והנה זה הגיע...

יסמין@

New member


 

KallaGLP

New member
ברור שזה התפקיד שלנו. וברור שהורים כמוך

יכולים לעשות זאת הכי טוב, נכון ומתאים לילד שלהם. אבל נגיד שזה גם חלק מתכנית הלימודים. לא לכל ילד יש הורים שרוצים ויכולים לשבת ולהסביר, אז מבחינה זו אולי נכון שזה בתכנית הלימודים. אבל האופן שבו זה נעשה מבטל לעתים כל ערך מוסף אפשרי, החיטוט בחיים הפרטיים באופן חסר הבחנה מיותר ועלול אף לפגוע, כלומר להשיג את המטרה ההפוכה מזו שאליה בטח התכוונו כשהגו את כל התכניות האלה. זה הפך למשהו אוטומטי, ללא כל מחשבה על הילד האינדיבידואלי, התחשבות או רגישות מאחורי זה. הרי איזו מטרה משיגה רשימת בני משפחה? למה זה טוב? זה כמו לשנן עשרות תאריכים בהיסטוריה בלי להבין את העיקרון העומד מאחורי האירועים, את משמעותם והשלכותיהם על חיינו. אבל כאן יש גם נזק נוסף עבור כל אותם הילדים שאולי אין להם את הצד הזה במשפחה, או שיש איזו בעיה שהופכת את העיסוק בכך לבעייתי או מכאיב. ואת כל זה יש גם להציג לראווה ולחשוף לעיני זרים. זה פשוט אבסורד. במקום להעצים את הילד, ולתת לו את הכלים להבין שלא גודל המשפחה או יכולת להציג ענפים שופעים של צד כזה או אחר בה משנה את מה ואת מי שהוא, שולחים אותו לערוך רשימות חסרות תוחלת, שמי שאינו מסוגל או מתקשה להציגן מרגיש נבוך או מושפל או שונה מחבריו, זה בכלל לא משנה שאת כהורה אחראי כבר עשית את העבודה מצדך אלף פעם אם בנוסף ובלי קשר לזה בבית הספר מנהלים את כל העניין בחוסר רגישות וגורמים לילד לתחושות קשות. כלומר, זה כנראה כן משנה, זה בטח עדיף ממצב שבו אין בכלל גורם מאזן ונוסך ביטחון מצד ההורים, אבל לרוב לא יוכל לנטרל לגמרי את ההשלכות המזיקות במקרה שיש כאלה.
 

יסמין@

New member
מאווווד מסכימה!


על רצוי ועל מצוי:
מסכימה לכל מה שכתבת לגבי מה רצוי ומה לא רצוי. ושצריך לשנות את כל החיטוט האישי הפנים-משפחתי הזה: זה פשוט לא העסק של אף אחד מחוץ למשפחה.
מקווה מאוד שישנו את כל המגמה הזו.
אבל עד אז, מה?

הדגשתי שאני כותבת מנקודת מבט פרקטית ופרגמטית על המצוי. על מה שקיים בשטח. ולדעתי, הדרך להתמודד נכון עם הזרם הזה אינו לצפות מגננות וממורות לחרוג ממה שלמדו וממה שמשרד החינוך מצפה שילמדו. רוב הגננות והמורות פשוט לא יסכימו, לא ידעו איך וכו'. בקיצור, גם במקרה הזה ציפיות מתאימות לכריות. אז הן מלמדות מה שהן יודעות ומה שמצפים מהן, ואנחנו ההורים צריכות/ים ללמד עוד הרבה הרבה שנים קודם לכן את המצב המשפחתי שלנו, ולהמשיך לאורך השנים.

עד שהמצב הלא רצוי ישתנה, צריך לדעת להתמודד איתו בדרכים הטובות ביותר. והגננות והמורות הן פשוט לא הכתובת הנכונה להתמודדות זו. עובדה. אפשר לראות זאת בהרבה שרשורים מהעבר מההווה - כולל השרשור הנוכחי: מבקשים ממורה, מסבירים לה, והיא אפילו מגיבה בצורה חיובית (ולא תוקפנית או מתגוננת) ואומרת שהיא מתכוונת ללמד כך. ובכל זאת, מלמדת כפי שהתכוונה לעשות לפני שביקשו ממנה.
 

fannyd

New member
עצוב מה שאת כותבת

לשלוח את הילד למקום שמראש אין לך ציפיות ממנו. איך בעצם יבוא השינוי אם לא מצפים ולא נלחמים על השינוי?
 

יסמין@

New member
לא צריך להגזים

הרי כתבתי במפורש שאין לי ציפיות בנושא הנידון כאן בשרשור: הסברת נושא האימוץ, משפחה חד הורית וכו'.
וכתבתי שאני בעד שינוי.
אבל עד שהוא יקרה? מה עושים עד אז?
הצעתי התייחסות פרקטית ופרגמטית: מה לעשות עד שיבוא השינוי.
אפשר כמובן לבחור בדרך אחרת: לצפות ציפיות לא ריאליות, להתאכזב וכו'. גם זו אפשרות.
 

fannyd

New member
הבהרת את עצמך לא פעם

אבל על איזה שינוי את מדברת? ממי הוא יבוא? מהמורים והמפקחים? מהעסקנים של כך מכונה "ההנהגה ההורית"?
 

KallaGLP

New member
מלכתחילה הבנתי והסכמתי עם דברייך,

ברור שאת ואני באופן אישי נוהגות כך ומתמודדות ומתאימות את עצמנו למה שקיים בפועל. פשוט היה לי חשוב להדגיש עד כמה המצב הקיים בעייתי, בייחוד עבור ילדים עם הורים שאין להם מודעות או יכולת לנהוג כמוך. אני חושבת שבמקביל לכך שבמצבים ספציפיים אנחנו מתמודדות עם מה שיש ועושת את המיטב, חשוב לחשוב איך לפעול לשינוי המצב. יש לציין שהמודעות שלי לרמת הבעייתיות התפתחה רק לאחרונה בעקבות כל מיני הודעות מהסוג שמופיעה בפתיחת השרשור הנוכחי. אצלנו, למרות האימוץ, המצב עד כה היה נורמטיבי מהבחינה שתמיד כשהייתה התייחסות למשפחה, אולי כיוון שיש לבתי שני הורים ואחים, לא התעוררו אצלה עד כה שאלות מהסוג שעולות כאן, והיא מעולם לא העלתה מיוזמתה רצון להתייחסות כלשהי למשפחה הביולוגית במשימות מהסוג הזה או שידרה סימנים של בלבול או מבוכה בקשר למשימות הקשורות לנושא המשפחה. אמנם החיטוט בפרטים אישיים תמיד נראה לי מוגזם ופוגע בפרטיות, אך הייתי פחות מודעת לסוגי ולחומרת הבעיות הפוטנציאליות שהוא עלול ליצור אצל ילדים עם מבנה משפחתי שונה ממה שנחשב לנורמטיבי (לא ברור לי למה זה עדיין כך, הרי יש כל כך הרבה משפחות מסוגים שונים בימינו) או עם רגישויות בתחום. וזה עוד כשמדובר בהורים מודעים ומתפקדים. אני לא רוצה לחשוב מה זה עושה לילדים שאין להם את התמיכה הזו. ומהרגע שהמודעות שלי גדלה, יש לי יותר צורך למחות נגד המצב המעוות הזה, גם אם ברור לי שלא המצאתי את אמריקה ושלרבים כאן אני לא מחדשת כלום.
 

יסמין@

New member
ברור ששתינו מסכימות

בנוגע לעיקרון. בשרשור זה פשוט אנחנו כותבות מזויות שונות:
את כותבת שצריך לשנות
אני מסכימה איתך ומדברת על מה אפשר לעשות עד שיחול שינוי.
 

fatfat

New member
המשך הסאגה

אתמול הגעתי לבית הספר להביא את "תיבת נוח" שהילדה היתה צריכה להכין (כמה שאני שונאת את המטלות הללו להורים). שוחחתי עם המחנכת והיא אמרה שהתחילה לדבר עם הילדה על הצגת המשפחה שלנו בפני הכיתה (זה לא חריג, כל ילד יציג צד שבוחר על משפחתו). עניתי לה שיש לנו את הסיפור שכתבתי להן לחגיגת השנה על כיצד הפכנו למשפחה שהגדולה מביאה בגאווה כל שנה וציינתי שאני לא בטוחה שהקטנה תשוש לכך כי אצלה הקטע של לא לצאת דופן מאוד משמעותי. דיברנו על כך שדווקא באי ההצגה היא תהיה יוצאת דופן וסיכמנו שהמחנכת תשוחח אתה. ביקשתי רק שהקטנה לא תרגיש מחויבת. אז אתמול היא חזרה מבית ספר והודיעה לי בפסקנות שאני צריכה להרשות לה להביא את ספר המשפחה לכיתה. כמובן שהירשתי


היום היא לקחה אותו וכשחזרה סיפרה שבשיעור האחרון המחנכת הקריאה אותו לכיתה והראתה את התמונות. כל זמן ההקראה הילדה ישבה ליד המחנכת. לדבריה בסיום ההקראה המחנכת אמרה שהסיפור מאוד ריגש אותה ואפשרה לילדים לשאול את הבת שאלות. הילדה פירטה מה כל ילד שאל אותה. בגדול השאלה שהכי חזרה על עצמה היתה למה האם האמיתית (המונח שלדבריה הילדים השתמשו בו) לא יכלה לגדל אותן. כשענתה שהיתה חולה הילדים ניסו לברר במה, אבל המחנכת (לא יודעת אם כי ראתה חוסר נוחות אצל הבת או מסיבה אחרת) אמרה להם שזה אישי של הבת והיא לא צריכה לספר. הילדה סיפרה שבהפסקה שני ילדים ניגשו ושאלו שוב והיא ענתה להם שכאב לה הראש. היא סיפרה שאחת הילדות שאלה אותה אם היא מתגעגעת לאמא האמיתית שלה ושהיא ענתה שמאוד מאוד, שילד אחר שאל אותה אם היה לה כייף בבית הילדים והיא ענתה שכן, הרבה יותר כייף מבלונה פארק (ברור לי שהיא לא זוכרת כלום משם, היא היתה בת שנה וחצי כשהגיעה לשם ובת שנה ועשרה חודשים כשעזבה ועובדתית היא מאוד סבלה שם, כמו שברור לי שאינה זוכרת את האם הביולוגית, אבל זו המציאות שבונה לעצמה וזה בסדר) ושעוד ילד שאל אותה אם היא אוהבת את האמא שיש לה עכשיו והיא ענתה שמאוד. שאלתי אותה אם היא שמחה שהציגה בפני הכיתה ואיך הרגישה בעת ההצגה והיא ענתה שזה עיצבן אותה שהילדים קראו ל...(אם הביולוגית אותה היא מכנה בשמה) אמא אמיתית כי היתה האמא הראשונה שלהן אבל היום אני האמא האמיתית שלה.

יותר מאוחר כשתירדם אני מתכוונת להתקשר למחנכת ולשמוע ממנה איך היא חוותה את הדברים.
 

fannyd

New member
עם יד על הלב

אני מדמיינת את המעמד שתיארת ויש לי צמרמורת. המורה תרפיסטית? מסוגלת לנהל סיטואציה של שאלות פתוחות? אז בכיתה היא אולי יכולה לעצור שאלה בטענה שהיא אישית מדי אבל מה אחרי השיעור?
 
אני רוצה להבחין בין שני דברים. האחד, העברת

הנושא/שיחה של המורה עם תלמידים בנושא האימוץ בכלל ועובדת אימוצו האימוץ של תלמיד בכתה לבין שאלות אישיות שילד נתקל בהן בנושא אימוצו, בעיקר מפי חבריו.
לא רציתי מעולם שנושא האימוץ של בתי יועלה במסגרת כתתית. הדבר היה חשוב לי לאור העובדה שאינה רוצה לעשות מזה אישיו ובמיוחד משום שפרטיותה חשובה לה מאד. המורה, לדעתי, אינו אמור לקיים דיון במסגרת המשפחתית בה גדל כל תלמיד ותלמיד. כמובן שאפשר ורצוי לדבר על מסגרות משפחתיות שונות בהזדמנות המתאימה, למשל ביום המשפחה, וללא הפניית האצבע לתלמיד זה או אחר.
באשר לשאלות אישיות של חברים לילד מאומץ - כאן תפקידנו כהורים לחזק את הילד ולהכינו לכך. בתי יודעת שנושא האימוץ אין בו כל בושה, כמובן, אבל מאחר והיא רגישה לפרטיותה, הסברתי לה שזכותה המלאה לשמור על פרטיותה ולדבר עליו, כמו על כל נושא אחר, רק אם תרצה בכך, עם מי שתרצה בכך , מתי שתרצה בכך ולשתף רק באיזה מידע שתרצה. סיפרה לי לעיתים שנשאלה על נושא האימוץ והודיעה שזה עניינה הפרטי ואינה מעוניינת לדבר על כך. (אני יודעת שלכמה חברות קרובות מסרה פרטים כלליים מאד).
 

fatfat

New member
זה אולי מתאים למקרים בהם האימוץ

אינו עם שלט. במקרה של אימוץ עם שלט כשהיא נשאלת השכם והערב איך זה שאת שחורה ואמא שלך לבנה צריך יותר מתשובות כמו זה העסק הפרטי שלי.

ויש ילדים שצריכים עזרה ראשונה כדי לפתוח את הנושא. האנרגיה שהקטנה שלי השקיעה בהסתרה וברצון להיות כמו כולם גזלה ממנה הרבה מאוד כוחות. המורה שלה מורה מדהימה, רגישה ועם המון אינטליגנציה רגשית ואני מאוד סומכת עליה. בערב דיברתי אתה. היא סיפרה איך הילדה קרנה ואיך הבטחון שלה עלה מרגע לרגע כשראתה שהילדים מקבלים את העובדות כפשוטן ולא עשו מזה אישו אז זה היה שווה את הכל. ואגב הבוקר לפני שיצאה לבית ספר שאלה אם היא יכולה לקחת את הספר גם לשיעור מולדת שם גם לומדים על נושא המשפחה. זה רק חיזק אצלי את ההרגשה שבמקרה שלה זה היה נכון.
 
מסכימה אתך. את בודאי מכירה טוב ממני את נושא

האימוץ על שלט. שאר דבריך עולים בקנה אחד עם מה שכתבתי. בסופו של דבר הכל תלוי באישיותו וברצונו של הילד.
 

יסמין@

New member


מסכימה מאוד להבחנה החשובה בין דיון לגופו של עניין לבין דיון לגופו של אדם. כלומר, בין הסבר כללי על מהו אימוץ, על כך שיש סוגי משפחות שונות וכו' לבין העמדת הילד/ה מול כל הכיתה ודיון מפורט בנושאים המשפחתיים-האישיים שלו/ה.
 

סביון1

New member
בעיני דוקא יפה מאד מה שקרה

כיון שאני מבינה שהכל נעשה בהסכמת הילדה, את והמורה עזרתן לה לפתוח קצת את נושא האימוץ מול הכיתה. כמו שאני רואה את זה, העובדה שהיא מאומצת העיקה עליה בגלל שהרגישה חריגה ועכשיו אני מאמינה שהיא מרגישה יותר משוחררת עכשיו.

אגב, בכיתה של הבן הצעיר שלי יש ילדה נוספת מאומצת והיא בת לאם חד הורית. בשנה שעברה, בכיתה א', האם העבירה לילדים הרצאה בנושא אימוץ. לפני כן התקשרה אלי יועצת בית הספר לספר לי על כך ולשאול אם הבן שלי ירגיש בנוח עם הענין וכו'. הוא לא כל כך אוהב לדבר על הנושא בפומבי. אז שאלתי אותו. הוא אמר שאין לו בעיה עם ההרצאה. שאלתי אם הוא רוצה גם לדבר על כך, או שיזכירו שגם הוא מאומץ או משהו כזה והוא אמר שלא. וכך היה. אני חושבת שלכל אחד הדרך שלו והקצב שלו להתמודד ולעכל את הדברים אבל מידי פעם הילדים צריכים קצת הכוונה ועזרה מצידנו. אי אפשר לתת להם להתמודד עם הכל לבד.
 

fannyd

New member
הייתי מאד נזהרת עם המונח הזה "הסכמה"

יש הבדל בין יוזמה של הילד להסכמה לרעיון של מבוגר, במיוחד מבוגר משמעותי ובעל סמכות. הסכמה יכולה גם יכולה לבוא ממקום של הרצון לרצות. גם כשהילד יוזם צריך לבדוק היטב מה מאחורי זה.
 
למעלה