זה יושב אצלי בלב...
ואני רוצה מאוד לשמוע את דעתכם הכנה, לשמוע מה באמת באמת, הייתם עושים במקומנו... לפני כמה ימים התוודתה בפני השבלולית וכמוה (לא באותה שיחה) עשתה גם אחותה הסייחה, על כאב עמוק שרובץ להן בלב. הסייחה אפילו חיברה בין מחלתה לקושי הזה... ועל מה הן מדברות...
הן אומרות כל אחת בדרכה ובשפתה, שכניסת אוהי לביתנו היתה מהירה מדי עבורן, הן מוחות על המנהגים החדשים בבית ועל כך שבכל דבר ועניין אוהי מתערב ומתווכח איתן. הסייחה עוד "הגדילה" ואמרה שלדעתה, מחלתה נובעת מכך, בין היתר... השיחה הראשונה, התקיימה לפני כשבוע עם שבלולית, במהלך השבוע גם סייחה דיברה איתי ואתמול בערב, שוחחה איתי שוב, השבלולית. אציין מעט ממה שעבר לי בראש באותו רגע – רק כדי לנסות להמחיש מעט... כאבתי את כאבן יחד עם זאת כאבתי את כאבו של אוהי (לכשאספר לו), ברגע של כאב וחולשה הזדהתי איתן ומיד אח"כ כעסתי והבנתי שאין בכך תועלת וטעם... שמחתי (כן שמחתי...) על שהן משתפות אותי ומיד נעצבתי על הקושי העצום אליו נקלעו... אהבתי, מאוד אהבתי אותן בנותיי היקרות, ואת אוהי שחשוב ויקר לי גם כן.... בליל שלם של רגשות... יחד עם ניסיונות עצומים לשליטה עליהם, כדי לא לתת לאף אחד מהם להתפרץ שלא במקום... לאחר שסיפרו לי (כל אחת בתורה) אמרתי שאני משתפת בזה את אוהי, שאני אומרת לו ה-כ-ל... ושנדרשת שיחה מרובעת... בתחילה, שבלולית התנגדה, לא רצתה שאספר לו... אמרתי לה שאני לא מוכנה ל"שאת" משא כבד כזה לבד, שאני רוצה שאוהי יהיה מודע לעניין ואחר כך גם נשוחח. כך גם עם סייחה... שיתפתי אותו, סיפרתי לו את מה שאמרו, הכי נקי שאפשר, בלי פירושים, בלי יפיופים, עם כל הקושי והכאב... מיותר לציין שהיה קשה – לו וגם לי... לאחר השוק הראשוני – שלו מהסיפור, שלי כמספרת... אמרתי לו שאנחנו חייבים למנף את העניין... לקחת אותו ולהשתמש בו כעת כמנוף לשיחה בריאה... שיחה שממנה נוכל לבנות בסיס להתנהלות של משפחה, בכוונה אני לא קוראת לזה בסיס שאפשר לחיות איתו, או בסיס לחיים טובים... משפחה פירושו – מטוב ועד רע... אוהי הסכים איתי. סיכמנו שבסוף השבוע, כאשר שבלולית תגיע מהצבא, נקיים שיחה מרובעת. ביקשתי את רשותו לספר לכם, להיוועץ איתכם. גם לזה הסכים, אף שאמר שלדעתו אתם חברים שלנו מדי, ותתקשו לתת עצה, שתתרכזו בלתמוך, תתנו אהבה וחום – נכון שלא זה כך
... עוד משהו, היום היתה לי שיחה מעניינת עם אשת מקצוע (עו"ס שעובדת איתי), סיפרתי לה את סיפור הפיצוץ הגדול בין הדוב לסייחה מלפני שבוע. עוד בטרם סיימתי, אמרה לי – "נו, את מבינה עכשיו מה היא מבקשת? היא רוצה שאבא יתייחס אליה ויתן לה כבוד והערכה, גם מכאן נובעת המחלה שלה"... אני לא מספרת את הנ"ל כדי להתנחם... אני מציינת עובדה, משום שברור לי (גם לאוהי וייתכן שאף לשבלולית וסייחה) שזה לא נגמר בזה, שיש עוד רקעים עליהם כנראה התיישבה המחלה הארורה הזו... אז... אשמח לשמוע מכם, מה הייתם עושים אתן/ם, איך הייתם משתמשים במידע הזה, מה הייתם אומרים לילדות ובכלל דעתכם... אל תתחשבו בחברות בינינו, היו כנים וישירים – בבקשה
וכאן המקום
להגיד לכם, שאני עצובה, כועסת, שמחה, אוהבת ובעיקר מתוסכלת... יחד עם – ידיעה ברורה וחזקה שמזה נצא כולם לדרך ארוכה, מפותלת, עם עליות וירידות שבסופה מחכים לנו הרבה שמחה ואושר
תודה על הסבלנות
ואני רוצה מאוד לשמוע את דעתכם הכנה, לשמוע מה באמת באמת, הייתם עושים במקומנו... לפני כמה ימים התוודתה בפני השבלולית וכמוה (לא באותה שיחה) עשתה גם אחותה הסייחה, על כאב עמוק שרובץ להן בלב. הסייחה אפילו חיברה בין מחלתה לקושי הזה... ועל מה הן מדברות...
