טוקבק שמצאתי באחד מאתרי החדשות
בשבת לפני שבועיים וחצי, ביום מלאת 1000 ימים לשבי של גלעד שליט ולקראת חזרת בני משפחת שליט הביתה בלי גלעד, וקיפול אוהל המחאה שלהם, הבטיח חזי משיטה (תת אלוף במילואים וראש המטה להחזרת גלעד שליט), שיש בידי אנשי-המטה אמצעים דראסטיים וקשים יותר מאשר מחאה והפגנות ומיצגים סמליים. הוא אמר את הדברים לשניים מכתבי-הטלביזיה (איתי ורד וארנון מאיר) בטון זועם ובלהט רב... מה יצא מכל זה ? עוד 'סדר-פסח' ברחובות רחביה שרוב דייריהם אפילו טרחו לרדת מדירותיהם החמימות ולהצטרף. האם השתלטו היאוש וחוסר-אונים ואזלת-יד על בני-משפחת שליט ועל המתיימרים לעזור להם ולתמוך בהם ? איפה למידת-הלקח ממרים גרוף הנחושה והנמרצת שהצליחה להניע את יצחק רבין, אז ראש-הממשלה, להחזיר את בנה מהשבי ביחד עם חברו ועוד שבוי שבכלל לא ידעו על כך שהוא חי בשבי הסורי ? ומצד שני - כשלונה של משפחת ארד המאופקת והמנומסת, שאת רון ארד בנה לא הצליחה להחזיר הביתה ? האם לא די בשתי דוגמאות אלו כדי ללמוד את הלקח, שאסור להיות מנומס ומתורבת, ו"לעשות דברים בשקט" כדרישת ראש-ממשלת ישראל לשעבר אולמרט, ושר-הבטחון הממשיך אהוד ברק ? היו רעיונות נועזים וגם היו מתנדבים לממש אותם ! המשפחה ואנשי-המטה ה"נימוסיים" דחו אותם על הסף. טעות ! במלחה כמו במלחמה, וגלעד הוא שבוי-מלחמה, ובאמצעים דומים צריך להחזיר אותו הביתה. (סוף ציטוט)