השחקנים האהובים ביותר

[ikrmr]

שתי הערות

בס"ד 1. לגבי מאלין כתבת: "מאד אהבתי את הקליעה שלו ואת העובדה שלמרות חסרונות פיזיים ברורים הוא הפך להיות כוכב בליגה." לארי בירד היה עם קליעה לא פחות טובה ולמרות חסרונות פיזיים ברורים, הפך להיות כוכב-על ולסמול פורוורד הטוב בכל הזמנים ולדעת רבים אף הטוב בין כל הפורוורדים, ולפחות היה ברמה אחת מעל כריס מאלין. אם אוהבים את מאלין הגלל הקליעה והחסרונות הפיזיים הברורים שהתגבר עליהם, אז את בירד צריך לאהוב אף יותר. 2. לגבי מג'יק כתבת פשוט השחקן הכי מוכשר ששיחק אי-פעם כדורסל. אחר בקשת המחילה, מג'יק לא היה מוכשר יותר מג'ורדן או מצ'מברליין.

 

[OrEl74]

מה נסגר איתך בן אדם?

הבחירות הן אישיות וזכותו של כל אחד לבחור את מי שבא לו, למה הביקורת הזאת? גם אם ארצה לבחור את כריס ג'קסון (מי יודע מי זה??

) לשחקן החביב עלי בכל הזמנים זאת בחירה שלי, אם תחפור פה עוד שעות על מג'יק, בירד ומייקל זה לא ממש יעזור. באופן אישי לא ברור לי איך אתה יכול לבחור בצ'מברליין כאחר האהובים עלייך כשלא ראית אותו משחק אפילו דקה.

 

[Or Amit]

מחמוד עבדול ראוף

השחקן שאמר פעם "אני ארגיש מושלם רק כשאקלע 60. 10 מ-10 מהשלוש ו15 מ-15 רגילות" אגב, אחד השחקנים האהובים עלי באותה תקופה היה בראיינט סטית' שהיה חבר לקבוצה של ג'קסון אני מקווה שאני לא מתבלבל שוב בשם שלו

 

[Or Amit]

שתי הערות על שתי הערות

1. לא סובל את בירד. בגלל שמדובר בשחקנים הכי אהובים ולא הכי טובים הוא לא ייכנס. 2. לא. הם לא. ג'ורדן ניצל יכולות אתלטיות ומוטיבציה בלתי נגמרת כדי להיות שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים. צ'מברליין היה בעיקר גדול בכמה מידות על הליגה בזמנו. מבחינת כישרון נטו ו"הרגשה" של המשחק, מג'יק היה (ועדיין) הגדול מכולם.

 

[ikrmr]

מה אתה לא סובל בבירד?

בס"ד גאון משחק, מנהיג ווינר ברמה של מג'יק, יכולת קליעה אדירה, אמנם עם ביטחון עצמי מוצדק, אך הוא אדם צנוע ולא כמו למשל כמו ריק בארי. מה יש לא לסבול בו?

 

[ikrmr]

בייחוד שהסיבות במאלין קיימות בבירד

בס"ד כפי שכבר הבאתי הסיבות שאתה אוהב את מאלין קיימות בבירד אף יותר מאשר במאלין.

 

[Or Amit]

אני אסביר

וזו גם התשובה שלי "למה אתה שונא את טים דאנקן ויוטה". כדורסל - מבחינתי - הוא הספורט הכי קרוב לאומנות. מג'יק, ג'ורדן (ל אף שלא אהבתי אותו) ורבים אחרים גם התייחסו אליו כך. דאנקן, בירד וסלואן מתייחסים אליו כמו אל עבודה. הכשרון העצום של בירד ודאנקן היה יכול להפוך להיות המממ.... מעורר השראה. במקום בירד הפך להיות סמל לכך שגם בעלי נחיתות פיזית יכולים להצליח ודאנקן הפך להיות לשומר הסף של היסודות. יוטה? פיק אנד רול, אומר לך משהו? מאלין אמנם היה בעל נחיתות פיזית, אבל הוא היה חלק חשוב בקבוצה הכי מסעירה של סוף ה-80 ושנות ה-90 המוקדמות - הקבוצה שזכתה לכינוי Run TMC (ע"ש טים הארדווי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין) ההשראה הזו - למשחק ההתקפי, הזורם - היא לטעמי גדולתו של מאלין.

 

[OrEl74]

שלי...

משחקני העבר זה ממש קשה לבחור רק 5 אבל ננסה בכל זאת: טוב נו, את הראשון אני מניח שאני לא צריך להגיד

צ'ארלס בארקלי - לוחם, ווינר (למרות שלא זכה באליפות), האיש הכי מצחיק בתולדות ה-NBA. דניס רודמן - מעטים מסוגלים להעריך את הגאונות שלו ואת הבנת המשחק המאוד נדירה שלו, הצבעוניות שלו והחריץ הקטן שיש לו בראש הוא מונע ממנו להיזכר ולהחשב לאחד הגדולים. דיוויד רובינסון - נכון, הוא כוסית. אבל באופן אישי מאוד אהבתי לראות אותו משחק, מפלצת חסימות אמיתית. סקוטי פיפן - גאון הגנתי מאוד לא מוערך. הערה: בחרתי רק בשחקנים שיצא לי ממש לראות אותם משחקים (בטלויזיה) ולכן לא הכנסתי את מג'יק ובירד שאמנם ראיתי המון היילייטס שלהם ומשחקים משלהי הקריירה אבל משחקים בתקופת השיא שלהם לא יצא לי לראות. שחקני הווה (מסתבר שזה יותר קשה ודווקא מהכיוון השני, שעה לוקח לי לחשוב על שחקנים) אנדרי איגודאלה - אתלט אדיר, מסוגל להדליק את הקהל עם מהלכים מרהיבים רק חבל שיש לו אישיות כריזמה קישוא. KG - אני מודה שבעונה האחרונה פחות התחברתי אליו (מוזר אה) אבל הוא הפייבוריט שלי כבר שנים, שחקן גבוה שעושה הכל מהכל, תענוג. קובי (כן מלקולם, כתבתי קובי!!) - שלא יהיו אי הבנות, אני לא אוהב אותו ובטח לא מעריץ שלו אבל אני כן אוהב לראות אותו משחק ושמח לאיד כשהוא מקבל בראש

אלטון בראנד - בעיקר בגלל מוסר העבודה שלו, מצרך נדיר ב-NBA היום. ואחרון אחרון חביב (הגיע הזמן לחשוף את זה) טייסון צ'אנדלר - למה? באמת שאין לי מושג

 

[Malcolm X]

תתבייש לך!!!

אין אצלי שום שמחה לאיד כשהוא מפסיד. אני פשוט לא אוהב אותו כמו שאני לא אוהב את נאש. יש לי בעיה עם OVER-RATED HYPED PLAYERS שמקבלים יותר קרדיט ממה שמגיע להם. שחקני עבר...אתן את החמישייה שלי משנות ה90 האקים - כ"כ נינוח ואדיב, אבל בכל זאת קילר אמיתי על המגרש. ידע לעשות הכל. רודמן - מר.הגנה. מר.טירוף. פשוט היה תענוג לראות אותו משחק, כי לא יכלת לדעת מה יקרה במהלך הבא. פיפן - הסייד-קיק המושלם. תמיד היה שם כדי לעזור לקבוצה. האיש שהביא אותי לפורטלנד

מייק - כל מילה מיותרת פייטון - האיש שהביא את סיאטל לגמר. THE GLOVE היה פשוט שחקן אדיר.

 

[ikrmr]

גם אם לא ראית אותם בשיא זה לא תירוץ

בס"ד אין תירוץ לא לבחור במג'יק ובירד!

 

[WorldCenter]

צנדלר? אני יודע למה את מת עליו

בגלל הפנטזי

 

[bostonForever]

שלי

בעבר - קווין ג'ונסון רג'י מילר הציפור סר צ'ארלס אולאג'וון בהווה - מייק ביבי, מימיו בסקרמנטו, הקבוצה הכי מהנה שיצא לי לראות. פירס כמובן טים דאנקן, השחקן הכי טוב מאז ג'ורדן.

 

[tal901]

שלי.

מהעבר: רג'י מילר- גם בתור שחקן וגם בתור בן אדם ווינר אמיתי [למרות שאין לו טבעת]. מגסי בוגס- סנטימטר לסטימטר הוא היה השחקן הכי טוב בליגה [וגם כיף לראות אותו מול כל הנפילים]. סאבוניס- הסנטר הכי חכם אי פעם וזה לא בא על חשבון דברים אחרים, מה היה קורה אם היה מגיע מוקדם יותר לליגה? סטוקטון- פשוט היה תענוג לראות אותו מחלק אסיסטים לכל מי שבאזור. מייקל מייקל מייקל- האיש שגרם לי לראות כדורסל במקום לישון. מההווה: טרייסי מגריידי- כל כך הרבה כישרון שאני עוד מאמין בו. קובי בראיינט- המכונה ההתקפית הכי טובה ויציבה מאז מייקל. שאקיל אוניל- כל כך דומיננטי שיש הגנה על שמו... בארון דייויס- רכז חזק כזה אין, פשוט אין. ריי אלן - כמו תחליף פרטי למילר.

 

[ikrmr]

לא ייתכנו 5 מהעבר ללא מג'יק ובירד

בס"ד עם כל הכבוד לאסיטים של סטוקטון, למג'יק היו יותר מסירות מרהיבות. וכו עם כל הכבוד לסנטימר לסנטימטר של באגס עדיין שחקנים כמו מייקל, מג'יק ובירד טובים יותר. בכל מקרה מג'יק ובירד, יותר חכמים, יותר מנהיגים ויותר וינרים מהשחקנים האלו חוץ ממייקל.

 

[הכפפה]

אני מניח שזו לא תהיה הפתעה גדולה

אך שחקן העבר האהוב עליי הוא גארי פייטון. התחלתי לאהוב אותו ואת השילוב שלו עם קמפ דווקא אחרי ההפסד לדנבר. ראיתי בשילוב הזה אנטי-תזה לשילוב סטוקטון-מאלון שהיה מעט משעמם (אם כי יעיל בצורה בלתי רגילה). בשנים האחרונות הוא קצת הסתובב חסר מעש בליגה, אך לשמחתי בסופו של דבר הוא זכה בטבעת. שחקנים אהובים אחרים (אני עושה פה קומבינציה של עבר והווה): ריי אלן - לטעמי השחקן עם האישיות הכי טובה בליגה, וגם מקצועית הוא פנטסטי. רג'י מילר - פשוט ווינר יוצא מהכלל, בתוספת ההזדהות החד-חד ערכית שלו (והחריגה לתקופתנו) עם הפייסרס. האדמירל - בדומה לריי אלן, השחקן הכי נחמד והכי אינטליגנטי לפחות למראית עין בשנות ה-90. לברון ג'יימס - להוציא הגמר מול סן אנטוניו, לא זכור לי משחק של לברון שהיה משעמם... וגם זיקתי הרבה לעיר קליבלנד עוזרת כאן. פטריק יואינג - איך לא לקחת טבעת, איך??

 

[המשתגר]

מספר שחקנים שהעלו לי דמעות לעיניים.

התרגשות עד דמעות... מעטים הם הדברים שיכולים להעלות לי דמעות לעיניים. בדר"כ אלו דברים קטנים ו"חסרי משמעות". לספורטאים יש את היכולת להביא אותי למצב שכזה. בכדורסל - 1)מייקל ג'ורדן - התעלות האדם, פשוט ולעניין. ההרגשה היתה שמשהו אלוהי נמצא על המגרש ושהכל קורה בדיוק איך שהוא היה רוצה. 2)רג'י מילר - שוב התעלות מדהימה. ה-ZONE של רג'י מילר הראה לי בכמה וכמה מקרים שיש דברים שהם מעבר לנתפס. רג'י לדעתי היה שחקן הקלאץ' הגדול בהיסטוריה, וזה לא היה בגלל הטכניקה של הזריקה, לא בגלל רמת הריכוז, לא בגלל הניתור - זה היה בגלל שהוא האמין שהכדור יכנס. 3)אייברסון - ספורטאי שנותן 100% מלאים בכל משחק ומשחק. בלי להכנס לחוכמת המשחק ולנתונים אחרים, הבן אדם לא שומר כוחות לאח"כ, ולא נח לרגע. הוא חיי את המשחק, וזה תענוג לראות דבר כזה. 4)קווין גארנט - תמיד אהבתי אותו, והשנה היתה בולטת עוד יותר מתמיד האהבה שלו למשחק. עוד ספורטאי שנותן הכל עד הטיפה האחרונה על המגרש. תענוג!

 

[ikrmr]

מילר לא היה גדול בקלאץ' יותר מ-

בס"ד ג'ורדן, מג'יק ובירד. בכל מקרה את שני האחרונים אי אפשר לא להזכיר כשמדברים על שחקני עבר משלושה שחקנים ומעלה.

 

[המשתגר]

אפשר לפתוח שרשור נפרד בנושא.

לדעתי מילר הוא שחקן הקלאץ' הגדול ביותר שהיה. מילר גם מטעה במעט כי הוא לא התקרב לרמה של מייקל/מג'יק/בירד בכל מה שקשור ליכולת "כללית", אלא רק ביכולת הקלאץ' שלו. אבל זה לא שהדעה שלי נחרצת בנושא הזה, השחקן האהוב עלי בהיסטוריה הוא ללא ספק מייקל, ככה שאני אפילו אשמח אם משהו ישכנע אותי אחרת.

 

[ikrmr]

לפי מה קבעת שמילר הוא הגדול בקלאץ'

בס"ד אתה בעצמך אומר שדעתך אינה נחרצת, אז איך אתה יכול לקבוע דבר כזה. אז תראה טוב: לא יכולה להיות יכולת קלאץ' טובה יותר ממה שהיה למייקל, מג'יק ולארי וג'רי וסט מהסיבה הפשוטה שאצלם יכולת זו הייתה ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע ביכולת זו. כך שמילר לא יכול להיות שחקן הקלאץ' הגדול בהיסטוריה. מקסימום אחד מגדולים ביותר, אך לא יותר גדול מהשמות שהזכרתי.

 

[עומר ד]

הבחירות שלי

מהעבר - ג'ורדן - די ברור למה. לארי בירד - כי אני אוהב שכל, ושחקנים שממצים בעזרתו את המקסימום.. צ'ארלס בארקלי - בגלל הפה הגדול, ובגלל שהשאיר את כל כולו מדי ערב על הפארקט. יש לו גם לב חם (לבקר עיתונאי פצוע..לא במסגרת ביקרו קבוצית או משהו.. ועוד סיפורים קטנים עליו). ג'ון סטוקטון - מסיבות שדי דומות ללארי בירד, ובנוסף הוא היחידי שקרוב למימדים שלי.. ג'ון פקסון - אינגטילגנטי, קטלני מבחוץ, קשוח. וקלאץ'. מההווה - לברון - די ברור למה. מאנו ג'ינובילי - אי אפשר שלא להערריץ אותו משני צדי המגרש, התשוקה לכדורסל שלו נשפכת החוצה. כריס פול - שולט במשחק ע"H זריזות ואינטליגנציה. תענוג לראות הילוכים חוזרים של מה שהוא עושה, ולדמיי ןאיך הוא קיבל את החחלטה הזו בקצבמהיר אם אתלטים שנמצאים מולו. סטיב נאש - אחראי לכדורסל של פיניקס, סינגל הנדדלי. לצערי לא הספיק להם, אבל שינה קצת, גם בלי אליפות, את הההיסטוריה של הליגה. אלן אייברסון - קורע את הגוף הקטן שלו על המגרש מדי ערב. אפשר לדבר על אורח חיים לא ספורטיבי אבל אי אפשר לקחת ממנו את הלב הענק שלו. עומר