התפטרתי

[תנועת החסידות]

אני מאד אשמח!

 

[אמא אורנית]

יופי ../images/Emo24.gif

 

[סוס של נייר]

מבינה מאוד

למרות שאני מפנטזת לא אחת על משכורת מכובדת שתסיר את הדאגה הכלכלית החודשית הזאת, אני מרגישה שיש מחירים שאני לא מוכנה לשלם. אנחנו עשינו החלטה זוגית והורית, שלפחות אחד מאיתנו צריך להיות עם הילדים בשעה סבירה אחה"צ בבית. אנחנו מצליחים להתחלק בזה, ובכז זאת, בדר"כ זו אני הנוכחת יותר. אני נמצאת בעבודה מעניינת, אבל לפעמים קצת קטנה עלי ולא ממצה את כישורי, שמצד שני מאפשרת לי, לתפקד בשני המישורים ברמה סבירה (אני עובדת מדינה). אני כל הזמן אומרת לעצמי, שהזמן לפריצה הגדולה בקריירה תהיה בגיל ארבעים (לפחות), אני מקווה שלא איחשב לזקנה מדי אז, ואחוש החמצה.

 

[תנועת החסידות]

גיל ארבעים - ממש ילדה!

אם לצטט את ורדה רזיאל-ז'קונט (שאני חובבת מושבעת שלה, וכן, אני יודעת שאני מסתכנת פה בנידוי). אבל באמת, זה אחלה גיל לשינוי כיוון, והרבה פעמים נסיון ושנים הם דווקא יתרון. אני חושבת שמכיוון שההחלטה שלך היא מושכלת ורציונלית, לא תרגישי החמצה, אלא תהיי שלמה עם עצמך. אחרי הכל, בחירה במסלול קרייריסטי יותר עכשיו תגרום לך תחושת החמצה קשה בנושא ההורות, ובזה אי אפשר להשלים את הפער בגיל ארבעים.

 

[סוס של נייר]

הי חסידה, את גורמת לי לצאת מהארון

גם אני חובבת ורדה, וחוטפת על זה בראש כל הזמן

בעיני ארבעים וגם חמישים ויותר, הם גילאים מעולים מבחינה תעסוקתית, אבל לא כל המעסיקים רואים את היתרונות שבזה. זה המלכוד הנשי הקלאסי. כשאנחנו צעירות ופוריות, חוששים שנקדיש יותר מדי למשפחות, וכשאנחנו מתבגרות, ממהרים להחשיב אותו כזקנות ולא מצפים לתפוקות גבוהות. הפתרון (החלום?) הפמיניסטי שלי, הוא פשוט לשאוף להיות ברמת המעסיק ולא המועסק. על עצמי אני סומכת שאעשה את הבחירות הטובות (וגם כבר עשיתי כאלה).

 

[תנועת החסידות]

../images/Emo45.gif אני בטוחה שתצליחי

והידד ליוצאות מן הארון

 

[י ל ד ו ד י ת]

מקווה לשאוב מהסיפור שלך כוחות לעצמי

אני נמצאת בצומת דרכים. זהה לשלך. רק שאצלי אני לא מרגישה שהאיש מקבל את זה. הוא "כאליו" מבין. הוא אומר שהוא מבין אבל בפועל מרוב החששות של המצב הכלכלי, הוא לא מסוגל לקבל את זה. בנתיים המשכורת שלי קצת יותר גבוהה משלו, כך שזה באמת טיפה בעייתי. אני רוצה לצאת לעבוד אבל לא כל כך רחוק ולא כל כך הרבה שעות. הייתי שמחה לחצי משרה והיתר להיות עם מיכלי. כל ערב אחרי שהוא הולך לישון אני בוכה. אני יושבת מול המחשב ובוכה. הוא לא יודע. הוא גם בנתיים לא יידע. אני לא סגורה על עצמי בכלל. לחזור לאיפה שעבדתי לפני הלידה - ספק גדול. ולמצוא עבודה אחרת באותו תחום, טוב אני לא תריכה לספר לכן שזה קשה... חשבתי ללכת על תפקיד מזכירותי אבל, בגלל שאין לי ניסיון אפילו לא חוזרים אלי. אני כבר מיואשת. ההורים שלי גרים מאוד רחוק, כך שאפילו זה לא נחמה עבורי. יש כל כך הרבה רעיונות לפתרונות אבל בכל רעיון יש פגמים וגם נורא קשה לקבל החלטות בנושא הזה. לעבור דירה נראה סיכון גדול והאיש מפחד מ"תקופת ניסיון". אני הצעתי שנשכיר את הדירה כאן ונשכור דירה יותר קרובה למקומות העבודה של שנינו (במרכז). כך לא נבזבז שעתיים על הכביש כל יום ואני אוכל לצאת מהעבודה ב 16:30 ולהיות בבית עד 17:00 שזה הרע במיעוטו. גם ממשיכה לעבוד בעבודה שאני די אוהבת וגם מספיקה להיות עם מיכל את אחה"צ. וגם מקצרים טווחים להורים שלי. בקיצור, סלט. באמת תודה למי שקראה עד כאן.... פעם ראשונה שאני משתפכת ככה. זה קשה...

 

[תנועת החסידות]

שיהיה בהצלחה. נשמע קשה מאד...