העיפרון הכי מחודד בקלמר
Member
ולכן פתחתי את השרשור הזה וטוב שעשיתי זאת. האמת שיותר שאלתי על השכר אבל גם זה שאמרתם לי שאני צריך להיות רופא ופסיכיאטר, גם אלו כמובן דברים שהיה מאוד חשוב שאדע, וכך אני יודע עכשיו שלא לכוון לשם עוד. אם מתישהו, ובגלל שאני צופה עבור עצמי עתיד מאוד מזהיר כפסיכולוג יחרגו בשבילי מן הכללים כדי שאהיה מנהל בית חולים פסיכיאטרי, או שהתקנות עצמן ישתנו ופסיכולוגים קליניים באופן כללי יוכלו להתמנות לתפקיד הזה, אז על אף השכר הנמוך (לא כל-כך זוכר כבר למה היה נדמה לי רבע מיליון בחודש כי ככה היה נדמה לי משום מה) אולי בכל זאת אסכים.
בכל מקרה, התואר הראשון בפסיכולוגיה שאני עושה עכשיו דווקא לא קשור לרעיון הזה שהיה לי להיות מנהל בית חולים פסיכיאטרי. אני רוצה להיות פסיכולוג בלי קשר. עבודה קלה, הרבה כסף. מה רע?
גם יש לי מן רעיון מצחיק כזה, שכאילו, אני לא יודע, אולי אני אוכל להיות אחד מהגדולים ממש בארץ ולגבות סכום רצחני של 1,000 שקל או 1,500 שקל ל-45 דקות (שזה ממש הסכומים שגובים אותם הגדולים בארץ בתחום הטיפול, לדוגמה דוקטור רבינוביץ'), או לחלופין, להיות אחד מהגדולים בעולם, ואז אנחנו כבר מדברים על סכומים של בין 600 דולר ל-1,000 דולר ל-45 דקות (שאלו הסכומים שאותם גובים ממש הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הגדולים והחשובים בעולם, ואני ממש הלכתי ובדקתי את הדברים האלו, אוקיי?).
אם אני גם אהיה אחד מהגדולים ממש, ממשלות גם יכולות לשכור את שירותיי בשביל לבנות פרופילים עבור מנהיגי עולם בסכומים של אלפים ועשרות אלפים של דולרים לפרופיל.
אוכל לכתוב ספרים שימכרו מיליוני עותקים ומכך בלבד להרוויח מיליוני דולרים.
להקים חברת ייעוץ מצליחה הנושאת את שמי.
האפשרויות אינסופיות, אם אהיה אחד מהשמות הגדולים כמובן.
יש לך אולי רעיונות נוספים עבורי איך לעשות בוכטות של כסף בתור פסיכולוג בהנחה שאהיה אחד מהשמות הגדולים?
הציונים שכתבת למיטלמן הם הציונים הסטנדרטיים והמקובלים ברוב המקומות עבור קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ולכן זה מובן והגיוני שאת חושבת כך, ואת אפילו צודקת, בנוגע לרוב המקומות.
מה שאני אומר, זה שבכל זאת יש כמה מוסדות, ורק בגללך היום בדקתי את זה עוד פעם אחרי שלא בדקתי את זה כבר כמה זמן ווידאתי עם עצמי שאני ממש רואה שממש כתוב "תנאי קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית", שמקבלים גם בציוני ממוצע בתואר הבוגר בפסיכולוגיה של 85 ועד 89, חוץ מהמקומות שמקבלים רק בציון של 90 ומעלה.
הנה, בבקשה, תעיפי מבט בעצמך:
תנאי קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית - אתר לימודים בישראל (study.co.il)
בכל מקרה, ואם כבר פתחנו את נושא הממוצע הדרוש בתואר ראשון עבור קבלה לתואר שני, אז לדעתי, כמו גם לדעתם של עוד הרבה, הממוצע הדרוש הוא גבוה בצורה לא הגיונית ולא הוגנת.
וזה לא שאני איזה יפה נפש עכשיו שרוצה שכל מי שירצה יהיה מסוגל להתקבל, כן?
אבל החל מעבר לרמה מסוימת של נקודות, ניקוד יותר גבוה ממש לא מעיד ולא מראה על מי יהיה מטפל יותר טוב או פסיכולוג יותר טוב בסוף הדרך, ולכן, לדעתי זה ביזיון של ממש שמי שמתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה בישראל זה כל מיני פסיכופתים חולי נפש שיכולים לקבל 90 לפחות, או 87-88 לפחות לפי דרישות רוב המוסדות האחרים, כי הם היו מספיק חסרי חיים, או לחלופין, עם מספיק רצח בעיניים, בשביל ללמוד כל-כך קשה בשביל לקבל ציונים כל-כך גבוהים ברמה כל-כך חולנית, לא בקורס אחד או שניים כי אם זה היה המקרה אז עוד מילא, אלא בכל קורס וקורס כי זה מה שדרוש בשביל לקבל ממוצע שכזה, כי בסופו של דבר, העניין הוא, והנקודה היא, שאלו פשוט אנשים לא נורמאליים. ואני לא מתכוון לזה בצורה הטובה, כן? אני לא מתכוון לזה בצורה של "וואו איזה גאונים הם". אני מתכוון לזה שבאמת מדובר באנשים שבאמת יש איזשהו משהו לא בסדר אצלם שהם היו מסוגלים להביא את עצמם פיזית, מנטלית ואישיותית לכזה מקום עם עצמם ובתוכם, שהם היו מסוגלים ועבדו מספיק קשה, ומספיק מסביב לשעון, בשביל להגיע לציונים כל-כך גבוהים, בצורה כל-כך חולנית.
ואני לא חלילה אומר את זה מתוך מקום של קנאה או משהו, כן? אני בן-אדם נורא אובייקטיבי עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה וזה באמת מה שאני חושב.
לצורך המקרה, ואם לדוגמה נבחן את האנשים הכי מוצלחים וחשובים בעולם, נגלה שהם אמנם וכמובן, לא אמרתי שלא, היו ברובם תלמידים טובים, אבל הם לא הצטיינו. ודווקא הם אלו שהכי הצליחו. מה שזה מראה ומלמד זה את חשיבות המרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי עבור הצלחה, והמרכיב הרגשי, הנפשי, האישיותי והחברתי כמובן סותרים את המרכיב הלימודי, כי הרגש, הנפש, האישיות וחיי החברה לא רוצים שהאדם ישב על התחת וילמד עד אינסוף, כך שאלו שמגיעים לציונים של 90 ומעלה, לא מידי פעם בפעם אלא ברמת הממוצע, ולא רק בבית-ספר כשעוד קל יחסית אלא באקדמיה, אלו כנראה אנשים שחסרים להם מן המרכיבים האלו, והנה איך שהם "לא נורמאליים" ולא בדרך הטובה, והנה "הדפקות הקטנות" האלו שהופכות דווקא את המצטיינים לאנשים שעלולים להיות שלא המתאימים ביותר ללימודי תואר שני, בטח שלא בפסיכולוגיה קלינית, שזהו הרי תואר שהמסיימים אותו כמעט בוודאות יגיעו לתחום הטיפולי, שלא כמו מסיימי התואר הראשון, שיגיעו למחלקות משאבי האנוש של החברות השונות במשק.
אם נחזור רגע לאחור, וכפי שאמרתי, ולדעתי האישית, החל מעבר לרמת ניקוד מסוימת, זה מיותר לסווג את המועמדים, למיין אותם, לדחות אותם ולקבל אותם לפי הציונים שלהם, ולדעתי, הציון הזה הוא 80.
באשר לחלק בתנאי הקבלה לתוכנית של התואר השני בפסיכולוגיה קלינית שבו מדברים על הממוצע בתואר הראשון, לדעתי הדחייה האוטומטית צריכה להיות החל מציון ממוצע של 79 ומטה. כלומר בן-אדם צריך לקבל ממוצע של לפחות 80 בתואר הראשון בפסיכולוגיה. שכאילו, גם זה ממש לא בא ברגל, כן? זה ממוצע 80 באוניברסיטה. זה לא בית-ספר פה. זה לא כאילו שמחלקים ציונים של 80 ו-90 ו-100 כמו סוכריות, כן?
ובכל זאת, ברור, זה לא מספיק. וזה גם לא מה שאמרתי. לא אמרתי שכל מי שמקבל בתואר הראשון בפסיכולוגיה ממוצע 80 צריך להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית אם הוא רוצה. וזאת גם לא הייתה כוונתי. כמובן שצריך משהו נוסף, וכבר יש את הדבר הנוסף הזה, אבל כפי מה שזה לא צודק ולא נכון לדרוש מהמועמדים לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית להיות בעלי ממוצע בתואר הראשון של 90 ומעלה, אלא יותר נכון לכוון לכאלו בעלי ממוצע של 80 עד 89, כך גם עם המשהו הנוסף הזה, יש משהו, או שמא עליי להגיד כמה דברים, שהם לא בסדר.
מהו הדבר הנוסף הזה? בחינת המתא"ם כמובן. אחרי שדיברנו על כל מה שלא בסדר בתנאי הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בישראל במובן של הציונים הנדרשים בתואר הראשון, הגיע הזמן לדבר על בחינת המתא"ם. אז מה לא בסדר עם המתא"ם?
וואו. מאיפה להתחיל?
איך אני אגיד את זה? מבחן המתא"ם שגוי לחלוטין בכל תוכנו ומתכונתו מתחילתו ועד סופו.
רוב בוגרי התואר הראשון בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שני, רוצים לסיים את דרכם בתור מטפלים, בדומה ללדוגמה הסטודנטים לתואר ראשון בפסיכולוגיה שגם כן רוצים לטפל, אך אלו מביניהם שלא יציליחו להתקבל לתואר שני, בחלקם הגדול יסיימו שלא בעבודה טיפולית או בעבודה טיפולית ברמה נמוכה כמו "מטפל באמנויות" או איזשהו משהו כזה שהוא פחות רציני מטיפול "אמיתי" (בלי חלילה להעליב או לפגוע באף-אחד, כן?) ובניגוד ללדוגמה בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה שמנסים להמשיך לתואר שלישי כי אלו כבר רוצים להיות חוקרים ומרצים באוניברסיטה.
משמעות הדבר, שבחינת המתא"ם צריכה להיות באשר להתאמתם של המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית לתפקידים ועבודות טיפוליות.
הבעיה שלנו מתחילה בעצם זה שבחינת המתא"ם היא בנוגע להכול חוץ מזה.
הנה מה שבחינת המתא"ם מורכבת ממנו כיום:
פרק אחד שמשקלו שלושים אחוז מהציון, העוסק בשיטות מחקר בפסיכולוגיה. מה הקשר למה שכל המועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית רוצים לעבוד בו בסוף הדרך? כלומר טיפול? אין קשר. הפרק השני, שמשקלו 70% מהציון, עוסק בניתוח והבנה של מאמרים פסיכולוגיים. זה כבר יותר קשור, אבל הקשר לטיפול עדיין קלוש משהו. כי כאילו, למה? כי כאילו בהמשך הדרך מי שיתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובסוף הדרך יהיה "מטפל ברמה גבוהה", לדוגמה פסיכולוג קליני, עלול להצטרך להתעדכן בהתפתחויות והגילויים החדשים בעולם הטיפולי ובמחקר הפסיכולוגי? זה עדיין לא מרגיש לי בדיוק "שם".
משמעות הדבר, היא שכל הגורם השני בדרישות הקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בנוי ועשוי לא נכון. ברור שצריך גורם שני וברור שצריך מבחן כלשהו, אבל בחינת המתא"ם היא לא מה שצריך, לפחות לא במתכונתה הנוכחית.
הנה איך שבחינת המתא"ם באמת צריכה להיות:
פרק אחד ויחיד, שעליו נותנים מאה אחוז מהציון, העוסק באישיותו של המועמד ובהתאמתו לטיפול, ושבו המועמד ייצטרך לעבור מבחן אישיות נרחב ביותר בן שלוש מאות שאלות שבו תיבדק אישיות המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית והתאמתו לטיפול בהתבסס על אישיותיו ומאפייני אישיותו, כמו גם בהתבסס על מה שהמועמדים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בכלל מכוונים אליו בסוף הדרך למען השם, ברשותה של המועצה להשכלה גבוהה, כן? או כאילו, אני לא יודע, מי שאחראי על החרא הזה.
מעבר לגורם השני בהחלטה בנוגע לקבלת המועמד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, צריך להיות גורם שלישי:
הגורם השלישי צריך להיות הערכה פסיכולוגית כוללנית ומקיפה בשלוש מפגשים של שלוש שעות כל אחד עם שלוש דוקטורים בפסיכולוגיה שעובדים בשביל האוניברסיטה שאליה המועמד מנסה להתקבל ושכל אחד מהם מקבל שעה עם המועמד מתוך השלוש שעות, כך שכל אחד מקבל שעה בכל פעם ושלוש שעות בסה"כ, כאשר המועמד נבדק תשע שעות בסה"כ כולל שהוא צריך לספר להם את כל סיפור החיים שלו, למה הוא רוצה ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מה משך אותו לתואר הזה ועוד ועוד.
גורם הציון הממוצע בתואר הראשון בפסיכולוגיה צריך לקבל משקל של 50% בקבלת ההחלטה באשר לקבל המועמד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה. בחינת המתא"ם הנכונה והמתוקנת, שבעצם כבר לא באמת תהיה בחינת המתא"ם יותר אלא משהו אחר לגמרי ואז אולי צריך לשנות את השם או פשוט לבחור מבחן אישיות שכבר קיים והומצא ממזמן בסדר גודל שלוש מאות שאלות במקום לכתוב אחד חדש כי האמת שיש כבר כמה כאלו ואז נבחר את השם בהתבסס על איך שכבר קוראים למבחן שנבחר אותו, המבחן הזה צריך לקבל משקל של 30% בקבלת ההחלטה, והגורם השלישי, ההערכה הפסיכולוגית של ההתאמה לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית וכל התחום הטיפולי, צריך להיות 20% מהמשקל בקבלת ההחלטה.
את ציוני שלושת הגורמים צריך לשקלל יחדיו לציון אחד, ואז לקבל בהתבסס על כמות המקומות הפנויים, תחת המגבלות של איכות נדרשת מינימאלית. בכל זאת, יש לנו סטנדרטים.
