השתכרות בארהב

[hookedatwalla]

השתכרות בארהב

היי לכולם
אני עובד בחברה בארץ שיש לה מספר סניפים בעולם.
הציעו לי בתור צופר לעבור לסניף בארהב.
אני קורא פה על סכומים משוגעים של 200-250 אלף דולר שכר.
השכר שהציעו הוא יחסית זעום, כנראה צריך לבנות את עצמי שם, הוא בסביבות ה90 אלף דולר. בלי בונוסים ובלי כלום. הם אומרים שהצופר זה ההעברה לארהב וזהו. אם לא רוצה אז לא חובה.

אני יודע שזה נמוך יחסית להייטק, מצד שני, יחסית לשכר מקצועות אחרים בארהב זה סביר לכן נוכל לחיות ברמה נאותה. אומנם לא לחסוך מיליונים. אבל מצד שני אם נחליט להשתקע כמה שנים, כנראה שבהמשך אוכל לקבל גרין קארד ולעבור לחברות שמשלמות 150 אלף דולר. המיקום הוא בשרלוט, הבנתי שלא יקר שם המחייה. ולכן המשכורות באותו סדר גודל.

השאלה שלי האם משפחה צעירה עם 2 תינוקות יכולה להשתכר בהתחלה ממשכורת אחת של 90 אלף דולר. או שזו התאבדות כלכלית ? מן הסתם האישה לא תעבוד שם בהתחלה.. ייקח זמן עד שתמצא עבודה.

 

[Boston Guy]

זה תלוי בהמון גורמים.

למשל:

האם בשיגרה בארץ שני בני הזוג עובדים.

מה רמת השכר שלכם בישראל ומה רמת הביטחון התעסוקתי שלכם שם.

מה רמת האנגלית של שני בני הזוג (בעיקר בת הזוג) והאם בת הזוג תהיה מאושרת לשבת בבית בארה"ב, במקום שבו היא לא מכירה נפש חיה, במשך זמן ארוך.

אילו תנאים החברה שמעבירה אותך נותנת מבחינת ביטוח רפואי, חופש, ביקורי מולדת וכיוצ"ב. אתה לא נותן הרגשה אופטימית במיוחד בהודעה שלך... להטיס ארבע נפשות לישראל זה סיפור די יקר לאדם שמרוויח פחות מ 90K $ לשנה - אתם בנוים לא לראות את הארץ שנים רבות?

מי יממן את המעבר הלוך (וחזור?) ומה כולל המימון הזה?

אתה משווה את השכר שמציעים לך ל"שכר של מקצועות אחרים". אחרים לא מתחילים את החיים שלהם בארה"ב מאפס עם 4 נפשות לפרנס... רק הוצאות ההתמקמות בארה"ב (כניסה לדיור, רכישת כלי רכב, ריהוט, ציוד מטבח, ביגוד ועוד אלף סעיפים יעלו לך עשרות אלפי דולארים במכה על ההתחלה... שלא לדבר על זה שאם בארץ היה לך ממי לבקש עזרה (בייביסיטר למשל) - בארה"ב אתה תצטרך לשלם למישהו בשביל אותו שרות.

מה רמת הביטחון שלך שהמעביד באמת יסכים להיות ספונסר לגרין קארד עבורך?

 

[hookedatwalla]

זו בהחלט הבעיה

אני לא חושב שזה בר השוואה. בארץ שנינו עובדים. אז אכן נפסיד את הפרנסה של האישה בתקופה ההתחלתית. כל השאר לא קריטי. אוטו מוכרים פה וקונים שם. ריהוט יגיע עם הדירה השכורה. מקסימום שמים כמה אלפי דולרים על זה. אלו לא סכומים משני משחק. מה שאני תוהה זה האם בסכום הזה החיים נוחים. למשל פה עם גנים ושכירות של 5000 אנחנו מצליחים לחסוך 5000 שח בחודש מנטו של 22 בערך. השאלה מה יקרה שם עם ה90 אלף שנתי. אני קורא שההכנסות משק בית ממוצעות לאמריקאים הם 85 אלף דולר באזורים האלה. לכן לא מודאג. מצד שני זה אינטרנט, ולא תמיד הסכומים נכונים. אז באתי לפה לשאול אם המספרים האלה נכונים. גם בארץ יגידו לך שכר ממוצע הוא 8000. אבל יש ממוצע ויש חציוני וכו... בסוף בארץ משק בית חי מהרבה יותר מ16 אלף שח בחודש.
ההורים עוזרים ועובדים בשחור הרבה מהאנשים. החשש שלי אם זה המצב גם בארהב. שהנתונים האלה מהאינטרנט לא יטעו אןתי.

 

[John the Savage]

השאלה היא מה תעשו עם הילדים כאן

ברור שמעבר משכר של שניכם למשכורת אחת של 90 אלף ברוטו יוביל לירידה ברמת החיים. ברור גם שיהיה קשה לחסוך מסכום כזה. אבל נשמע שהכוונה היא שזה יהיה משהו זמני, והשאלה שלכם היא האם תצטרכו להתכלב או לשרוף חסכונות, או שאפשר להתקיים בצורה סבירה.

מבלי להיכנס לפרטים של מה יעלה כמה בדיוק, ומתוך הנחה שאת עלויות המעבר משאירים בצד, אני יכול לומר שלהערכתי:
- אם הילדים נשארים בבית, תוכלו לחיות מהסכום הזה בנוחות.
- אם שני הילדים יהיו בגן 5 ימים בשבוע יום מלא בכל פעם, כניראה שלא תוכלו להתקיים בצורה סבירה מהתקציב הזה בלי לשרוף חסכונות.
- אם הילדים יהיו בגן רק כמה ימים בשבוע ולא שבוע מלא, זה יכול להיות לכאן או לכאן.

 

[Boston Guy]

אני חולק עליך בנושא הזה. בראיית עולמי - זו לא הבעיה.

אתה מפוקס כולך על הכסף. דולארים וסנטים.
ואתה חושב שאם לא ילך - המקסימום שתפסיד יהיה כמה עשרות אלפי שקלים \ דולארים.

לדעתי - זה האספקט שהכי קל לפיתרון, ולהחלטת GO / NO GO.
האספקט שהרבה יותר משמעותי הוא המשפחה. בראש ובראשונה - בת הזוג.

ברילוקיישנים רבים, בן זוג אחד עובר למסגרת (מקום עבודה, אנשים שאפשר לדבר איתם, סדר יום די דומה למה שהיה לו לפני הרילוקיישן). בן הזוג הזה "מסודר מראש".
אבל בן הזוג השני נעקר מכל המסגרות שהיו לו (עבודה, משפחה, חברים) ונזרק לתוך וואקום. ובמקרה שלכם - אפילו בלי משענת הקנה הרצוץ שמהווה "גטו ישראלי" במקומות שבהם יש קהילה קצת יותר גדולה של אקס=פאטים ישראלים.

בגלל שהמקרה שלכם הוא הסטריאוטיפי והנפוץ - הגבר עובר לעבודה - אני אתאר את הסטריאוטיפ שראיתי כבר מאות פעמים: האישה תהפוך באיבכה אחת מאדם בוגר, עובד, מוקף משפחה וחברים - למין סוג של או-פר שתקוע בבית ומטפל במשרה מלאה בשני תינוקות.
אני לא יכול לשכוח את מה שאישתו של חבר שעשה רילוקיישן לאיזה חור במידווסט אמרה לי, שנתיים אחרי שהם עברו לשם: "כשהילדים בגן אני יושבת במטבח ומדברת עם הציפורים בחלון - כי אני לא מכירה כאן אף אחד" (זה היה לפני שהמציאו את פייסבוק וכיוצ"ב). היא הייתה בודדה כמו כלב.

כדי לצאת מהמצב הזה (וכדי לא למצוא את עצמה חיה בעולם וירטואלי בלי מגע עם בן אנוש) - אישתך תצטרך "להמציא לעצמה את העולם מחדש" - מאפס.
למצוא לעצמה חברים חדשים - במקום לא מוכר ובשפה זרה.
למצוא לעצמה מסגרת ועבודה - במקום לא מוכר שבו אין לה רשת חברתית ובשפה זרה.
וזה הרבה, הרבה יותר קשה ממה שאתה תצטרך לעשות.

אתה חושב שרק כסף אפשר להפסיד בגלל רילוקיישן?
אני מכיר עשרות מערכות נישואין שהתפרקו.
רילוקיישנים שנחתכו באמצע כי בן הזוג לא יכול היה לסבול יותר ודרש לחזור.
נשים שלקחו את הילדים וחזרו לישראל - ובעלים שנשארו בארה"ב, רואים את הילדים שלהם שבוע בשנה ומשלמים מזונות...
והרבה, הרבה אנשים (משני המינים) ש"לא מצאו את עצמם" באמריקה אבל לא רצו לפרק את החבילה - והם אומללים (ודואגים לאמלל את בן הזוג השני).

בהודעה אחרת שלך בשירשור אתה כותב "הכי גרוע חוזרים לארץ ומפסידים כמה עשרות אלפי שקלים על לוגיסטיקה".
לא, זה לא ממש "הכי גרוע".

נראה כאילו אתה חולם על להתיישב בארה"ב. אבל אם אני קורא בין השורות, המעביד מציע לך לעבור על ויזת עבודה מסוג שאי אפשר לגרור למעביד אחרה (מן הסתם איזה L1B או E1) - מה שהופך אותך ל"שבוי" שלו.
אישית - לא הייתי לוקח את ההימור של המעבר בלי שתהיה לי התחייבות - בכתב - של המעביד שהוא מוציא לי גרין קארד תוך X זמן.
בלי זה - אתה משלה את עצמך.

 

[hookedatwalla]

מסכים לגבי האישה

לגבי השאר פחות. הגבר יכול לחזור לארץ עם האישה והילדים. לא חייבים לפרק את החבילה או לבקר פעם באיקס זמן. דווקא אני אישית לא נעול על הגירה, אחרת התשובה הייתה קלה הרבה יותר. אני נעול על 2 דברים, החוויה לחיים של לגור כמה שנים בחול (וכן, אם יהיה סבבה לאשה ולי, אז יותר) והשני הוא לא להפסיד כסף מהמהלך.
המקרים שאתה מתאר הם נורא קיצוניים ושייכים לטיפוסים יותר נוקשים מאיתנו. צריך להתייחס אליהם אבל אם נתגרש אז נתגרש. מה להגיד לך. זה החיים. מתחתנים. מתגרשים. מתחתנים שוב או שלא... גם יכול להיות שנגור כמשפחה בארהב 20 שנה ונתגרש בגיל 50. פה כבר נכנסים לפילוסופייה, אני לא פילוסוף ואין לי זמן להיות פילוסוף ולחשוב על "מה אם.."
אני מתכנת יש לי 1 ויש לי 0. אני רוצה לדעת שמ90 אלף דולר ניתן להתקיים בכבוד.

 

[בוקובזה שטראסה]

הדור החדש:

cyborgs. יש 1 ויש 0, ולא צריך להסתבך עם שיקולים מורכבים. פוסום, היה מת עליך.
&nbsp
התשובה היא 1: "מ90 אלף דולר ניתן להתקיים בכבוד." סעו לשלום, המפתחות בפנים. שיהיה בהצלחה בבירת הנאסקאר.

 

[hookedatwalla]

ילדות קשה ?

ממה נעלבת שאתה עונה בגועל נפש כזה ?
בכל אופן, לא באתי לפורום בשביל התמיכה הנפשית והטיפים המשפחתיים. באתי לשאלה כלכלית. כמו שרשמתי, תזרים אני יכול לתכנן, מה שייקרה מבחינה חברתית וכדומה אני לא יכול לתכנן, לכן זה לא מעניין אותי לדון בזה, בטח שלא בפורום שמכיל טמבלים כמוך (תראה איך ענית). אנחנו מודעים לכל הבעיות.

 

[בוקובזה שטראסה]

קשה לענות על השאלה הזו עם

1 ו-0, כמו שדורשות הספציפיקציות של המערכת שלך. אני יותר מדור אנלוגי, אז לא הייתי אומר "קשה" (1) אבל גם לא "גן של שושנים" (0). איפושהו באמצע (מקווה שהתשובה הזו לא מקצרת לך את המעגלים).
&nbsp
לדעתך הבעיה היא בתוכנה שלי (יש הצעה לשדרוג?) או בעצם בחומרה (חסר תקנה?)? אולי ארטיפישאל אינטליג'נס יעזור, אנא עארף.
&nbsp
בכל מקרה, אני מבין אותך. הכנסת שאילתא למערכת ("פורום"), ציפית שהיא תעבוד לפי ציפיותך ושתקבל פלט חדש משמעי (כן, לא), אבל במקום זה מערכת ההפעלה השתגעה, ומרכיבי המערכת ("המשתתפים") התחילו לייצר מידע אנלוגי לא על פי ציפיותיך.איתחול! (אחרי איזה קללה טובה, כמובן!).
&nbsp
פלט מתוקן: התשובה היא 1: "מ90 אלף דולר ניתן להתקיים בכבוד."

 

[ilanvag]

אתה מזכיר לי את עצמי, לפני למעלה מעשור...

וגם עוד לא מעט אנשים שראיתי פה בפורום לאורך השנים.

אנחנו מהזן שבטוח שאם נצליח ליצור אקסל מספיק מפורט ומספיק מתוחכם -- אז תהיה לנו תשובה טובה לנושא התכנון הפיננסי (או "תזרים", כמו שאתה קורא לזה). כי הרי רק בזה אפשר "לשלוט", על כל השאר אין שליטה.

זה היה בפורום אחר ("עוברים לארה"ב", פורום מספר 456). כבר אז, לפני למעלה מעשור, איזה משתתף ותיק ובכיר (אדום), עלוקה שכותב תחת הכינוי "בוסטון גיא" וממרר להרבה שואלים את החיים (ושכיום הוא אחד מחבריי הטובים והקרובים ביותר, בחיים הפיזיים, ואדם שאני מאוד מעריך ומוקיר), כתב לי שאני מפנטז, שאעזוב את האקסל, ושהחיים לא עובדים ככה. כמובן שהתעלמתי ממנו. בניתי אקסל לתפארת.

אז צר לי לבשר לך, אבל לאחר הרבה שנות ניסיון גיליתי שהוא צדק. זה לא עובד כך. יש כל כך הרבה משתנים בלתי צפויים, וכל כך הרבה הוצאות שכמעט בלתי אפשרי לצפות, עד שגם נושא התזרים, שכל כך חשוב לך, הופך בפועל למשהו שקשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לתכנן.

אפשר להגיע "יחסית" קרוב... אבל איכשהו, תזרים ההוצאות במציאות הוא תמיד גבוה יותר מאשר בתכנון. תמיד. השאלה היא רק בכמה עשרות אחוזים הוא יותר גבוה...

 

[פולי התוכי]

לא מבין בתכנות

אבל אני יודע שכשלוחצים על מכשיר עם כפתור אחד, אז ההפעלה אולי פשוטה אבל אם נכנסים לטראבלשוטינג תרשים הזרימה כבר אחר לגמרי.
אפשר להתקיים בכבוד מ90 אלף? כן.
מתוך זה יוצא, שאם לא מגיעים ל״קיום בכבוד״, זה לא ה90 אלף. איך מאתרים את הבעיה בשלב הזה? האם יש בכלל הבנה שאולי יהיו בעיות מסוגים אחרים?

מה שכתב לך בוסטון גיא, במילים אחרים - אתה לא צריך להיות פילוסוף ולחשוב על זה, אבל אישתך כן.

 

[חייבתלהגיב]

וואו, בוסטון, אתה מדבר כאילו

זה אסון לאישה להישאר עם התינוקות שלה בבית ולטפל בהם.- כאילו זה הופך אותה לאו-פר של התינוקות של עצמה. אתה לא רואה משהו משונה בגישה שלך? כאילו ברור מאליו שמישהו אחר צריך לטפל בתינוקות שלה, וזה לא נורמלי / בריא / הגיוני שאדם יטפל בתינוקות של עצמו? כאילו, מילא לקבל את זה שצריך לקחת מטפלת לתינוק או לשלוח אותו למעון, כי צריך להתפרנס וכו' - אבל לחשוב שטיפול של ההורה בתינוק של עצמו ה-ו-א האפשרות הבעייתית והלא סבירה? לי, אישית, זה נשמע משונה.

 

[KallaGLP]

רוב הנשים שאני מכירה נשארות בבית בחודשים הראשונים

(ולפעמים אף שנים) ומטפלות בתינוקות שלהן. אבל מתישהו, אצל כל אחת בנקודה קצת אחרת בתלות באופיה ובנסיבותיה, מגיע השלב שבו לפחות חלק מהנשים מחפשות איזון בין טיפול בילד לבין המשך הקריירה או כל עיסוק נוסף בחיים. לא מדובר כאן רק בלהישאר בבית לאורך שנים ולעשות עבודה של מטפלת ועקרת בית, אלא גם בלזנוח קריירה מקצועית שאולי חשובה לאותה אישה. ידוע שככל שנשארים זמן רב יותר בלי עבודה, כך אחר כך קשה יותר למצוא, וזה נכון במיוחד לגבי מקצועות שדורשים התמקצעות גבוהה ושליטה בידע העדכני ביותר. נכון, יש גם נשים שאוהבות ורוצות לשבת בבית, אך רוב הסיכויים שמי שרגילה מאז ומעולם לעבוד ולפתח קריירה תעדיף לא להפוך לעקרת בית במשרה מלאה על בסיס קבוע. כל בחירה היא טובה ולגיטימית בתנאי שהיא אכן בחירה שמתאימה לאותו אדם. כשהוויתור נעשה מחוסר ברירה ובשל העדר אפשרויות, לרוב הוא כרוך בתסכול ויכול אף להוביל לדיכאון ומשבר.

 

[חייבתלהגיב]

אבל לא דובר על בסיס קבוע, אלא על ההתחלה,

וכשהם עדיין תינוקות. בוסטון מדבר על זה כאילו זה משהו שאי אפשר לתאר אפילו, להישאר בבית ולטפל בתינוקות של עצמך. אני, אישית, לא הייתי מסוגלת לתת למישהו שאינו ההורה שלהן לטפל בתינוקות שלי בשלב שבו הן כל כך פגיעות ולא עצמאיות, ואכן לא נתתי - נשארתי עם כל ילדה עד גיל שנה וחצי-שנתיים לפני שהן נכנסו למסגרות כלשהן. כמו שאמרת - כל אחת בוחרת כמה זמן היא נשארת, גם בהתאם לאילוצים שישנם - אם לא הייתה לי אפשרות להישאר, לא הייתי נשארת (ואכן במקרה שלי עם השלישית הייתה גם תקופה של מספר חודשים שבה היו ימים שבהם אבא שלה טיפל בה ואני עבדתי, והוא רק הביא אותה אליי בצהריים כדי להניק אותה). אבל להסתכל על טיפול בתינוק שלך כאילו זה משהו לא סביר, וכאילו זה להיות האו-פר של התינוק שלך? כאמור, נשמע לי משונה - כאילו כל כך התרחקנו מהאפשרות המאוד סבירה שההורים יטפלו בתינוקות של עצמם, שזה נראה למישהו לא נורמלי/בעייתי, והוא מציין את זה כאילו ברור שזו אפשרות איומה.

 

[Boston Guy]

אני חושב שאת משליכה מהכתוב על החוויות האישיות שלך

אני לא חושב שמדובר על תינוקות שרק נולדו - זה מן הסתם "מטבע לשון" שמדבר על ילדים קטנים.
אצל כל אחת (ואחד) הקו של "להכניס ילדים למסגרות" עובר במקום אחר - האבחנה שלי היא שבישראל הנורמה לגבי הקו הזה זזה במשך השנים לגילאים יותר ויותר צעירים - והבחירה של נשים (מאילוץ כלכלי במקור, אבל זה הפך לנורמה חברתית) שונה מהתכתיב שאת מגדירה לעצמך.

אני לא חושב שזה רע לבחור ב"להיות עם הילדים" - אבל במקרה הזה זו לא בחירה. זה משהו שנכפה על האישה בגלל הרילוקיישן של הבעל. רגע קודם היא אדם עובד - אולי אפילו עם קריירה - ורגע אחרי היא עקרת בית במשרה מלאה.

פגשתי בעשורים האחרונים מאות (מן הסתם זה כבר אלפים של) משפחות "ישראלים ברילוקיישן" - וראיתי מספיק דוגמאות של בן זוג מתוסכל וממורמר מה"בחירה" שלא הייתה בחירה באמת.

"לא מדובר על מצב קבוע" זה לא בהכרח נכון. למען האמת - מבין אותן מאות משפחות, הרוב המכריע של בני \ בנות הזוג ישבו בבית שנים. התסריט הסטנדרטי הוא שבן הזוג רץ להוציא אישור עבודה ( בהנחת ויזות L או J) - וכשהאישור מגיע הוא נשאר שוכב ללא שימוש זמן ארוך מאוד. לא תמיד מרצון - אלא בגלל מחסום השפה והתרבות שמקשה על ההשתלבות בשוק העבודה המקומי (גם בסביבה "קוסמופוליטית" כמו בוסטון, ובטח שסביבה יותר שמרנית).

 

[חייבתלהגיב]

אני לא יודעת על אילו "תינוקות" מדובר. אנחנו באמת

הגענו עם תינוקת בת 5 חודשים (ועזבנו עם תינוקת בת 3 חודשים). אם מדובר על ילדים בני 4 זה משהו אחר.
אבל עדיין, בוסטון, בחייאת, קרא את התאור שלך של המעבר מ"אדם בוגר וכו''" ל"או-פר שמטפלת בשני תינוקות", ותחשוב אם לא נראה לך שמשהו השתבש פה באופן שבו הורים רואים את התינוקות שלהם, ואם נראה לך שזה מצב הגיוני וסביר. העובדה שה"נורמה" זזה, לא הופכת את התאור שלך של אמא שמטפלת בתינוקות שלה כ"או פר" שאינה אדם בוגר - למשהו סביר, אלא מקסימום מדגישה כמה ה"נורמה" הזאת בעייתית ורואה בריחוק בין התינוק להורה את המצב ה"טבעי והרצוי".
אגב, אני חייתי בישראל, באותה חברה עם אותן נורמות, אבל החלטתי את ההחלטות שנראו לי סבירות ורצויות - ולא הרגשתי שאני עושה משהו "בעייתי", גם אם חברה חזרה לעבודה אחרי 3 חודשים של חופשת לידה. אגב, מבין שתינו - היא זו שמתחרטת על הבחירה שלה ומרגישה שפספסה משהו (וכמובן, היא במצב הרבה יותר טוב ומתקדם ממני בקריירה... אני לא טוענת שגידול תינוקות לא משפיע על הקריירה או משהו בסגנון. אני רק טוענת שלהתייחס לזה כאל משהו "לא טבעי/לא תקין/בבירור בעייתי" זה משונה).

 

[Boston Guy]

איפה קראת שהגברת היא כרגע "אימא אדמה"?

מה שאני הבנתי זה שמדובר באדם שכרגע עובד, מחוץ לבית. ואותם "תינוקות" להבנתי קיימים כרגע. אז כן - היא "הופכת". ולא בגלל שהיא החליטה את ההחלטה מראש מתוך אידאולוגיה, אלא בגלל האילוץ של הרילוקיישן.

 

[חייבתלהגיב]

חחח... תסתכל איך אתה ממשיך עם זה. קורא בלעג

"אימא אדמה" למישהי שמטפלת בתינוקות של עצמה. הבעייה שלי היא איתך, בוסטון, לא איתה - ועם התפיסה שאתה מציג. אתה לא מעלה בדעתך, למשל, את האפשרות שהיא עובדת בארץ מתוך אילוץ, ולטפל בתינוקות של עצמה ייתפס בעיניה כמשהו חיובי. בעיניך ברור שכ-ל מי שעובדת עושה את זה כי היא מעדיפה את זה על פני לטפל בתינוקות של עצמה, ושלרצות לטפל בתינוק של עצמך זה משהו נלעג, שאנטי כזה שרק מישהי מסובבת תבחר לעשות. אתה באמת לא רואה שמשהו השתבש בתפיסה שלך של היחסים בין הורים לתינוקות שלהם?

 

[Boston Guy]

נראה כאילו הבעיה שלך היא עם עצמך, לא איתי.

את קוראת לעג במקום שבו לא היה לעג. הביטוי הזה הוא אידיום נפוץ.
את מנסה להצדיק את הבחירה שלך בכך ששיכנעת את עצמך שמי שכן רוצה לעבוד היא ה"מסובבת" - או לחילופין אנוסה לעבוד כנגד רצונה - ובכך בעצם פסלת במומך.

אני לא כתבתי "כל אישה". אני גם משתדל לא להתרכז באנשים ממין נקבה - כי ראיתי רילוקיישנים שבהם המצב היה הפוך.
מצד שני, אני גם לא חושב שכל מי שממשיכה לעבוד אחרי חופשת הלידה עושה זאת כי תוקעים לה אקדח אל הרקע.

יש כאלו ש"עצרו את הקריירה" לצורך גידול ילדים. וחסרו לשוק העבודה 5, 10, 15 שנים אחרי. זה היה מאוד נפוץ בארה"ב בשנות ה 90 כשהמשפחה שלי הגיעה לכאן. אפשר אפילו להגיד שאיפה שאני גר - זו הייתה המקובלה החברתית. השיכבה החברתית שעדיין הייתה יכולה לקיים רמת חיים ממשכורות אחת, ושחיה לפי חוקי ה"נובלס אובליג'ה" דאז.
היום, כשהתינוקות של אז כבר הלכו לקולג' - אני שומע מבנות אותה קבוצה הרבה מירמור וחרטה על החלטות העבר ומה שהן עשו לקריירה שלהן והסיכויים שלהן למצות את היכולות והשאיפות שלהן בתחומן המקצועי. לפחות חלקן אומרות שהן היו עושות את זה אחרת, לו ידעו אז את שהן יודעות היום.

יש כאלו ש"עצרו את הילדים" לצורך קריירה. זה היה מאוד נפוץ בשנות ה 70 וה 80 - נשים קרייריסטיות שלא הביאו ילדים לעולם. גם הקבוצה הזו מכילה צער גדול יותר או פחות, בגיל שיבה.

 

[חייבתלהגיב]

ממש ממש לא. לרגע לא טענתי

שכ-ל אישה רוצה להישאר עם התינוקות שלה ואנוסה לעבוד. הבעתי פליאה על כך שאתה לא רק מתעלם מהאפשרות הזאת, אלא מתייחס אליה כאילו בבירור משהו לא בסדר איתה, וזה "להיות או-פר" לתינוקות שלך - וכן, גם "אמא אדמה" נשמע שלילי ותמהוני בהקשר הזה - אתה אומר שלא לזה התכוונת? אוקיי. בכל מקרה גם התיאור הראשון מספיק.
אבל סבבה, אני מבינה שקשה לך לקבל שהתפיסה שלך הלכה לאיזושהי קיצוניות תמוהה.
לגבי זה שנשים בשני הצדדים מתחרטות - ודאי, זה חלק מהעניין של "ההתפכחות מהאפשרות להיות סופר-וומן" שקשור גם למצב הנוכחי של עולם העבודה שגורם לזה להיות בלתי אפשרי (כי זה יכול גם להיראות אחרת). גם בעבר זה היה בלתי אפשרי, אבל בעבר פחות "ניסו". היום באמת חלק גדול מהנשים חיות עם חרטה מסוימת. אבל ההתייחסות שלך לאפשרות של טיפול בתינוקות של עצמך כאל אפשרות מזעזעת ואיומה מראה לאיזו קיצוניות חלק מהאנשים הגיעו (במקרה הזה - אתה).