התחלה של סיפור - חלק 1

[kenny66]

אחת מהן

היו 3 סדרות, הג'ינג'י היה במיאמי. אבל זה קיים בכולן. זה קיים כמעט בכל סדרת משטרה שאי-פעם נתקלתי בה.

 

[חתול השיממון]

אוי, שיט, בבקשה אל תעשה את זה

אני אשנא אותו אם כן. וגם אותך. באמת.
זמן הווה זה הדבר הכי טוב שקרה לספרים. זה עושה לי אסוציאציות נפלאות למשחקי הרעב ולגל החמישי ולעוד דברים מקסימים רבים.
אני גם לא מסכימה לגבי העברת המידע ולגבי כל עניין הזה-ספר-ולא-סרט. בספר יש יתרונות על סרט, בסרט יש יתרונות על ספר, אבל אחד הדברים האהובים עלי בעולם כולו הוא סצינות מספרים שאתה קורא והן הופכות אוטומטית לסרט במח שלך. כמו הסצינה של מבחן השכנועים של אמילי בלקסיקון. זאת סצינה אדירה. ובלי קשר העברת המידע כאן היתה עוברת גם בספר וגם בסרט והיא אחלה אז למה לא.
וברור שאל תנטוש אותו. אני לא נוטשת דברים שכתבתי בגיל 15, דברים שהיו כולם בעיה מהותית בעצם קיומם. you don't give up on someone you love, אמר צ'אק בס (אני די בטוחה שהוא אמר את זה). כיוון שהוא אמר גם את המשפט האלמותי והנהדר "I'm Chuck Bass" אני מניחה שיהיה חכם להקשיב לדברים שהוא אומר.
אני מצטערת, אנשים, אני לא מנסה לבקר את הביקורות שלכם או משהו. אני פשוט מסבירה מה יגרום לנטיות האובדניות שלי להתגבר P:

 

[וולדמורט לשלטון]

אבל מי אמר שזמן הווה במשחקי הרעב זה דבר נפלא?

 

[חתול השיממון]

אני אמרתי

כתיבה בהווה היא כתיבת אקשן. הכל קורה עכשיו-עכשיו-עכשיו. רודפים אחרייך. יורים בך. מנסים לקחת ממך את הסלמון שלך. אתה עושה סלטת-בעיטה-סיבובית ויורה סביב קרני לייזר מהמחושים שלך. והקוראים כזה, OMG, מה הולך לקרות עכשיו, מה?

כתיבה בעבר היא כתיבת "בואו תשמעו, נכדים, איך פעם נמלטתי ממפלצת מיתולוגית כשלגופי תחתוני המזל שלי בלבד" (אבל מובן שהצלחתי להימלט כי הנה אני יושב כאן, 70 שנה אח"כ, ומספר לכם את זה *פיהוק*)
אני מגזימה, כמובן. פעם אהבתי כתיבה בזמן עבר ואני חושבת שיש לי כמה סיפורים ישנים שהתחלתי בזמן עבר ואני ממשיכה אותם ככה (אני מאמינה בשכתובים מאפס רק במקרים קיצוניים במיוחד). אבל מאז שגיליתי את הכתיבה בזמן הווה...טוב, זה כמו לגלות את הסמארטפון אחרי הנוקיות הקטנים הישנים האלה. למרות שאת צודקת, נוקיות הן קשוחות והן ישרדו אחרי כולנו, אז זה לא שאין בהן *שום* יתרון.

נ.ב
אשמח לדעת מה מפריע לך בכתיבה בזמן הווה.

 

[וולדמורט לשלטון]

אף פעם לא חשבתי על זה לעומק, תמיד פשוט שנאתי את זה

אבל אני חושבת על זה עכשיו. אני מניחה שזה נובע מחוסר היגיון שאומר: איך הגיבור יכול גם להלחם בדרקון ובאותו הזמן לכתוב את זה שהוא נלחם בדרקון? מבחינתי זה לא הגיוני ובגלל זה אני לא אוהבת סיפורים כאלה. זה הכל.

 

[ויימס]

נלחמת בדרקון עם היפות שלי!

 

[וולדמורט לשלטון]

סלפוש לאינסטגרם...

 

[ויימס]

are you shitting me?

אחת התלונות הנפוצות של אנשים בנוגע למשחקי הרעב- הספרים- היא שכל כך הרבה דברים חשובים מתרחשים כשקטניס לא שם, והקוראים שומעים עליהם מיד שניה, בדיוק בגלל ההווה בגוף ראשון.

אם את חושבת שכתיבת גוף ראשון בעבר היא סוג של חתימה על חוזה שמבטיח שהדמות הראשית תשרוד, I pity the fool.

אני עדיין מתגעגעת לסלולרי הראשון שהיה לי. היו בונים אותם כמו שצריך, במטרה שישרדו לאורך זמן. לא כמו זמני ההווה האלה שמתקלקלים אחרי שנתיים. אופס, המטאפורה הזו התחמקה ממני.

 

[חתול השיממון]

נו טוב, אם זאת תלונה נפוצה

היא חייבת להיות נכונה. זהו, השתכנעתי

כן, גם החלק עם הדמות הראשית שבהכרח שורדת היה מטאפורה. טוב, לא מטאפורה, I don't know shit במושגים ספרותיים, אבל, נו, זה בא לבטא תחושה שאני מקבלת. איטית יותר, אקשנית פחות. לא צריך להבין כל מה שאני אומרת באופן ישיר ומילולי. המשפט למעלה, נניח? הוא היה ציני. אפילו הוספתי סמיילי מוציא לשון ליתר בטחון.
אני גם מאוד לא מסכימה עם העניין של ההווה בגוף ראשון שמגביל אותך לנקודת המבט של קטניס. טוב, הגוף הראשון מגביל אותך, זה ברור, אבל גם סיפור שכתוב בגוף שלישי עבר מנקודת המבט של דמות מסוימת (כן, כבר ניסיתי להסביר פה בעבר (הו, משחק המילים) שככה כותבים בגוף שלישי עבר, נכשלתי ונואשתי) מגביל אותך...טוב, לנקודת המבט שלה. במשחקי הכס למשל יש כמה נקודות מבט בגוף שלישי עבר כדי להתגבר על זה. אבל באותה מידה אלה היו יכולות להיות כמה נקודות מבט בגוף ראשון הווה. (למרות שספציפית שם אני מעדיפה עבר. סיפורים ימיביניימים לא ירגישו לי מתאימים בהווה). ואפשר להעביר עבר בזמן הווה (חיחי) בדיוק כמו שסנופקין עשה: היזכרות. פלשבקים. כל החלק של אסיה שמגיעה בפעם הראשונה? הוא התרחש עברית (לא כמו השפה, כמו past-ית) ביחס לסיפור ולכן אמור היה להיכתב בעבר. כל השאר הווה. לא מבינה למה אנשים מסבכים דברים פשוטים.
טוב, תראי, אני לא באמת מנסה לשכנע אותך, אני מנסה לשכנע את סנופקין. חבל לי שהוא ישחית סיפור חביב. סנופקין, אם אתה חי ואתה קורא את זה, ואתה ממש שם זין על תלונות נפוצות מסיבה לא ברורה כלשהי, דע לך שלחתולים יש 9 נשמות ולכן אתה צריך לספור אותי בהתאם. משמע אני הרוב. וכמו שאומרים ילדים בני 6, הרוב קובע!

 

[ויימס]

היי,

לי בעצמי יש סיפור שחלקו בהווה. בדיוק מהנימוק של 'זה עוזר להבדיל בין זמנים כשיש שני קווי עלילה'. אבל את יודעת מה? עכשיו זה נראה לי כל כך עצלני... זאת אומרת, אם צריך עזרים חיצוניים כדי להבדיל, אולי זה פשוט לא כתוב מספיק טוב.

זה אירוני שאת חושבת שהמשפט ההוא היה ציני.

"כמה נקודות מבט בגוף ראשון הווה"
או מיי גאד.

 

[חתול השיממון]

בפרקים נפרדים נו

לא בפרק אחד! בפרק אחד יותר מנקודת מבט אחת עושה סחרחורת בכל גוף, זמן, צבע ומרקם פרוות זנב. אני מתכוונת למבנה ספר משחכסי, רק בזמן הווה. ג'ודי פיקו עשתה את זה ויצא לה לא רע.
יש לך סיפור שחלקו בהווה! אני רוצה לקרוא אותו ולהסביר לך למה צריך להשאיר אותו ככה

נ.ב
שום אירוני! זה שלא ידעתי שכתיבה בהווה קיימת לפני שידעתי שהיא קיימת...טוב, זאת לא אשמתי. אבל אני לא אוהבת אותה בגלל שהיא נעשתה אופנתית, אלא סתם מעצם קיומה. this is true love.

 

[חתול השיממון]

ואולי זה גם הזמן להודות

שגם אני כתבתי ספר עם כמה נקודות מבט בזמן הווה (בעולם מקביל כלשהו כתבתי אותו. בעולם האמיתי כתבתי בערך שבעה פרקים רנדומליים מחלקים רנדומליים שלו, וכולם נספו בשואת-ההארדיסק). אבל זה יצא אחלה לדעתי. אני יכולה להעיד על עצמי שאם בעולם מקביל כלשהו חתול לא היתה מתנגדת אידאולוגית להוצאה לאור והספר הזה היה מוצא את עצמו בסטימצקי, אז חתול מהעולם האמיתי היתה לגמרי קונה אותו. ולא רק בגלל שהוא נכתב ע"י כפילה שלה.

 

[וולדמורט לשלטון]

סנוף...

אני ממש אוהבת את הכתיבה. מה שלא אהבתי היה את ההווה. מה היה מאחורי ההחלטה לכתוב הכל בהווה?
יש לי עוד הערה והיא על חלק 3 שבו אסיה דופקת הרצאה לאלכס על קורות החיים שלו. אולי זה בגלל שאתה רצית שאנחנו הקוראים נדע על אלכס יותר אולי היה משהו אחר. בכל מקרה. כל הפסקה הזאת של איך שהיא מספרת לו על עצמו נשמעת ממש רע. אולי בגלל שכמה פסאות לפני כן הייתה "הרצאה" דומה של אלכז על אסיה. בכל מקרה, שם זה נשמע טבעי כי זה מה שקורה כשמריצים חיפוש על מישהו. כשבנאדם בא ומספר לך כל מה שהוא יודע עליך... הממ... אולי בסרטים זה נשמע סביר. במיוחד בסרטי ריגול שבו יש איזו כוסית שמחזיקה ביד כוס יין, חצי נשכבת על הספה ליד הגיבור ומספרת לו בקול סקסי ונחוש את מה שהיא יודעת עליו. לא הרגשתי שזה אמיתי (בניגוד לכל השאר. כל השאר היה אמיתי מאוד).
אה, ועוד הערה קטנטונת: "כפיות. חשבת עליהן פעם?" שואלת אסיה, תוך שהיא בוחנת את דמותה בגב הכפית. "העולם כולו משתנה, אבל כפיות תמיד יהיו כפיות. אני מניחה שלכל דבר בעולם הזה יש גבול שממנו כבר אי אפשר להתקדם הלאה. וכפיות הגיעו לגבול הזה מזמן. זה מה שהופך אותן למושלמות כל כך. סבתא שלי הייתה אוספת כפיות מכל העולם. אישה מעוררת השראה." - כשקראתי את זה הייתי ככה, "הממ? למה זה נחוץ?" כשיש משהו לא נחוץ והוא מגניב זה סבבה. אבל זה לא משפט מגניב ואם אני מנסה לדמיין את זה בתור דיאלוג זה גם לא נשמע כמו משהו שמישהו היה אומר. אפילו לא אסיה המדליקה.
חסר לי שלאלכס אין שם משפחה. לאסיה יש ולגיבור אין. זה כאילו הוא לא שלם או משהו כזה... בכל מקרה, לא קריטי.
בכל מקרה, הסיפור מעניין. מה לגבי ההמשך?

 

[snoofcin]

תודה!!

מסכים לגבי זמן הווה (ראי תגובה לאלדואה).
לגבי הפסקה שאסיה מספרת לאלכס עליו - שוב, את כנראה צודקת. אני תוהה מה היה האפקט אם לא הייתה פסקה כזאת קודם. חשבתי שהפסקה מעניינת, כי הקורא לומד מה הסיפור של אלכס (היה בכלא וכו'), וגם יש בה אלמנט של הפתעה. אבל היא באמת מרגישה קצת מאולצת.
לגבי הפסקה עם הכפיות - זה היה כנראה השלב בכתיבה שנכנסתי יותר מדי לדמות של אסיה, והחלטתי להתפרע איתה יותר מדי. אני לא חושב שזה נורא (ויכול להיות שיהיו קוראים שיאהבו את זה), אבל אין ספק שאפשר להוריד את הפסקה ולא יקרה כלום.
לגבי שם המשפחה של אלכס - שוב, אני מסכים בהחלט.

אחלה הערות, תודה רבה.

יש המשך (יש 13 חלקים), אבל לא נראה לי שיש טעם להעלות אותו לפה, כי אנשים לא נוטים לקרוא סיפורים ארוכים פה, וגם אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה מהסיפור הזה. יש בו הרבה חלקים שאני אוהב, אבל גם כמה בעיות, וכרגע אני לא בטוח אם אני רוצה לסיים אותו (למרות שבעצם כמעט סיימתי).

 

[וולדמורט לשלטון]

הפסקה עצמה מעניינת כי כן מעניין לקרוא

מה הסיפור של אלכס, אבל היא פשוט מרגישה לא לעניין. אם היית מכניס אותה במקום אחר (או מפזר חלקים ממנה פה ושם) זה היה נראה אחרת לחלוטין.

תעלה! אני אקרא. אני נשמעת כמו גרופית, אבל מזמן לא קראתי ספר אמיתי שכל כך התלהבתי מהכתיבה שלו. אז קבל את המחמאה ותן סיפור.

 

[ויימס]

וואלאק, זה קשה.

אני מחובבי הכתיבה בהווה, ואני מנסה לקרוא את הפסקה הראשונה, אני מנסה. אני מוצאת את עצמי נזרקת החוצה מהסיפור שוב ושוב בגלל ההווה. לא יודעת למה, יש משהו מאוד צורם בו בסיפור הזה.

בתור אדם שעבד קצת במכירת דברים לאנשים עשירים- אי שם בעברי האפלולי- אתה לא מסתכל על מה הם לובשים. יש אנשים עשירים שלובשים סמרטוטים. זה חלק מהעניין, הם יכולים להרשות לעצמם. ואתה ממש (!!) לא מסגיר ללקוח מה אתה באמת חושב עליו. אתה מציג את האישיות שאתה חושב שתתאים ללקוח, ואתה מספר לו את הסיפור שיגרום לו לקנות.

הפסקה שבה היא מסבירה לו איך ללחוץ על הקסת כדי להשתמש בה גרמה לי לחשוב, "למה זה בתוך הסיפור?"

סבבה, יש לו חסימה והוא מנסה להסתיר את זה ע"י המשקפיים, פייר. הבה ונמשיך לחלק 2. בינתיים אני והסיפור הזה ככה ככה.

 

[snoofcin]

וואלק זה באמת קשה

דווקא הפסקה הראשונה הייתה היחידה שרציתי באמת לכתוב בהווה. כנראה זה לא עובד. נו, טוב.

אף פעם לא מכרתי דברים לעשירים. נשמע הגיוני מה שאת אומרת. למרות שהמוכרת אצלי לא ממש מראה מה היא חושבת. זה נפלט לה בקטנות.

עקביה נוקשים באדישות- הממ. לא. -
דווקא אני אוהב את התיאור הזה. אני ממש יכול לשמוע את הנקישות הקצובות, המדודות, של אסיה. אפשר ללכת על עקבים באדישות, ואפשר ללכת על עקבים לא באדישות.

בשביל אדם שאובססיבי בנוגע לצורך להשיג קסם, חסר לי מאוד החלק שבו הוא מביע התלהבות ותשוקה כלשהי כלפי הקסם עצמו. למה הוא בכלל רוצה אותו? כרגע זה כאילו הוא החליט לאסוף קסם במקום בולים באופן שרירותי לחלוטין - אני אישית לא מרגיש את השרירותיות. כל הפסקה הראשונה של הסיפור מוקדשת לזה. וגם יש פסקה שלמה בחלק הבא (שלא העליתי) שעוסק בזה (זאת הבעיה כשמעלים רק חלק של סיפור).

אתה לא תקבל יותר משתיים, יקירי."
"אישה מעוררת השראה."
"איך אתה מרגיש, הודיני?" - לא אהבת את הביטויים האלה. לא הסברת בדיוק למה לא. (כל כך לא מתאים לאסיה להגיד מאמי, או מותק. אסיה היא לגמרי הטיפוס שמשתמש במילה יקירי ובביטוי "אישה מעוררת השראה". וגם ניסיתי להימנע פה מישראליות).
באותה מידה מישהו היה יכול להעיר ש"עכשיו אני רואה שלכדתי אותך ברשת הסקרנות!" זה גרוע. אני מניח שזה עניין של טעם?

היא מתגלה כדמות הרבה יותר מעניינת מכפי שציפיתי. אבל... היא לא הייתה הדמות הזו כשפגשנו אותה. תחזור אחורה ותשנה פליז. - יש מצב שאת צודקת. למרות שבחלק של הסדנת כתיבה אסיה אומרת רק שני משפטים. אולי לשנות את ה - "מצטערת על האיחור?".

אז, לעוף ולחמם/ לקרר דברים? זה מה שאנחנו עושים עם קסם? I hoped for more... - אל דאגה! הוא גם מסיט וילונות ומפוצץ חלונות!! ותזכרי שקראת רק ארבעה חלקים מתוך 13.

אלכס מוריד את זרועו. בקול פיצוח עדין זגוגיות החלון מתבקעות לאינספור קוביות זכוכית קטנות
הוא עושה את זה בטעות? כי זה רעיון ממש מטומטם למשוך לעצמו תשומת לב בהתחשב במצב. - הוא עושה את זה בכוונה. יכול להיות שזה באמת טיפה לא הגיוני. אבל הוא נמצא לבד בחנות של סיספל, שהרגע קנו לו שבב לא חוקי. והוא גם בגדול פושע. וגם חשבתי שזה שווה את הדרמה.

המון תודה על התגובות!

 

[ויימס]

הבעיה עם "יקירי" "הודיני" ו- "אישה מעוררת השראה"

היא שהם נשמעים כמו תרגומי קלישאות.
והסיפור שלך נשמע כאילו הוא מתנהל בגרסא שונה של ישראל. אם התכוונת שהם יישמעו רוסיים, you better work, b- אהם. כשאני קוראת ספר של בולגקוב בעברית, אני מרגישה את רוסיותן של הדמויות (או אוקריאניותן, בסדר, מהכיוון של המזרח התיכון הכל נראה אותו הדבר). בסיפור שלך? הם ישראלים במקרה הטוב, כשהם לא נשמעים כמו עולים חדשים מקלישאטיסטן. "קלישאטיסטן היא מקום בלתי צפוי. אתה לעולם לא יודע למה לצפות! מכל הערים בעולם, היא הייתה חייבת להיכנס לקלישאטיסטן."

"עכשיו אני רואה שלכדתי אותך ברשת הסקרנות!"
היא דופקת על השולחן קודם, ובכך מבהירה שהיא עושה את זה בקטע אירוני ומודע לעצמו (בלאאט, היפסטרים). גם היקירי והאישה מעוררת השראה יעבדו רק אם תעשה את זה באופן דומה.

" כל הפסקה הראשונה של הסיפור מוקדשת לזה. " לא, היא מוקדשת לכך שגם כאשר הוא היה ילד הוא נורא רצה את זה.
אתה לא יכול לכתוב על ג'אנקי, ושהאופי שלו יסתכם ב'הוא ג'אנקי'. כאילו אתה יכול, אבל דמות ראשית לא מעניינת זה כזה ניג'וס.

אתמול בערב כשהלכתי לישון, הרגשתי קצת אשמה על הקטילה. כעת, כשאני רואה שהתגובה שלך מסתכמת ב, "אבל ככה רציתי" ארוך שלא לצורך, אני מרגישה הרבה יותר טוב.

"והוא גם בגדול פושע. וגם חשבתי שזה שווה את הדרמה. "
כן, אבל הוא פושע חכם או פושע טיפש? אתה יכול לחשוב על דרך לעשות דרמה מבלי להוציא אותו טמבל.

קיצור, זה סיפור מגניב, תמשיך!

 

[ויימס]

אני אנסה להסביר יותר טוב בנוגע לאסיה:

בקטעים שאהבתי, זה היה כי אני מקבלת את הרושם שאסיה היא מעין שחקנית ליצנית כזו, שאומרת ועושה דברים מופרכים ומגוחכים בשביל השעשוע. זה מגניב לגמרי! והיא עושה את הדברים האלו כמו בחורה ישראלית שמצטטת קלישאות הוליוודיות בשביל הצחוקים. לגיטימי! סולידי!
בקטעים שלא אהבתי, זה היה כי אני מקבלת את הרושם שהיא אומרת את הקלישאות האלו באופן לא אירוני, כי הכותב חושב שאנשים עם כסף מדברים בקלישאות, כי זה עם קלאסה. או משהו. do not want.

 

[ויימס]

עקבים.

אנשים יכולים לעשות/ להגיד דברים באדישות.* עקבים לא. לעקבים אין רגשות. הם לא חשים אדישות. מקווה שזה ברור עכשיו.

* ואפילו אז, הרבה קוראים יגידו לך שעדיף שתראה את האדישות במקום להגיד שהיא שם. תואר הפועל זה סוג של אינדיקציה לכתיבה גרועה.

אני חושבת שבסדנת כתיבה אסיה צריכה להקריא משהו שערורייתי.

אם הכוונה שלך היא שהמוכרת לא מראה לאלכס מה היא חושבת, אז אתה צריך להפוך את התגובות שלה אליו להרבה יותר מרומזות.