפיני וכד´). אני לא רוצה להכנס לכל ההתרחשויות המשפחתיות, אבל בשעה שהאחות הגדולה של אימי מעדיפה לבלות קצת עם נכדיה, אמא שלי מתמסרת טוטאלית להוריה. וזה לא שאין לסבא שלי מטפל צמוד, יש לו ועוד איך. נוצרה שם תלות חולנית ולא בריאה שמנוצלת עד תום, ואמא שלי לא מבינה שהמעגל הקרוב ביותר אליה נפגע אנושות. ניסיתי לחשוב, שאולי המצב החדש הוא זה שגרם לי להרגיש שאני לא מקבלת עזרה, אבל גם לפני שסבי נפצע לא הייתי מוצפת בעזרה. לצערי הרב, אבא של שגיא הזכיר לי אתמול איך היא הלכה ביוזמתה לבת-דודתי לעזור לה לסדר ולנקות את הבית כשזו האחרונה היתה בהריון ועברה דירה, ואילו אני הגעתי למצב של דמעות וביקשתי ממנה שתיקח את שגיא ליום אחד ע"מ שאוכל לארגן את הדירה כשרק עברנו לרמה"ש. אני רוצה לבקש כאן שלא תביעו ביקורת ותאמרו שאני אגואיסטית ולא מתחשבת באמא שלי, כי יש עוד הרבה דברים בסאגה המשפחתית שמתנהלת לה על קו-ירושלים-רמה"ש שאני לא כותבת כאן ומעדיפה לא להכנס אליה. מיכל, לצערי הרב, ועם כל אהבתי לאימי, יש לה עוד הרבה ללמוד על איך זה להיות אמא...

 

[מיכל של עומר ויובל]

אגואיסטית../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif חס וחלילה ../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif

חלוקת זמן... אני משערת שכל אחד בונה לו את סדרי העדיפיות שלו. דווקא ממה שכתבת נשמע שלאמא שלך יש אופציה להיות ולעזור והיא בוחרת להשקיע את זמנה אחרת... חבל, כי אין ספק שזה גם ישפיע על יחסיה עם שגיא עכשיו ובעתיד. ילד כזה נהדר ונשמע שהיא פשוט מפסידה אותו

 

[סיגל של שגיא]

גם אני חושבת שהיא לא מבלה איתו

מספיק. לפעמים אני לוקחת אותה מתחנת האוטובוס בהרצליה ומביאה אותה הביתה. היא רוצה שנעלה ונהיה אצלה, אבל אני מעדיפה לטייל עם שגיא בחוץ, והייתי שמחה אם היא היתה מצטרפת אלינו, ולכן הזמן שהיא איתו מספתכם ב - 10 דק´... היו לי ציפיות מאוד גדולות שהיא תבלה איתו יותר, אבל נותרתי עם לחי אדומה מהסטירות שאני מקבלת בכל פעם שאני מתאכזבת.

 

[אפונת הגינה]

צר לי להגיד אבל נראה לי שאמא שלך

משקיעה נכון את הזמן שלה (למעט העובדה שאחותה מנצלת את טוב ליבה). אביה כרגע זקוק לה. הוא לא מסוגל להסתדר בלעדיה. את כן מסוגלת. זה חשבון פשוט. ממה שקראתי, גם לך לא נראה שהיא מעדיפה לנסוע באוטובוס לירושלים כל כמה ימים ולבלות במשרדים ממשלתיים. את רק חושבת שהיא צריכה לריב עם אחותה. הבעיה היא שהריב הזה יבוא על חשבון אבא שלה. ויש דברים שאי אפשר לעשות. כל הכבוד לה שהיא מטפלת באביה. אני עבדתי ככוח עזר בבית אבות לפני הצבא ואני יכולה להגיד לך שהרבה מאד משפחות שמות/זורקות את הסב או הסבתא לבית אבות ולא טורחות לבקר אותו אפילו בחגים!!!! לטפל בהורה שהוא קשיש (סיעודי ברמת כזו או אחרת) זה נטל פיזי אך גם נטל נפשי קשה מאד. הסיבה שאמא של בעלי לא מגיעה אלינו כל כך הרבה כמו שציפיתי ממנה היא שאמא שלה חלתה באלצהיימר. ולמרות שיש לה מטפלת 24X7 ושהנטל מתחלק בין האחים עדיין היא האחות הבכורה ובמצבים קשים (שמתרבים לאחרונה) רק היא מסוגלת לטפל ולהרגיע את הרוחות. אני לא מקנאה בה ומתפללת שאני לא אצטרך לעבור כזו דרך יסורים בתמיכה בהורים שלי (ואם אצטרך אני מקווה שאוכל לעבור את זה בגבורה כמוה. זה ממש ממרר לה את החיים). אז היא מנסה להגיע פעם בשבוע וכשהיא מגיעה היא מנסה לשמוח עם הנכדים שלה אבל אני רואה ומרגישה את העצב שקבור בפנים. היא לא ממש איתם. ולה אין נסיעות כאלו ארוכות לאמא שלה. הן גרות באותה עיר (וגם כל האחים...). אמא שלך תשקיע את הזמן הזה באבא שלה ותפתח את הקשר עם שגיא יותר מאוחר. אני לא חושבת שהקשר בינהם יפגע אנושות מזה. ולגביך - אני מאמינה ששיחה גלויה, כשאת מפרטת את ציפיותיך ואת החלומות שלך (לראות קשר חזק וטוב בין הילד שלך לאמא שלך) לא תזיק. גם אם אמא שלך היא לא הטיפוס לשיחות נפש אז לך זה יועיל. אצלי, מרגע שהתחלתי להגיד לאמא שלי מה מפריע לי (גם אם היא לא שינתה את דרכיה) הרגשתי הרבה יותר טוב ולפעמים היא גם משנה (נקודתית) משהו. אז יש תקווה.

 

[סיגל של שגיא]

אני לא חושבת שהיא מנצלת נכון את

הזמן, אבל הזמן הוא שלה, ולא אני אנהל לה אותו. אני רואה את אחותה, שכן יודעת לנצל את הזמן, ולחלק אותו בין הבית שלה לבית של סבא וסבתא שלי. אצל אמא שלי יש התמסרות טוטאלית לאחרים שתמיד תבוא על חשבון המשפחה הגרעינית שלה, והדוגמא עכשיו עם סבא שלי היא הדוגמא הקיצונית ביותר. מכיוון שאינך מכירה את אימי, כנראה שתצטרכי להאמין לי, שאני אומרת שחבל לי לבזבז אנרגיה בשיחות עקרות איתה. לשמחתי הרבה, למרות שאין הדבר עוזר לי הרבה, אינני היחידה במשפחה הרואה את הדברים בצורה הזו. עם כל רצונה של אימי לעזור ולהיות 24X7 בשביל הוריה, היא כמעט נהרגה לילה אחד כשנרדמה על ההגה ברכב שלי בדרך מירושלים, אז עם כל הכבוד לסבים שלי, אני לא רוצה להיות יתומה מאם.

 

[רחל של ענבל]

אבל את לא ביקשת!

את רק רמזת! את כל כך בטוחה שהיא היתה עונה את אותה התשובה אם היית מבהירה לה כמה קשה לך? רחל

 

[סיגל של שגיא]

כן, ריצ´י, לצערי כן.

 

[רחל של ענבל]

אני חושבת שקיצוניות לא נכונה לאף

כוון. מצד אחד, את צודקת, הורים ממשיכים להיות הורים גם לאחר שגדלתי ויצאתי מהבית. והם אכן מימנו לי השכלה גבוהה ועזרו לי לעמוד על הרגליים לאחר שהתחתנתי (הלוואה שהוחזרה ביוזמתי). אבל מצד שני: להם יש חיים משלהם. אני לא מצפה שיעזבו הכל כדי לבוא לעזור לי אם זה לא מתאים להם, אלא אם כן זה ממש מצב שאין לי פתרון אחר (כולל בייבי סיטר בתשלום). אני לא מצפה שיקריבו את עצמם כלכלית ע"מ לספק לי צרכים מסויימים שיכולתי להסתדר בלעדיהם (דוגמא תיאוריטית: יתנו לי כסף שלהם בכדי שאקנה בית גדול אם יכולתי להסתדר בדירה קטנה ללא הכסף שלהם). אני מצפה לשיתוף פעולה דו-כווני: הם עוזרים לי ואני עוזרת להם במידת האפשר. רחל

 

[שירלי של תומר]

מסקנה קשה לעיכול ../images/Emo3.gif

אגב, מי קבע את הסף כגיל 18? בכל מקרה, גם לי מידי פעם יש נפילה ואני מתאכזבת ובוכה ויש ימים שאני חיה עם זה בשלום ובהשלמה. סיגל, אני יודעת שזה מעורר קנאה כאשר יש הורים שעוזרים ומפנקים ונהנים לעזור לילדיהם גם הרבה אחרי גיל 18 ולפעמים זה משתלט גם עלי (לקרוא את הסיפור של מיכל של הדר ולהתעלף לא?!) אבל זה המצב! לפני כשבועיים התבכיינתי ליון אמא של מאי שכבר שנה לא יצאנו לבד אני ואילן וכל-כך הייתי רוצה שההורים שלי לדוג´ יבואו אלינו איזה אחה"צ ויפתיעו אותנו עם זוג כרטיסים להצגה/מופע בידור/מחזמר טוב וישארו לבייביסיטר... מין חלום שכזה שלא רק הם יעזרו אלא יבינו שיש לי צורך למחשבה מצידם ופינוק. כנראה שבלב למרות שאנחנו גם הורים נשארנו גם קצת ילדים (לפחות אני...

). טוב נו, זה המצב...

ממני שמבינה.

 

[מיכל של הדר]

אצלנו באמת הייתה הפתעה לטובה

מצד ההורים שלי, הם תמיד השקיעו בי ובאחותי ואחי, אני דווקא הייתי זו שתמיד דרשה עצמאות וחשבתי שכמעט ולא אבקש עזרה עם הדר, אבל הדר הוא הנכד הבכור אחרי הרבה זמן שהם חיכו לנכד (הם אמנם צעירים אבל רצו שאביא נכד עוד בשנות ה20 שלי, מה שלא נסתייע....) ולכן הם כל הזמן רוצים בקירבתו ואני מאפשרת להם, אם הייתי מאפשרת יותר הם היו מגיעים יותר, הם כל הזמן מבקשים שהדר יישן אצלם ולי עדיין קשה, כעת הגענו להסכם שכל יום חמישי הם ייקחו אותו אליהם והוא ישאר לישון ואני אגיע כהרגלי ביום שישי. לגבי אבא של עמרי גם הייתה הפתעה כי כלפי הנכדים מצד אחות של עמרי הוא כמעט לא הפגין שום יחס ועמרי חשב שכך יהיה גם הדר ואמר לי לא לפתח ציפיות, אבל עמרי הוא הבן המועדף של אביו (הוא גדל אצלו מגיל 10) וככזה גם הקשר להדר חזק ואבא של עמרי אומר שדרך הדר הוא בעצם משלים מה שנמנע ממנו בשנים הראשונות של עמרי. ומנגד יש את אמא של עמרי א היא בהתחלה בכלל לא התעניינה בהדר וגם עכשיו היא רואה אותו אחת לחודש.

 

[חנה של ליאור]

אנחנו לא בנינו על ההורים לרגע

ההורים שלי ביקרו אותנו פעמיים מאז ששיר נולדה. הם גרים בירושלים, מבוגרים, אין להם רכב ולכן לא חשבנו בכלל שהם יעזרו במשהו. שיר גם לא מכירה אותם מספיק שאוכל להשאיר אותה איתם בלי חשש. כשהם באים אלינו צריך לארח אותם וזאת יותר מטלה מעזרה. ההורים של ליאור גרים בחיפה אבל פוחדים להתערב יותר מידי וטוב שכך. אם נבקש עזרה הם יבואו לעזור אבל זה לא כל כך קרה מאז ששיר נולדה. כשהם באים אלינו הם מסתדרים לא רע ולא הופכים למטלה. אמא של ליאור הרבה פעמים מביאה את האוכל איתה (היא גם בישלה לי כמה שבועות אחרי הלידה ולא הודיתי לה מספיק על כך) ובסך הכל אין לי תלונות. כמו בבעלי מקצוע, גם בבני משפחה - אנחנו מעדיפים שלא יכנסו לנו יותר מידי לחיים. רוב הזמן העניינים מתגלגלים לא רע גם בלעדיהם. לצאת לבלות? מה זה? כל עוד שיר יונקת בלילה ולא מוכנה לשתות מבקבוק אין על מה לדבר. לא הבייביסיטר זה מה שעוצר אותנו. עוד נספיק להנות ולבלות בשנים הבאות.

 

[אפונת הגינה]

אני לא ממש מבינה מה הגילוי -

ההורים שלנו באת לא חייבים לנו שום דבר. את החובות כלפינו הם גמרו בערך בגיל 18 (אולי קצת אחרי בגלל הצבא ואולי קצת לפני אם מישהו יצא לחיים עצמאיים). מעכשיו זה בשביל הכיף. שלהם. גם להם מגיע, לא? אנחנו, שעכשיו גם מבינים כמה זה קשה ומתיש לגדל ילדים (ועוד אומרים: ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות) מתלוננים? אם אני מבינה נכון, אף אחד פה בפורום לא התלונן על הזנחה של ההורים שלו כשהוא היה קטן. התלונות הן שההורים לא מספיק עוזרים ומתחשבים עכשיו. אני בטוחה שכולנו יכולים בהחלט להבין שעכשיו הם רוצים קצת לנוח. לא בא להם להתעסק עוד פעם עם קקי ופיפי ותינוקות מצווחים. הם את שלהם עשו. הילדים האלו הם שלנו, אנחנו רצינו אותם ועשינו אותם וגם אחראיים עליהם. אני בטוחה שבמצב של משבר כל הורה יבוא לעזור לילד שלו, אבל במקרה אחר (עייפות כללית רגילה) הם לא חייבים אם הם לא נהנים מזה. וכן, יש כאלו שלא נהנים מלהרגיע תינוק עם גזים ולא מתלהבים מהחוכמות התורניות של הנסיכים שלנו. יש כאלו שכן ואז, אם זה במידה, זה נהדר לשני הצדדים (או לשלושתם, בעצם). אבל אם לא - אי אפשר לבוא בטענות. הם גידלו אותנו להיות אחראיים בנהול חיינו, ומהכרות עם רובנו, נראה לי שהם עשו עבודה לא רעה. אני מקווה שאנחנו נעשה עבודה טובה לא פחות (=שהילדים שלנו יצאו מוצלחים לפחות כמונו...). זה לגיטימי בהחלט שאנחנו רוצים להרגיש שאנחנו עוד ילדים קטנים ושמישהו דואג לנו (עד היום אני זוכרת שהייתי עם חום גבוה וחולה כשהילדים היו בני שלושה חודשים ואמא שלי באה לבקר / לעזור ואפילו לא הכניסה את האף לחדר שלי כדי לשאול איך אני מרגישה ואולי אני צריכה משהו... מזל שדודה שלי (אחותה) הגיעה איתה. כך לפחות קיבלתי כוס תה חמה למיטה...) כן חייבים לצפות לעזרה מהבעל. פה אנחנו מדברים של שותפות שהקמנו לחיים ועל אחריות משותפת שלקחנו על עצמינו כגוף אחד. ולגבי אמא שלי - אמא שלי פשוט מגלה את ההורות שלה. כשגדלתי היא כמעט לא היתה בבית (עבדה כמו שהיום עובדים בהי-טק). ולכן היא כל כך מתלהבת ומבקרת. וכבר כתבתי בהודעה הראשונה שלקח לה חצי שנה לגלות את הנכדים שלה (בזמן הזה הם גם גדלו והתחילו לתקשר - מאד הפריע לה בהתחלה שהם לא מתקשרים). ולבסוף, אני מקווה שלא פגעתי באף אחת. לא יכולתי שלא להגיב בשם ההורים עם הגישה האחרת...