התמודדות עם שינוי בתוכניות

[אשכר ש]

לדעתי חשוב מאוד להערך

הן מבחינת הידע והן מבחינה רגשית לשינוי בתוכנית. הלכה למעשה עשיתי זאת ע"י הפנמה שבמידה ואזדקק לו, ביה"ח אינו אויב שלי ועם גישה נכונה (וגם קצת מזל...) זו לא חייבת להיות חויה לא טובה ואוכל להוציא את המקסימום מהמצב. עשיתי סיור בביה"ח אליו היתי מעוניינת להתפנות במקרה הצורך ולמדתי את גישתו ונהליו (עד כמה שניתן...). אני חושבת, שחשוב מאוד לבוא בגישה חיובית לבי"ח ולדעת מראש מה את רוצה ומה לא (תוכנית לידה) וכמובן שלדעת מתי צריך לשים אותה בצד כי הדברים השתנו כך שהיא כבר לא כ"כ מתאימה (אני לא מדברת על דברים שברור שאין צורך להתערב בהם רפואית, אלא על מצבים שנמצאים בתחום האפור, שצריך לתת עליהם את הדעת). "יולדת ידענית אינה בעיה מבחינתו, הבעיה היא היולדות שאינן ידעניות אך נוהות אחרי הידעניות המוכרות להן". מסכימה מאוד עם המשפט. ידע הוא כח אבל הוא צריך להיות ידע אמיתי. מתחברת מאוד גם למשפט של סטיוויה: "לפעמים צריך לדעת לנהל נכון את האינטרסים שלנו. האינטרס שלנו בלידה הוא ללדת בזרימה,בלי קונפליקטים מיותרים". בנוסף, נראה לי שהיה מאוד עוזר לי, אם המיילדת שלי הייתה מתלווה אלי לבי"ח. זה היה פרצוף מוכר שעליו אני סומכת. מאיך שהתרשמתי ממנה, אני חושבת שהיא הייתה מאוד מועילה לי בקבלה של שינוי התוכנית ועוזרת לי "להתפקס" על מה שחשוב באמת. אני לא חושבת שלהערך לכזו אופציה של מעבר היא ראיה לא אופטימית. מחשבותי לפני הלידה היו מאוד מאוד אופטימיות, אבל עם זאת לא התעלמתי מהמציאות, היה לי חשוב להכין את עצמי שגם אם יהיה מעבר, זה לא סוף העולם.

 

[tonti]

נושא רגיש אצלי../images/Emo4.gif

בפעם הראשונה כשתכננתי לידה טבעית ויצא קיסרי, רק התאכזבתי. בפעם השניה, כשתכננתי לידת בית ובאיזשהו שלב בהריון היה חשש שאצטרך ללדת בבי"ח (בגלל שיליה על הצלקת) הרגשתי שעולמי חרב עלי. היום, במבט אחורה זה נראה לי נורא מוזר. מה עשיתי מזה כזה סיפור? הרי שאיפתי על אדמות היתה ללדת לנל"ק, אז שיהיה בבי"ח. עם מיילדת פרטית. מה כזה נורא? בל כשהייתי שם, לא ראיתי את זה ככה. מתתי פחד מוות מלהכנס בשערי איזשהו בית חולים. פשוט נכנסתי מתחת לשמיכה וגעיתי בבכי 3 שבועות. זהו. לא התאמצתי לבחור לי בית חולים, לא חיפשתי מיילדת (טוב, עשיתי טלפון אחד לאביגיל מלניאדו שאמרה שהיא תפוסה בערך לכל החיים). אח"כ זה הסתדר. ידעתי שאלד בבית. ולרגע לא התכוננתי למעבר לבית חולים. אני יודעת שאם זה היה קורה הייתי מאוד מתאכזבת וכועסת (על עצמי, על כולם). וזאת טעות. חייבים לחשוב על זה. חייבים. ולא כדי להיות מוכנים להכל אלא כדי שאם זה יקרה, נדע להתמודד עם זה כמו שצריך ולא לבזבז אנרגיות על איך, למה, כמה. לידה בבית היא לא המטרה. היא רק האמצעי.

 

[עינבלית]

מסכימה עם כל מילה של טונטי

לידה בבית אינה המטרה, היא האמצעי. ומחדדת- היולדת היא היולדת, יהיה המקום אשר יהא. המטרה- תינוק בריא, יולדת בריאה.

 

[רוני של יובל ומאיה]

I almost feel I hit the jackpot...

I'm reading a lot of birth stories of moms who delivered in Israel, and moms who delivered in other countries, and I get the feeling that the midwives in Israel are considered by the hospital staff as the evil of all evils... And in my case, having my baby in the US, the story is completely different. Here, midwives are part of the medical staff. They have rights and are affiliated with hospitals, just like doctors are. They prescribe medication. They are in charge of referring moms to prenatal tests. Pretty much the only thing they cannot do is surgery... My midwives can deliver me either at the hospital or at home, according to my choice. If I must be transferred to the hospital or I choose to, they come with me and continue to deliver me there - I do not have to see a doctor unless I need a c-section. They are well known at the hospital and will not be "thrown out". I don't need to pretend they are my mom or my friend or my neighbor... In this sense, I feel like I hit the jackpot. Because I know that my own rights and privileges will be protected by them anywhere I deliver. And I trust them that they will not suggest a transfer unless it is absolutely necessary. How do I prepare? Mainly mentally. I must be ready for anything. forst and foremost, I prepare for the possibility of a breech birth, which must be at the hospital. But again - my midwives will be in charge, not a doctor I never met or a hospital nurse who wants me to shut up. And I make sure I read everything under the sun and know my options. It will not devastate me. Yes, I will be a little disapointed, but I will live with it. And I will get up and go home as soon as I can. I do not see the hospital as my enemy, but I agree with my smart daughter who told me that "hospitals are for sick people" and if I'm not sick, and the baby isn't sick, it is just not the place for me to have my baby.​

 

[אור מגיע]

וואי וואי, אני לא פה יומיים ותראו

ותראו מה קורה

קראתי את כל התגובות לסיפור שלי וגם בפורום הריון ולידה, עוד לא הספקתי לקרוא פה את הדברים וספק אם אצליח, כי עוד כמה דקות עלי לפנות את המחשב עד שבוע הבא.... בכל אופן, רציתי לומר באופן כללי שאף אחת לא פגעה בי בתגובתה ועם הרבה דברים הסכמתי. במיוחד מה שענתש כתבה, חלק היה נכון חלק לא. אין ספק שהאנטי שלי נגד בית חולים הפך את הלידה לקשה יותר ואין ספק שלא הייתי מוכנה כלל וכלל ללידה בבית חולים. אבל להגיד שמינדי, שהיא מיילדת ולא דולה, ולא רק מיילדת אלא אחת הטובות שיש ושכל הרופאים והמיילדות בצפון מכירים אותה, סומכים עליה ומכבדים אותה. לומר שהיא לא היתה בסדר?? היא היתה הכי בסדר שאפשר! ומה פירוש הביקורת על כך שמינדי תרגמה לי את מה שהרופאים אמרו ואמרה לי למה יש צורך להתייחס ולמה לא? כשהמיילדת אמרה לי לא להכנס לג'קוזי ומינדי חלקה עליה זה היה נחוץ! מה רצתה ענתש? שלא אלך לג'קוזי כי יש מיילדת שלא יודעת מה זה עושה? ועובדה היא שכאשר היה צורך, מינדי תמכה בדעת הצוות הרפואי! אז כל מה שענתש כתבה על מינדי הוא לא נכון עובדתית כלל וכלל!! וכן, אני עדיין חושבת שבתי חולים יכולים לעשות המון שטויות וזאת לא יהירות בכלל! נכון שלא למדתי 7 שנים רפואה, אבל שוב, יש דברים שברור שהרופאים אומרים אותם מתוך פרוטוקול ולא מתוך ידע של 7 שנים! כמו למשל שאמר לי הרופא בבדיקה בבית חולים אחרי הלידה שאני מסרבת להיבדק אחרי שאמרתי לו שהיתה לי הפרשה מסוימת שאין לי אפשרות להראות לו אותה כי כבר החלפתי את הפד. אז הוא אומר לי:"אני מבין שאת מסרבת להיבדק", "לא", אמרתי לו, אני פשוט החלפתי את הפד ואין לי אותו יותר". "אז אני מבין שאת מסרבת להיבדק" חזר כמו תוכי טיפש. אז מה תאמר על זה ענתש? שבשביל זה הוא למד 7 שנים? כדי לצטט פרוטוקולים? מה, אין לו מספיק שכל להבין מה שאני מסבירה לו? ואחרי שהוא חזר על זה עוד חמש פעמים בעלי צעק עליו שישתוק כבר ואז אמרה לו האחות שהיתה על יד ש"ככה לא מדברים אל רופא" ובעלי ענה לה ש"ככה לא מדברים לאשה". אז בקיצר... תבינו לבד. טוב יאללה, הכל מאחורי, אני כתבתי את הסיפור כדי ללמוד וכדי שאחרות ילמדו ממנו, בינתיים אני מאושרת עם טליה המתוקה שלי וסיפור הלידה שלי כבר רחוק מאחוריי

, ולצופר, הנה עוד תמונה של הנסיכה (בהודעה נפרדת...)

 

[May first]

../images/Emo24.gif

אני חייבת להגיד לך שאני ממש מתפעלת מהיכולת שלך לעבד את החוויה, ואח"כ להשאיר אותך מאחורייך, ולא להמשיך ולחפור במה שממילא לא ניתן לשנות. שתזכי לבריאות, שמחה ואהבה

 

[אשכר ש]

../images/Emo45.gif

וטליה ממש מתוקה!!

 

[debby12]

גמני מתפעלת ממך

מהיכולת המדהימה שלך לעבור הלאה (וזה בתור אחת שחפרה והתייסרה בסיפור שלה חודשים אחר כך. מה "חודשים"? עד היום - וזה היה מזמן....). העלית לי נשכחות לגבי ה"מסרבת". זו מילה שהם ממש אוהבים להשתמש בה - נותן להם הרגשה שהם המורה נחמה או המכ"ית במחנה 80 - כלומר בצד הנכון והצודק בעוד את מפרה הוראות מטכ"ל עאלק. שימי לב לסמאנטיקה: "מסרבת-סרבנית". למילה הזאת יש קונוטציה שלילית של הפרת חוק או משהו כזה(לדוג' "סרבני גיוס" "מסורבות גט"). מדוע שלא יגידו חלילה: "דוחה בנימוס את ההצעה להיבדק"? או סתם "בוחרת שלא להיבדק" הנייטרלי יותר? הסיפור שלך הזכיר לי את ביקור הרופאה במחלקה ב"ליס" יום אחרי הלידה. אל החדר הגיעה הרופאה שערכה את הביקור ופקדה עלי בלי כחל ושרק: "תורידי את התחתונים". מילא שהדלת למסדרון היתה פרוצה לכל עבר והומה אנשים, אבל רציתי לדעת למה היא מבקשת (כך למשל, אם היה מדובר בבדיקה פנימית, הייתי מוותרת בנימוס על התענוג...). בקיצור, לא הצדעתי והורדתי תחתונים מיד אלא שאלתי בנימוס: "לצורך איזו בדיקה". הרופאה איבדה את העשתונות (היו שם לדעתי משקעים מהלידה לילה קודם שבה כזכור בחרתי שלא לעבור ניתוח קיסרי בניגוד לדעת הרופאים). היא צרחה: "כתבתי שאת מסרבת" "אני לא חייבת לך הסברים", ויצאה בטריקת דלת. בשלב הזה כבר כן הקמנו מהומה כי היינו זקוקים ממנה למשהו אחר (תרופת מרשם מסוימת). הודענו שנעלה לדרגים גבוהים עם זה שהיא החליטה לבטל את "ביקור הרופאים" אצלי על דעת עצמה. וראה זה פלא - היא חזרה לחדר והסבירה שהורדת התחתונים היא לצורך הסתכלות על הפד ובדיקה שכוללת לחיצה על הבטן ומבט חיצוני לראות אם זה משפיע על הדימום. לא היתה שום בעיה ושמחתי לשתף פעולה. נראה לי שלעיתים קרובות מדי חלק מהעיסוק ברפואה משתית על העוסק בו אטימות רגשית במשך הזמן. אני מניחה שזו שחיקה, שיחד עם מיעוט שעות שינה לא מביאה לתוצאות מרנינות. על כל פנים מסרבנית-עאלק לסרבנית-עאלק - קבלי מילה שלי - הבת שלך מתוקה נורא

 

[אור מגיע]

תמונה נוספת

 

[שָׂרָה]

מתוקונת!!../images/Emo99.gif

 

[tookmy]

מעבר מהבית לבית חולים

רק עכשיו ראיתי את השרשור, לא את כולו קראתי, אבל חלקים נבחרים. כמי שעברה מלידת בית לבית חולים אני יכולה לומר שהמעבר הוא שוק. כמה שהיה בסדר, והיתה לי בסופו של דבר חוויה חיובית מאד מהלידה, המעבר מהבית הוא קשה. אני לא נוטה להסכים עם סטיוויה בקשר ליחס למעבר. אצלי בהחלט היתה הצהרה ברורה וגלויה בפני הצוות שקיבל אותי שהגעתי מלידת בית. גם הגעתי עם מיילדת

לא החבאתי אותה מתחת לשמלה והיא נשארה איתי מעט עד שעזבה. לא עשיתי סיור בחדרי לידה ולא הלעתי לראות אותם בכלל, ואני חושבת שזו היתה טעות, אבל לא היה לי כוח לזה. מלבד סיור בבתי חולים, עשיתי הרבה שיעורי בית, קראתי המון סיפורי לידות. לידות בית ולידות בתי חולים. לידות שהתחילו בבית ונגמרו בקיסרי ולידות של נשים שרצו רק אפידורל וסיימו יחסית טבעי. עשיתי מחקר רציני על לידות במשפחה שלי והבנתי שאצל כולן בערך היו לידות מאד מאד ארוכות , בעיקר בלידות ראשונות, ככה שבכלל לא התרגשתי ולא הזדרזתי כשהתחילו לי הצירים וגם לא כשהעניינים התחילו להיתקע בבית, הייתי די קולית רוב הזמן בהקשר הזה והכנתי המון סבלנות למרבה המזל. מה שבאמת מאד עזר לי זה שהייתי די מוכנה למה שקרה שם וכנראה גם לכן הייתי בשליטה די מלאה על מה שקורה לי והייתי מאד אסרטיבית יחסית לסיטואציה וידעתי להגיד מה מתאים לי ומה לא. אין ספק שגם נפלתי על מקום תומך וסבלני יחסית, אבל לדעתי לא במקרה המיילדת שלי בחרה ללכת די מהר. נדמה לי שהרבה נשים מתנהגות בבתי חולים , בעיקר כשיש מעבר כזה, בצורה של קורבן. אני מבינה את זה מאד כי נדמה לי הרבה פעמים שיותר משרציתי ללדת בבית, פחדתי מללדת בבית חולים. מה לעשות שבלידה אנחנו נקראות להתמודד עם הפחדים החזקים שלנו. פחדתי להיות קרבן של צוות. פחדתי ויכולתי להם. המיילדת היתה מעבר לבסדר, הן זו שקיבלה אותי (חברה של המיילדת בית שלי) והן זו שהיתה אחר כך איתי כל המשמרת שלה והאלתי ללדת טיפה לפני שהמשמרת שלה הסתימה (חבל שלא חיכיתי עוד קצת, זו שהחליפה אותה היתה מדהימה אפילו יותר). הרופאים לעומתן דיברו כאילו אני לא קיימת בחדר, לא פנו אלי בכלל והתייחסו אלי כאילו אני פסיכית. אני בתיאום, התייחסתי אליהם כאילו הם אויר ותקשרתי בעיקר עם המיילדת מלבד לאשר או לסרב להם למה שרצו לעשות בלי להסביר לי, בדרך כלל לסרב. אני חושבת שסיטואציה כזו זו סיטואציה שאם באים אליה מאד מוכנים רגשית אז אפשר להתמודד איתה. אין לי ספק שאם לא היה לי במודעות שהדברים האלה יכולים לקרות, הייתי הופכת לקרבן של הנסיבות. יש כאן בעיה בעייני. מצד אחד, אם מישהי מתכוננת ללדת בבית אולי לא כדאי לה להתעסק יותר מדי עם בתי חולים כי מחשבה יוצרת מציאות. מצד שני, אם מישהי מעולם לא ילדה בבית חולים ולא יודעת מה יכול לחכות לה שם ונופלת לשם בלי להיות מוכנה לסיטואציה, כדאי שלפחות תדביק אליה את המיילדת שלה טובטוב ותיתן לה לדבר עבורה, כמו שאני מבינה שאור מגיע עשתה בחוכמתה הרבה.

 

[tookmy]

אופס רק עכשיו ראיתי את הסיפור של

אור מגיע.

 

[איילת נתנאל]

נתחיל מזה שעדיין לא ילדתי בבית

אבל אם יש מישהו שפתוח ובנוי לשינויים זו אני. הכנתי תכנית לידה (קודם כל לעצמי, ורק אח"כ לצוות ביה"ח), התכנון העיקרי שלי היה לזרום. בתוך תוכי ידעתי שהכל יהיה בסדר, ואני מניחה שחלק מזה עזר ללידה המהירה שהיתה לי. לא אסתיר שהייתי מתאכזבת (מאד) אם למשל היתי מגיעה לקיסרי, אך ה*זרימה* מבחינתי היא סוג של עץ החלטות שהענפים שלו נמצאים עמוק בפנים, והם צמחו מתוך היכרות עם החומר. הגדולה שלו היא שיודעים במה לבחור (כמעט) בכל סיטואציה. זה גם משרה בטחון, וגם מאפשר גמישות. מבחינתי ביה"ח הוא לא אוייב,אך אני נוקטת שיטת "דע את אוייבך" כדי לדעת מה עלול לקרות, מה הפרוצדורות, מה נקודות התורפה וכו'. מסכימה מאד לגבי התמימות: בלידה הראשונה,למרות שהגעתי עם ידע מהפורומים, הרגשתי שהצליחו להפחיד אותי (מיעוט מי שפיר). ואולי ילד עם ציון אפגר 4 הוא תוצאה של זירוז ולאו דווקא של מיעוט מים- לעולם לא אדע...