5 שנים. לא שנה, לא שנתיים. 5 שנים
5 שנים זו תקופה שלוקח להתחיל להרגיש די במקום הנכון במקום חדש (= במדינה חדשה). כך אומרים אצלנו המהגרים בקנדה, ובינתיים אף מהגר, זה שהיגר לפני 6 שנים או זה שהיגר לפני 15 שנים, לא אמר שזה לא כך, אלא הנהן עם הראש. אני לא חושבת שזה ייחודי לקנדה.
במשך 5 שנים אלו מרגישים מעין תיירים-חייזרים. לוקח כ-5 שנים להתחיל להרגיש שמתחילים להבין איך חיים כאן.
כך שלא מקבלים החלטה על "לחיות כאן כל החיים או לחזור לישראל" אחרי שנה, גם לא אחרי שנתיים. מחכים 5 שנים לפחות.
 
מה שהייתי מעיזה לייעץ לך זה להפסיק בכלל לדון בנושא הזה עם בעלך. אם זה גורם למתחים גדולים, אז אין בשיחות כאלה שום תועלת. ואין שום סיבה לעשות דברים שאין בהם תועלת. אם מישהו שואל - תקבעו מראש על איזו בדיחה כדי לשנות מיד את הנושא.
מתחים רק יקשו עלייך לקלוט את העובר/ים שלך. זה מה שעושים הורמוני סטרס (בין היתר): כאשר גוף האדם נמצא במצב סטרס, הדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה עוד להוסיף סטרס של הריון (לא סתם בתקופות כאלה מתחיל בלאגן עם המחזור החודשי, זו בדיוק הסיבה. הגוף לא רוצה להיכנס להריון, הוא לא רוצה לבזבז משאבים יקרים).
אבל יש כאן "אבל": את לא, בשום אופן לא, תרגישי בבית כשיוולד לכם ילד. מה שאת כן תרגישי זה עוד יותר בדידות, כי אין סיביבך חיבוק ונשיקה של אמא, אין עצה טובה (לא שתצטרכי אותה, אבל עצם העובדה), אחותך או דודה לא יבואו לשמור עליו לאיזו שעה-שעתיים כדי שאת תוכלי להתאוורר ובכלל בקושי מישהו יבוא לבקר אתכם. בטח שלא ימלאו לכם את המקרר באוכל.
לכן... אחזור במילים קצת שונות על דברי קודמותיי: אם את ובעלך לא עובדים כמו צוות טוב במה שקשור לזוגיות, תשקלו שוב האם להיכנס להריון. אני בוטה, אבל ראיתי מספיק מקרים של "לעשות ילד בשביל לחזק את הזוגיות". מן הסתם, מקבלים זוג גרוש עם כמה ילדים והרבה בכי. בחו"ל, יש לכם רק אחד את השניה. אם אתם לא ממש ביחד, שום דבר לא יגרום לכם להיות. הוא התמיכה היחידה שלך ואת התמיכה היחידה שלו. לא הורים, לא אחים, לא חברים - כולם מאוד מאוד רחוקים. עוד מעט אתם בכלל תפסיקו להבין אחד את השני, עד כדי כך החיים שלכם יהיו שונים. זו רק את + הוא.
+ ילדים שלכם + החתול.
 
אילו את היית חברה קרובה שלי, הייתי מעיזה לומר לך כך:
קודם כל שקלו את מערכת היחסים שלכם. ילד לעולם לא מחזק מערכת יחסים שאיננה חזקה מלפני כן. ילד מאוד מחזק מערכת יחסים שהיתה חזקה לפני כן.
אם הכל יופי, אז קבעו זמן לשיקול נוסף של שאלת "נשארים/חוזרים". הייתי מייעצת לך על ה-anniversary של אותן 5 שנים. זה ירגיע מאוד את שניכם וזה מה שכן יכול לעזור לך להרגיש יותר "בבית", כי את תורידי מעצמך את הלחץ של ההתלבטויות התמידיות.
ועוד הייתי מייעצת לך "לא להישאר פריירית". ברור שאם הסכמת לעשות את נסיון המעבר, אז מצופה ממך להסכים לעשות את נסיון ההישארות. אז אל תהיי פריירית ובקשי להגשים גם חלום גדול משלך - אולי לקנות בית בעיר X ולאמץ שני כלבים גדולים. או אולי לקבוע ביקור שנתי בישראל סביב פסח (בלי יכולת לדחות אותו ביותר מ-6 חודשים מאז פסח). או טבעת יהלום של טיפני. או חתונה בווגאס כל 5 שנים. תתפראי, רק שיהיה זה באמת ביג דיל
.
 
ועוד הייתי מחבקת אותך חזק ואומרת לך שלחשוב לפני שאת בונה משפט באנגלית זה שווה את היעלמות ה-ynet מחייך. את יודעת מה? אני כבר 8 שנים כאן (היום!), עם אנגלית שלא תבייש גם אלו שחיים כאן כבר 30 שנה, ואני עדיין בונה משפטים בראש לפני שאומרת אותם, פשוט כדי לומר בדיוק את מה שאני רוצה. כנ"ל בעברית, כנ"ל ברוסית.
ו-Christmas ו-Halloween זה אחלה חגים. כיף שיש פי 2 חגים עכשיו
.
