אכילה לצורך הנאה היא לא אכילה ריגשית
אכילה לצורך הנאה היא לגיטימית כמו כל רצון אחר להנאה: ממוזיקה, מריקודים, מפעילות ספורט, מתערוכות וכו'. אנחנו צורכים משהו באמצעות החושים שלנו, שמטרתו היא הנאה. כל עוד זה במינון סביר, זה אחלה בעיני. לדג' לאכול סופגניות בחנוכה בהדלקת הנרות. למה לא?
גם אכילת עוגה מתוך רעב אמיתי היא לא בעייתית. אם לא תכננת מה תאכל בארוחה הבאה, וכשאתה רעב יש בסביבה רק עוגה, אז עדיף לאכול עוגה מאשר להשאר רעב. לא צריך לאכול את כל העוגה בשביל לא להיות רעב.
אכילה ריגשית, היא אכילה כאשר אתה כועס/עצוב/נגעל/מפחד/מתרגש ברמה שאתה מרגיש שאתה לא מסוגל יותר. עוד רגע אתה מתפוצץ. ואז אתה יכול לצרוח, לבכות, לריב עם מישהו פיזית או מילולית, לעשות ספורט, לדבר על זה עם עצמך או אחרים או ... לאכול עוגה/גלידה או לאכול כמויות גדולות מאד של אוכל.
האכילה עצמה: גם משנה מצב רוח, גם מסיתה את הפוקוס מהנושא שבגללו נוצר הרגש לפעולת האכילה עצמה, גם מייצרת תחושות בגוף שמצריכות טיפול מיידי (כמו לנוח מרוב אוכל, כמו לעשות דברים כדי להפתר מהקוצים בתחת שיש כאשר מקבלים כמויות סוכר, כמו ללכת לשירותים וכו').
השיטה הזאת "פותרת" באופן מיידי את הבעיה. הבעיה היתה ההרגשה שעוד מעט אתה מתפוצץ מרוב הרגש. היא לא פותרת את הסיבה שגרמה לרגש המוגבר. ככל שהמנגנון של האכילה הריגשית יותר משוכלל, אתה יכול "להתעלם" מהאיתותים שהעניין המקורי, שבעקבותיו נוצר הרגש, שלחו לך.
אני לא מעוניינת להתעלם מהאיתותים שהרגש המקורי שלח לי, אני מעוניינת לדעת להתנהל עם הרגשות. ולהפריד בין אכילה לבין פתרון בעיות אחרות בחיים. בגלל זה אני מתנגדת למנגנון של אכילה ריגשית.
מה גם, שהמנגנון הזה הוא הרגל. זה הרגל שנוצר בילדות המוקדמת, כאשר הילד בוכה (=בסערה ריגשית כלשהי, או שיש לו צורך כלשהו), ודוחפים לו ממתק לפה. כמו כל הרגל, הוא אוטומטי. באיזשהו שלב, ככל שהמנגנון הזה הוא חזק ומושרש, אתה לא מרגיש את הרגש. עוד לא הספקת להרגיש וכבר אתה "מוצא" את עצמך במקרר. מבחינתך הגעת למקרר, ולא היית בהצפה ריגשית, כי התהליך כל כך מהיר, ולא מגיע אפילו לרמת התודעה. כדי להתחיל לשים לב אליו, כאשר אתה מוצא את עצמך במקרר, שנייה לפני הביס, אתה שואל את עצמך, מה היתה המחשבה האחרונה שעברה לי בראש, ומתעד אותה. אחר כך, אתה מקשר בין המחשבות לרגשות שעלו לך באותו הרגע. לדג' אצלי כשעשיתי את זה, ראיתי שהמון פעמים, מחשבה של "אני לא אצליח" והייאוש וחוסר האונים שמתלווה אליה, הובילה אותי למקרר. האני לא אצליח לא קשור למה שקורה באותו הרגע. אני יושבת בבית/עושה משהו, נזכרת במשהו בעבודה, חושבת שאני לא אצליח, ופתאום... אני במקרר. נזכרת במשהו שחברה אמרה, חושבת שאני לא אצליח לפתור את הענין, הרגשת חוסר אונים ... ומקרר.
זה לא פשוט לעשות את התרגיל הזה. זה מצריך המון אימון. אבל הידע שמקבלים ממנו מאד חיוני להכרת העצמי ולהבנת העצמי.
אז יש פעמים שאתה מודע לכך שאתה בסערה ריגשית: כועס/פוחד וכו' ופותר עם אוכל, ויש פעמים, שהמצב הריגשי אפילו לא מגיע לתודעה ואתה כבר במקרר. שני המצבים הללו הם אכילה ריגשית, שבעיני כדאי להפסיק אותם.
