מה זאת ה"הקלטה ההיא"?
לסימפוניות מ1963? אני בעיקר מרגיש שהביצועים של קראיאן קצת חסרי רוח. שהם בנויים לתפארת (למרות שלרוב אני מרגיש שאין שום התייחסות לצורה), מלאי דקדקנות בפרטים הקטנים, בעיקר בצליל עשיר ומנופח של התזמורת. חסרה בהם תנופה (גם כשהם דרמטיים אני לא מתשכנע, הם נשמעים לי אגרסיביים ומאולצים) והחלקים הליריים מנוכרים לאזניי. באופן ספציפי להקלטות בטהובן: ראשית כל, הביצועים האלה לבטהובן מייצגים אסכולת נגינה שאני לא מסכים איתה, שלא שואפת להבנה היסטורית של המוסיקה, הכלים, ופרקטיקות הביצוע הרחבות. הכלים הם כלים מודרניים (שזה עוד ניחא), הקשתות, הטמפי, הויברטו, גודל התזמורת, הבלאנס הכללי, שוב - הטמפי, כולם לא נאמנים היסטורית. זאת לא ביקורת אישית נגד קראיאן אלא נגד מסורת ביצוע רחבה יותר. קראיאן מייצג את הגישה הזאת בעיקר בגלל שהתחושה שלי שהיא נבעה אצלו מתוך שחצנות, דבר שבא לידי ביטוי בין השאר בשינויים בתזמור של בטהובן. לעומת הביצועים ש קראיאן, יש את הביצועים של טוסקניני (שהוא הרבה יותר נאמן היסטורית מבחינת פרייזינג וטמפו, והביצועים שלו רושפי אש) ומנצחים אחרים כגון ברונו ולטר (שמלאי חמימות ואנושיות) וקלמפרר ופורטנוונגלר שאני אוהב מאוד בעיקר בגלל שהם מעניינים, מיוחדים, יוצאי דופן למרות הגישה הפוסט-רומנטית למוסיקה של בטהובן, הביצועים של קראיאן נשמעים לי רגילים עד כדי שאט נפש. דווקא ההקלטות שלו כמנצח צעיר מאוד, בין השאר ליצירות הגדולות של באך מלאות ברעיונות מעניינים והתעלות רוח, למרות חוסר הדיוק ההיסטורי (בלשון המעטה). גם הקלטות שלו למוסיקה מאוחרת יותר, כפי שציינתי, ורדי, ואגנר, שטראוס, שנברג הצעיר (גם את הקלטות מאהלר שלו אני ממש לא אוהב) הן מעולות בעיניי. באופן כללי למוסיקה עד בטהובן לפחות (מבחינתי גם ברהמס, שומאן, מנדלסון ואפילו ואגנר ברוקנר ומאהלר) אני מעדיף ביצועים היסטוריים בגישתם, בין אם בכלי התקופה בין אם לא. לסימפוניות של בטהובן יש כמה הקלטות טובות שאני ממליץ מאוד על זו של סיר רוג'ר נורינגטון.
