זהו, נגמר
תם ונשלם פרק השותפה הראשונה בחיי. באה, ניקתה (השאירה פגמים בקיר חבל"ז), לקחה עוד דברים שלה, מסרה לי את המפתחות, מסרתי לה את הצ'קים, ועזבה. בין לבין הייתה לנו שיחה ממש כיפית וארוכה, כמו בימים הטובים הראשונים שלנו ביחד בדירה. ממש התגעגעתי אליה ככה, כמו אז. היא יכולה להיות גם נורא נחמדה ועדינה, וחבל לי שנגמר כמו שנגמר, עם הרבה טעם רע בפה, והרבה פחות מדיי כסף שהגיע לי ממנה. העיקר שנגמר וזהו, אני יכולה שוב לישון עם השרשרת של הדלת נעולה... בלי ג'יפה מגעילה במקלחת, בלי תחמונים והתחכמויות, בלי התקפלות שלי מול הטון האסרטיבי שלה.
אני מוטרדת מאוד מהבריאות הרופפת שלי, ובכל זאת תקעתי בולמוס עכשיו. אני ממש לא יודעת מה יהיה אתי, כבר אין לי מקום בתוכי. זה מגעיל. כמעט שום גוזייה לא עלתה עליי היום אחרי המקלחת, רק משהו שממש לא מחזיק, שאני הולכת אתו בבית... אני מתביישת שהגעתי למצב הזה... והמכנסיים בקושי עולים (וזה עם גומי!). אני משערת שהגעתי כבר לסביבות 120 קילו, השם ישמור. אני חייבת לעבור את הניתוח, הלוואי אמן שיאשרו לי את הניתוח. קודם כול להיפטר מהשומן הזה ואחר כך לחשוב מה לעשות ואיך לעשות הלאה. אני עם כל כך הרבה גורמי סיכון, שאין לי סיכוי גדול להישאר בחיים עוד שנים ארוכות. אין מצב. אני מתביישת. בכל מקום חם לי ואני מזיעה וצריכה לנגב את המצח. זה מביך. אין לי כוח לסחוב את עצמי, אני בקושי זזה צעד אחר צעד... אבל הכאב הנפשי כל כך גדול, שאני חייבת לסמם, אז מה יהיה?!!?!?!? לא יודעת מה לעשות, לא יודעת!!
מחר איילה ב"ה, אני זקוקה לה כל כך, כל כך רוצה חיבוק מרגיע... הלוואי שהיא הייתה אימא שלי
אני בקושי נושמת מהבולמוס. אני לא יכולה לסבול את עצמי כרגע.
אבל אתם יודעים, אני מנסה לשמור על אופטימיות אז אספר לכם משהו נחמד לסיום: היה נחמד בעבודה, יועצת התעסוקה שלי כזאת מקסימה, גוש אנרגיה קטן וקופצני, והיא עושה המון בשביל לעזור לי... אני רואה שזה ממש חשוב לה... וחוץ מזה קיבלנו בעבודה מתנה לראש השנה יומן, וזה ממש הציל אותי, כי יומן עולה המון כסף, וזה גם יומן ממש יפה השנה. בשנים שעברו היומנים לא היו משהו...
תודה שאתם פה (גם) בשבילי
.
