לא קרה לך מעולם
שלא רצית לעשות משהו ללא סיבה גלויה לעין זר, מעבר לעובדה שפשוט לא רצית זאת?
לי כמבוגר זה קורה הרבה פעמים. זה נקרא טעם אישי ומצב רוח. לא תמיד זה מוסבר, וביום אחר ושעה אחרת אולי אגיב אחרת. אבל עכשיו, ברגע זה, איני רוצה.
ההבדל ביני לבן בתי בת השש הוא שאני מבחינה בין מקרים בהם אני יכולה לוותר לבין המקרים בהם איני יכולה לוותר.
כאשר זה קורה לי, איני מעוניינת בהסברים מדוע אני חייבת לבצע את המוטל עליי. אני יודעת זאת בעצמי. אם טרחתי להביע זאת בכל אני פשוט רוצה לחלוק, ולפעמים אני רוצה ניחומים.
בנך הביע חוסר רצון. הוא לא הצליח לנמק אותו. היה הכרח שילך למרות חוסר רצונו.
זה קורה לכל הורה. זו יכולה להיות "התבכינות" סתם, ויכולה להיות לזה סיבה עמוקה שילד עדין לא מסוגל לתמלל אותה. אם אין סיבה רציונלית שאתה מסוגל לזהות, וההכרח שילך עדין קיים, ברור שצריך לשלוח את הילד. השאלה היא לא מה לעשות, אלא איך לעשות זאת.
לעניות דעתי, הדרך בה צריך ללכת היא זו שתשאיר דלת פתוחה לילד להביע את רצונותיו ותחושותיו, כדי שאם יהיה מצב אחר בו תהיה סיבה ממשית, הוא עדין ירגיש בטוח לפנות אליכם.
כאשר אומרים לילד להפסיק להתבכיין וללכת לעשות את מה שהוא חייב לעשות, אין זה משאיר את הדלת פתוחה, אלא טורק לו אותה בפרצוף.
אמפטיה תהיה לתת לו להביע את רגשותיו, לקבל אותם כלגטימיים (ולהביע זאת), ולהסביר לו שפשוט אין ברירה ועם כל הכאב על כך, הוא עדין יצטרך ללכת. אפשר להציע לו משהו קל כקרש הצלה ריגשי (לקחת משהו אהוב מהבית, למשל, או הבטחה לפעילות אהובה לכשיחזור) כדי שלא ירגיש זנוח ושקוף עבור הוריו.
אתה, כמובן, אינך חייב לפעול כך.
אתה יכול, כמובן, לראות רק את השורה התחתונה הזהה ולהתעלם מן הדרך.
אך אנא, אל תתחיל לשאול אותי מה ההבדל בין זה לזה. אם אינך רואה הבדל, כנראה אין זה רלוונטי עבורך, ואתה יכול להתעלם מן הכתוב לעיל.
