רועי החושב
New member
ומה נמצא בתת המודע
אם לא אידאות...
הרי אתה מודה שאיכשהו תת המודע מעניק משמעות לשפה.
אז להוסיף לזה תיאורית מעשה-משמעות מיותרת שמתרחשת מחוץ לתת המודע כי אינך מבין מה מתרחש בתת המודע?
הרי זו חכמה חלמאית- לחפש את המטבע היכן שהפנס דולק ולא היכן שאיבדת אותו!
בתת המודע (אני מעדיף לקרוא לזה "הצד השני של המחשבה" כי "תת המודע" זה שם מעורפל ושלא כמוך אני מייחס חשיבות לדיוק בשמות) נמצאות אידאות.
לעיתים אנשים יכולים להתבונן בצד השני של המחשבה ואז מה שהם רואים זה אידאות.
וברוב המקרים- האידאות שצד השני של המחשבה משפיעות על המחשבה בלי שום מודעות מצד המתבונן.
כאשר אדם נעשה מודע לאידאות שמשפיעות עליו הוא עשוי גם ללכת מעבר להן. כל אפשרות החירות הרוחנית של אדם פירושה הליכה מעבר לאידאות שמנהלות את מחשבתו. זהו מותר האדם. לא המעשים מייחדים את האדם (מעשים יש לכל חיה) אלא האפשרות הזו להתבונן באידאות המנהלות את הכרתו המותנית וכך ללכת מעבר להן.
אפשרות זו, יחד עם השפה האנושית המאפשרת גם לתת לאידאות הללו שמות, הופכת את האדם ליצור תבוני ושפוי, בפוטנציה (אם לא יממשה לא יתפקד בשפיות ותבונה אמיתיים אלא רק יסחף עם הזרם ויהיה נתון באופן סביל להשפעת האידאות עליו) אין תבונה אלא ידיעת שמות האידאות המנהלות את מחשבתך ואין ושפיות אלא הליכה מעבר לאידאות הללו.
תיאוריות גשמיות לגבי עניין זה או אחר בחשיבה, כגון תיאוריות לגבי היווצרות מובן למילים בשפה, אשר אינן מביאות בחשבון את קיום והשפעת האידאות על החשיבה נראות לי כמו פטפוט סרק עיוור שמתעלם מאלפי שנות פילוסופיה מערבית נושאת פרי ואני לא מבין איך הן יכולות בכלל להסביר משהו. אינני מכיר פילוסוף מערבי גדול אחד שלא הכיר בקיום האידאות ואם לא בצורה מפורשת אז IT GOES WITHOUT SAYING ...
אם לא אידאות...
הרי אתה מודה שאיכשהו תת המודע מעניק משמעות לשפה.
אז להוסיף לזה תיאורית מעשה-משמעות מיותרת שמתרחשת מחוץ לתת המודע כי אינך מבין מה מתרחש בתת המודע?
הרי זו חכמה חלמאית- לחפש את המטבע היכן שהפנס דולק ולא היכן שאיבדת אותו!
בתת המודע (אני מעדיף לקרוא לזה "הצד השני של המחשבה" כי "תת המודע" זה שם מעורפל ושלא כמוך אני מייחס חשיבות לדיוק בשמות) נמצאות אידאות.
לעיתים אנשים יכולים להתבונן בצד השני של המחשבה ואז מה שהם רואים זה אידאות.
וברוב המקרים- האידאות שצד השני של המחשבה משפיעות על המחשבה בלי שום מודעות מצד המתבונן.
כאשר אדם נעשה מודע לאידאות שמשפיעות עליו הוא עשוי גם ללכת מעבר להן. כל אפשרות החירות הרוחנית של אדם פירושה הליכה מעבר לאידאות שמנהלות את מחשבתו. זהו מותר האדם. לא המעשים מייחדים את האדם (מעשים יש לכל חיה) אלא האפשרות הזו להתבונן באידאות המנהלות את הכרתו המותנית וכך ללכת מעבר להן.
אפשרות זו, יחד עם השפה האנושית המאפשרת גם לתת לאידאות הללו שמות, הופכת את האדם ליצור תבוני ושפוי, בפוטנציה (אם לא יממשה לא יתפקד בשפיות ותבונה אמיתיים אלא רק יסחף עם הזרם ויהיה נתון באופן סביל להשפעת האידאות עליו) אין תבונה אלא ידיעת שמות האידאות המנהלות את מחשבתך ואין ושפיות אלא הליכה מעבר לאידאות הללו.
תיאוריות גשמיות לגבי עניין זה או אחר בחשיבה, כגון תיאוריות לגבי היווצרות מובן למילים בשפה, אשר אינן מביאות בחשבון את קיום והשפעת האידאות על החשיבה נראות לי כמו פטפוט סרק עיוור שמתעלם מאלפי שנות פילוסופיה מערבית נושאת פרי ואני לא מבין איך הן יכולות בכלל להסביר משהו. אינני מכיר פילוסוף מערבי גדול אחד שלא הכיר בקיום האידאות ואם לא בצורה מפורשת אז IT GOES WITHOUT SAYING ...