בגלל שאיתם היה תינוק מלאך, נוח
ושלו, אבל באופן סטואי, לא טבעי. הוא ישן לילה שלם מגיל שבוע (נשבעת, זה לא מאלו שסתם מספרות
), הוא העסיק את עצמו (מדי), הוא לא תבע את נוכחותי ולא חיפש אותי, ובגלל סיבות מובנות וידועות היום לא הוצרכתי לדאוג בגין דברים טריוויאלים לאימהות לתינוקות- חפצים קטנים, חומרי ניקיון, נפילות ועוד. הוא היה נרדם בקלות, ישן ה-מון, כמעט ולא בכה, שומר על שיגרת יום גם מחוץ לבית... הייתה לי סבלנות אין קץ אליו כי הוא לא דרש הרבה. כמו שאח שלי אמר בזמנו- אי אפשר להרגיש שיש לכם תינוק בבית... וקורן, צעיר חסר מנוח, הילד הזה
פעלתן ואנרגטי, קשה להרדים אותו, קלי קלות להעיר אותו. מאוד ישיר וחיוני, ועם קשת רגשות שלא ידעתי שיכול להיות בתינוק (משתטח בגיל 11 חודשים??) הוא תובע את נוכחותי ויודע להבהיר היטב את רצונותיו. הוא צמוד אלי ברמה מחמיאה ומתישה כאחד, ולימד אותי בלית ברירה להתרגל לבכי (מה בכי, צרחות). אני מרגישה שאני מכירה צד אחר לגמרי של האימהות, "אמיתי" יותר, שכולל עייפות, סדנאות שינה, בכי, נפילות שמקפיצות לי את הלב (כולו סימנים כחולים
), אבל מצד שני- נהנית גם ממה שלא הכרתי אז- חיוכים וצחוקים, תקשורת מדהימה איתו, וחוסר צורך לדאוג בגלל כל ההתפתחות, בטח לא המוטורית (הוא הולך מגיל 10.5 חודשים!). השתניתי מאוד מאז איתם. חברה שראתה אות איתו אמרה לי שאי אפשר להאמין שאני אותה אמא... זה גם קורן ששונה, וגם הסיטואציה- כאם לשניים, וגם סתם כך כי עברו שנתיים וחצי וקיבלתי קצת פרספקטיבה. לקח לי קצת זמן להתרגל לנעליים החדשות הללו
אבל די נוח לי בהן עכשיו