התחלה של (עוד) סיפור
היו חידות בכל מקום. מנעולים ערמומיים שמרו על הדלתות; כתובות סתרים נחרטו על גזעי עצים; אוצרות נטמנו בחצר; היו חידות בספרייה, בחדר האוכל, במעונות, באורוות. ומהיום הראשון הבנו שעלינו להיות דרוכים. קשובים. חושבים: אם לא פענחנו את האזהרה שהוטבעה על המלחייה, היינו עלולים לאכול מנה שתובלה בתמצית פרחי ליילן ולשקוע בשינה עד הבוקר. אם משכנו בחוט הלא נכון בשירותים, המים היו עולים בשאגה ומציפים את הרצפה. אם לא הצלחנו לפצח את הצופן של המנעול בחדר המפות, היינו עלולים אפילו להחמיץ את הפגישה החודשית עם אסיירו.
"לאסיירו לא יהיה זמן לפגוש אתכם היום," הבהיר לנו גריפא בשיחת הפתיחה, למורת רוחנו. "ובאופן כללי עליכם להבין שהוא אדם עסוק ביותר. כמובן, הוא יעזור בבחירת נושא מחקר, וילווה אתכם מרחוק במשך כל השנה – אבל אל תצפו להתראות אתו בתדירות גבוהה, ולכן עצתי לכם היא: נצלו היטב את הפגישות עם אסיירו."
ישבנו שלושתנו בחלקת אדמה רחבת ידיים מאחורי האורוות, ושמש צהריים של תחילת הקיץ הלמה בגבנו. מסע ארוך של רכיבה מייסרת ולינה בפונדקי דרכים זולים הותיר אותי תשוש ורצוץ כפי שלא חשתי מעולם. ובכל זאת, כשהבטתי באחוזה הענקית שהתנשאה מולנו נשטף כל גופי במרץ פראי.
"מהרגע שנכנסתם בשערי האקדמיה," אמר גריפא והצביע על שביל הכניסה המטופח שדרכו רכבתי באותו הבוקר. "אתם למשך השנה הקרובה, באופן רשמי – כפתורים." תהיתי כמה פעמים אמר את המשפט הזה בעבר. "ומי יכול לומר לי, מדוע אתם מכונים כפתורים?" הוא מחה טיפות זיעה מפדחתו ומצמץ אלינו.
הנער רחב הכתפיים שישב לפני כחכח בגרונו. "כי אנחנו צריכים ללבוש כל הזמן חולצות כפתורים אפורות."
"טעות." אמר גריפא. "צעירים בהכשרה אכן נהגו בעבר ללבוש חולצות כפתורים אפורות, אך דברים משתנים, וכבר מזמן לא אכפת לנו מי לובש מה. מהיכן אתה מגיע אלינו, גולבר?"
"ארלטון, אדוני."
"בית ספר מצוין," הנהן אליו גריפא. "והנה, גולבר, למדת את הלקח הראשון שלך פה באקדמיה: אל תיקח שום דבר כמובן מאליו. תחקור, תברר, תתעמת עם הנתונים. כך או כך," הוא הרים את מבטו. "הכינוי נותר בעינו. אתם כפתורים לכל דבר ועניין, ויש לכם זכויות וחובות כמו לכל כפתור שהיה ויהיה כאן. אתם תעזרו במטבח, ובספרייה, ובאורוות, וכמובן, כמיטב המסורת, תהיו אחראים גם לארגן את טקס תחילת הקיץ, שבו הכפתורים הקודמים מציגים את המחקר שעליו עמלו במשך השנה החולפת ומעבירים את התפקיד לכפתורים החדשים. הטקס ייערך בעוד חמישה ימים, כך שמצפה לכם עבודה רבה."
"ומה עם הזכויות?" שאלה הנערה שלידי בקול חזק.
"סליחה?"
"אמרת שיהיו לנו חובות וזכויות, אבל לפי מה שאני מבינה אנחנו הולכים להיות עבדים שלכם כל השנה." הסתכלתי עליה. גם כאשר ישבה יכולתי להבחין שהיא קטנה להפליא, כמעט גמדה. אפה הזעיר, הזרוע נמשים, התקלף מחמת השמש. גם היא הגיעה לכאן מרחוק, שיערתי.
"ג'יליאנה, נכון?" שאל גריפא.
"ג'ילי." ידה הימנית בטשה בקרקע, פוררה גושי אדמה חמים.
"נבחרתם בקפידה מתוך מאות צעירים שביקשו להתקבל לכאן, ג'ילי. בשנה הקרובה אתם עומדים לגלות דברים מופלאים, לצלול לעומקן של חידות עתיקות יומין, לחקור את מסתורי החיים, לשאול שאלות, לתור אחר תשובות..." גריפא אט-אט התכופף, עד שכרע מולנו על ברך אחת – שהשמיעה קול פקיעה קטן – והביט בנו בעיניים יוקדות. "אתם הולכים ללמוד את המקצוע המעניין ביותר בעולם, מקצוע שרק מעטים זוכים לעסוק בו... תתחילו להפנים, רבותיי – " הוא קם על רגליו, שלף מכיסו צרור מפתחות, וזרק לכל אחד מאתנו מפתח גדול וחלוד. "מעתה ואילך, אתם מחפשים."
היו חידות בכל מקום. מנעולים ערמומיים שמרו על הדלתות; כתובות סתרים נחרטו על גזעי עצים; אוצרות נטמנו בחצר; היו חידות בספרייה, בחדר האוכל, במעונות, באורוות. ומהיום הראשון הבנו שעלינו להיות דרוכים. קשובים. חושבים: אם לא פענחנו את האזהרה שהוטבעה על המלחייה, היינו עלולים לאכול מנה שתובלה בתמצית פרחי ליילן ולשקוע בשינה עד הבוקר. אם משכנו בחוט הלא נכון בשירותים, המים היו עולים בשאגה ומציפים את הרצפה. אם לא הצלחנו לפצח את הצופן של המנעול בחדר המפות, היינו עלולים אפילו להחמיץ את הפגישה החודשית עם אסיירו.
"לאסיירו לא יהיה זמן לפגוש אתכם היום," הבהיר לנו גריפא בשיחת הפתיחה, למורת רוחנו. "ובאופן כללי עליכם להבין שהוא אדם עסוק ביותר. כמובן, הוא יעזור בבחירת נושא מחקר, וילווה אתכם מרחוק במשך כל השנה – אבל אל תצפו להתראות אתו בתדירות גבוהה, ולכן עצתי לכם היא: נצלו היטב את הפגישות עם אסיירו."
ישבנו שלושתנו בחלקת אדמה רחבת ידיים מאחורי האורוות, ושמש צהריים של תחילת הקיץ הלמה בגבנו. מסע ארוך של רכיבה מייסרת ולינה בפונדקי דרכים זולים הותיר אותי תשוש ורצוץ כפי שלא חשתי מעולם. ובכל זאת, כשהבטתי באחוזה הענקית שהתנשאה מולנו נשטף כל גופי במרץ פראי.
"מהרגע שנכנסתם בשערי האקדמיה," אמר גריפא והצביע על שביל הכניסה המטופח שדרכו רכבתי באותו הבוקר. "אתם למשך השנה הקרובה, באופן רשמי – כפתורים." תהיתי כמה פעמים אמר את המשפט הזה בעבר. "ומי יכול לומר לי, מדוע אתם מכונים כפתורים?" הוא מחה טיפות זיעה מפדחתו ומצמץ אלינו.
הנער רחב הכתפיים שישב לפני כחכח בגרונו. "כי אנחנו צריכים ללבוש כל הזמן חולצות כפתורים אפורות."
"טעות." אמר גריפא. "צעירים בהכשרה אכן נהגו בעבר ללבוש חולצות כפתורים אפורות, אך דברים משתנים, וכבר מזמן לא אכפת לנו מי לובש מה. מהיכן אתה מגיע אלינו, גולבר?"
"ארלטון, אדוני."
"בית ספר מצוין," הנהן אליו גריפא. "והנה, גולבר, למדת את הלקח הראשון שלך פה באקדמיה: אל תיקח שום דבר כמובן מאליו. תחקור, תברר, תתעמת עם הנתונים. כך או כך," הוא הרים את מבטו. "הכינוי נותר בעינו. אתם כפתורים לכל דבר ועניין, ויש לכם זכויות וחובות כמו לכל כפתור שהיה ויהיה כאן. אתם תעזרו במטבח, ובספרייה, ובאורוות, וכמובן, כמיטב המסורת, תהיו אחראים גם לארגן את טקס תחילת הקיץ, שבו הכפתורים הקודמים מציגים את המחקר שעליו עמלו במשך השנה החולפת ומעבירים את התפקיד לכפתורים החדשים. הטקס ייערך בעוד חמישה ימים, כך שמצפה לכם עבודה רבה."
"ומה עם הזכויות?" שאלה הנערה שלידי בקול חזק.
"סליחה?"
"אמרת שיהיו לנו חובות וזכויות, אבל לפי מה שאני מבינה אנחנו הולכים להיות עבדים שלכם כל השנה." הסתכלתי עליה. גם כאשר ישבה יכולתי להבחין שהיא קטנה להפליא, כמעט גמדה. אפה הזעיר, הזרוע נמשים, התקלף מחמת השמש. גם היא הגיעה לכאן מרחוק, שיערתי.
"ג'יליאנה, נכון?" שאל גריפא.
"ג'ילי." ידה הימנית בטשה בקרקע, פוררה גושי אדמה חמים.
"נבחרתם בקפידה מתוך מאות צעירים שביקשו להתקבל לכאן, ג'ילי. בשנה הקרובה אתם עומדים לגלות דברים מופלאים, לצלול לעומקן של חידות עתיקות יומין, לחקור את מסתורי החיים, לשאול שאלות, לתור אחר תשובות..." גריפא אט-אט התכופף, עד שכרע מולנו על ברך אחת – שהשמיעה קול פקיעה קטן – והביט בנו בעיניים יוקדות. "אתם הולכים ללמוד את המקצוע המעניין ביותר בעולם, מקצוע שרק מעטים זוכים לעסוק בו... תתחילו להפנים, רבותיי – " הוא קם על רגליו, שלף מכיסו צרור מפתחות, וזרק לכל אחד מאתנו מפתח גדול וחלוד. "מעתה ואילך, אתם מחפשים."
